אינטואיציה היא 'הבנה פנימית ישירה'. הגדרה כזו מעלה שאלות: מהי הבנה? (קליטה ועיבוד של מסר? איזה רמת עיבוד?) האם היא מהירה ומיידית? האם היא קשורה לאותנטיות? לתמימות? למוחשיות? האם יש לה תוקף ווודאות? (האם עוצמת התפיסה והעיבוד קובעות את מידת הוודאות האינטואיטיבית?) האם היא מתרחשת בתת-מודע? האם היא ממוקדת באזורים מוגדרים במוח? – בדברים הבאים לא אענה על כל השאלות הללו, אבל חלק מהדברים שלהלן יתייחסו אליהן.
מהי אינטואיטיביות?
ההגדרה הראשונה לאינטואיטיביות (או אינטואיציה) שהיתה סבירה בעיני היא: 'ידיעה בלתי אמצעית'. אבל, הגדרה כזו היא על דרך השלילה: ידיעה שלא באמצעות "מכשירי" הידיעה, מכשירים כמו: הגדרת כוונה ומטרה, בדיקת הנתונים הרלוונטיים, בחינת הקשר, מיון וארגון המידע, יצירת מדרג (היררכיה), זיהוי תבניות, בחינת סיבתיות, שיפוט, שיקוף (רפלקטיביות), משוב, בקרה, הנמקה וכו'.[1] הגדרה שלילית דומה היא "ידיעה בלי היכולת להסביר איך אנחנו יודעים"[2] [3]
אם אנסה לתת הגדרה חיובית לאינטואיטיביות, אולי יתאים לזהות אותה כ – 'הבנה פנימית ישירה'. (הבנה או הדרכה פנימית: in-tuitionעל פי הלשון האנגלית.) הגדרה כזו מעלה שאלות חדשות: מהי הבנה? (קליטה ועיבוד של מסר? איזה רמת עיבוד?) האם היא מהירה ומיידית? האם היא קשורה לאותנטיות? לתמימות? למוחשיות? האם יש לה תוקף ווודאות? (האם עוצמת התפיסה והעיבוד קובעות את מידת הוודאות האינטואיטיבית?) האם היא מתרחשת בתת-מודע? האם היא ממוקדת באזורים מוגדרים במוח? – בדברים הבאים לא אענה על כל השאלות הללו, אבל חלק מהדברים שלהלן יתייחסו אליהן.
כדי לטעום את טעם החשיבה האינטואיטיבית כדאי להציג כמה דוגמאות ספרותיות שאולי ימחישו את סוג החשיבה הזו. אלכס אפשטיין בספרו 'מכמונת געגועים לפניך' (הוצאת דביר 2017) כותב בסיפור קצרצר ששמו כשם הספר: "לפעמים, בשדה של כתובת היעד באפליקציית הניווט, הוא מקליד בטעות את שמה." (עמ' 33) ובאותו ספר בסיפור ששמו 'קסם אמיתי, כפי שהסביר לי ילד בן חמש', אפשטיין מציג דו-שיח: "- איך קוראים לצל שלך? – אין לו שם, הוא פשוט צל. לצל שלך יש שם? – כן! אבל רק כשיש אור. – אז איך קוראים לו? –קוראים לו כמוני, אבל בלחש." (עמ' 121) הסיפור הראשון מציג פעולה מיידית שאיננה תואמת את החשיבה הרציונאלית הראויה בהקשר הנתון. הסיפור השני מציג הבנה מטפורית מוחשית של המושג 'צל', הבנה שעושה אנלוגיה בין האדם לצל שלו, בקול רם או בלחש.
דוגמה נוספת היא שיר הייקו: "עגלת השעורים / מתמהמת רגע / ויוצאת בעקבות / הסוס" [4] השיר מתאר מרווח בתנועה בין משיכת הסוס לתנועת העגלה, מרווח שהוא יותר תחושת בטן של היסוס, מאשר תאור מצב הגיוני.
אל מול דוגמאות קצרצרות אלה כדאי להביא דוגמה הפוכה של הבנה וחשיבה רפלקטיבית הבוחנת שוב ושוב את עצמה: "כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית-עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי-אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין." (פרנץ קפקא, “העצים”, בתרגום אילנה המרמן)
אל מול החשיבה האינטואיטיבית, נראה ברור למדי שהכרה מודעת מלאה, רפלקטיבית, לא אינטואיטיבית, המשתמשת במכשירי החשיבה הנזכרים, נוצרת כשיש כוונה – אינטנציונליות Intentionality)). המעבר מהתבניות הקוגניטיביות האינטואיטיביות שאותן אפרט בהמשך, למצב של מודעות הכרתית מלאה, תלוי בהתכוונות לאובייקט או למטרה בהקשרה. כוונה מחייבת עיבוד של פרספקטיבה, מבט החוצה אל העבר ואל העתיד, ותוצרתה היא מושגיות שאיננה אינטואיטיבית ראשונית, אלא היא פרשנות הנותנת משמעות שמעבר לנוכח. לא במקרה יש קשר בין הכרה רפלקטיבית מודעת למושגיות ולשפה. הדיבור מבטא כוונה ומנכיח את הרפלקטיביות.
להלן אציג דעות שונות שקשורות לחשיבה אינטואיטיבית שכל אחת מהן תדגיש מרכיבים היכולים להיות מאפיינים מהותיים של חשיבה כזו. בהמשך אנסה לטעון כי בכל אדם קיים רובד של אינטואיטיביות שמהווה בסיס לחשיבה ולהבנה ואנסה גם לזהות את התבניות הקוגניטיביות האינטואיטיביות הללו.
תומס אוגדן מדגיש את הממד החושי
תומס אוגדן[5] מתאר שלושה שלבים בארגון הפסיכולוגי של האדם, שלבים בהם האדם מבנה את עצמיותו ותודעתו:
- אוטיסטי – מגעי – חושי (הנשען בעיקר על מגע הגופני-פיזי).
- פרנואידי-סכיזואידי – בשלב זה האדם חווה את הכל כעובדות הקיימות מחוץ לו. אין הבדל בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, הכל אובייקטיבי. מחשבותי ורגשותי הן עובדות חיצוניות לי, שיקוף של המציאות החיצונית. אין הבדל בין קליטה מבחוץ לפרשנות פנימית.
- הדיכאוני – בשלב זה מתפתחת ההבנה הסובייקטיבית הנפרדת. בשלב זה אני מבין שאני נותן משמעות למציאות חיי. מחשבותי ורגשותי הם תוצר של ההבנייה הפנימית שלי. מצב זה מביא גם לתפיסת האחרים כסובייקטים נפרדים ועצמאיים.
אוגדן מדגיש כי שלבים אלה יכולים גם להתקיים בו-זמנית ולא רק ששלב חדש מבטל את קודמו. לאורך כל החיים מתקיים 'משחק' דיאלקטי בין השלושה.
השלב האוטיסטי-מגעי (autistic contiguous position) הוא השלב בו הגוף "משדר" לי את תחושותיו ועל פיהם אני חווה את המציאות ואת עצמי במציאות זו. בשלב זה האדם חי מבלי להיות מודע לנפרדותו ומבלי להיות מודע לעצמו. הוא חווה את המציאות בצורה חושית מיידית וראשונית. אוגדן קורא לזה "הוויה בתוך תחושה" (being in sensation). אוגדן גם מנסה לאפיין את פרטי הפעילות הקוגניטיבית הראשונית הזו, והוא אומר שבשלב זה נוצרות תחושות של צורה, מקום ומקצב שהן פעילות של עיבוד המציאות מתוך תחושתו, עיבוד ראשוני אינטואיטיבי. (ועוד נגיע אליהם בהמשך.) מרכיבים אלו הם תחילה של יצירת האני, הם האיכויות הבסיסיות של העצמיות. במצב פתולוגי מתרחשת חזרה מחזורית חושית עצמית שסגורה בעצמי ואיננה מצליחה להתבונן החוצה ממנו.
ז'אן פיאז'ה מדגיש את השילוב של החושי עם המוטורי-תנועתי
פיאז'ה שחקר את ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים, מיין אותם על פי שלבים מובחנים. את השלב הראשון (כ-18 חודשי חייו הראשונים של האדם) הוא מכנה השלב הסנסו-מוטורי, ומחלק אותו ל-6 שלבי התפתחות משניים. שלב זה נקרא סנסו-מוטורי בגלל שהוא משלב את התנועה של התינוק (שנראית לצופה בה כתנועה שחלקה הגדול אקראי ואיננו מכוון) עם הדברים בהם הוא נוגע וחש בחלקי גופו השונים, ממשש בידיו או מוצץ בפיו. תנועה זו היא המאפשרת לתינוק מגע עם העולם שסביבו, מגע שבו הוא יוצר קשר שבו הוא מכיר גם את עצמו, אבריו ויכולותיו. בתארו את השלבים המשניים בתוך השלב הראשון הזה, כותב פיאז'ה שהשניים הראשונים הם שלבי הרפלקסים, שהראשון הוא תגובות מיידיות ללא תבניות פעולה, ומייד בצמוד אליו, רפלקסים שחוזרים על עצמם ויוצרים תבנית והרגל שמספק תוצאה רצויה. למשל, רפלקס המציצה שמתקבע כתבנית בה התינוק מוצץ כל דבר שסביבו. בשני שלבים אלו מצא פייאז'ה כי אין קביעות לעצמים, הם מופיעים ונעלמים ללא סדר וחוקיות. בשני השלבים המשניים הבאים התינוק מבחין בין אמצעים לתוצאות. הוא מבחין כי משיכה בצעצוע מסויים מביאה לצליל הבוקע ממנו. בתחילה אמצעי אחד הוא זה המביא לתוצאה אחת, אבל בהמשך הוא מנתק בין האמצעי לתוצאה, הוא מנסה להשיג את התוצאה במגוון אמצעים. הוא בוחר באמצעים להשגת המטרות שלו. כל אלו מתקיימים גם בגלל יכול התנועה המפגישה את התינוק עם סביבתו. האם ובאיזה מידה התינוק מודע רפלקטיבית למעשיו? פיאז'ה איננו מתייחס ישירות לעניין זה, אבל נראה שהביטוי 'הבנה פנימית ישירה' מתאים לתאור שלו. בשלבים אלו מתפתחת גם היכולת הקוגניטיבית להבין שימור וקביעות של העצמים. הוא מבין כי מה שנעלם קודם ומופיע שוב, יכול להיות אותו דבר עצמו. בשלבים הבאים הוא יוצר הבנה חדשה, סיבתית, בין מטרה לאמצעי חדש שלא בא מתוך ניסיונו בעבר, הוא יוצר רצף סיבתי מומצא, גם אם איננו סיבה ותוצאה ישירים. בכך הוא מחבר עובדות נפרדות ל"סיפור". גם שלבים אלה נראים כאינטואיטיביים.
יש מקום להשוות את דבריו של פיאז'ה עם השלב האפיזודי שמתאר מרלין דונלד בספרו המציג את ההתפתחות הקוגניטיבית האבולוציונית מבעלי חיים לאדם המודרני.[6] השלב האפיזודי שמזוהה עם תחילת ההתפתחות של מין האדם מתאפיין בקונקרטיות שלו ואיננו יוצר מהן הכללות. זו תפיסת ההווה המוחשי המיידי של 'כאן ועכשיו' ללא חשיבה רפלקטיבית. החיים הם רק בהווה שאיננו בונה קטגוריות או תובנות וניבויים לעתיד. חשוב לציין כי דולנד סובר שהשלב האפיזודי, ואחריו השלבים המימטי, המיתי והתאורטי, יכולים לפעול בו זמנית בערוצים שונים ומקבילים גם באדם המודרני.
קרל גוסטב יונג – מדגיש את הפעילות הלא-מודעת
יונג תאר 4 דרכים שבהן אנחנו עושים שימוש במגענו עם העולם: חשיבה, הרגשה, תחושה ואינטואיציה. החשיבה מתארת את הרציונאליות, המבינה את העולם באמצעות לוגיקה והגיון. ההרגשה מספקת לאדם מידע על ערכם הסובייקטיבי של הדברים על פי הערך שהוא עצמו נותן לאירועים – טוב/רע, נעים/לא נעים, בעל ערך/חסר ערך וכו'. התחושה מייצגת פעילות אי-רציונאלית, של התייחסות ראשונית לחוויות שאנו קולטים מהעולם באמצעות איברי החישה שלנו, ללא פרשנות נוספת. לבסוף, האינטואיציה היא מרכיב לא-רציונאלי נוסף, שמייצג את ההתייחסות הקדם-הכרתית לחוויות היומיומיות, כולל ניחושים ותחושות בטן, והערכת הפוטנציאל והאפשרויות הגלומים בדברים.
האינטואיציה ניזונה ומופעלת בעיקר באמצעות הלא-מודע האישי והקולקטיבי, המכיל תכנים שאינם עוברים את סף ההכרה המודעת. ההכרה המודעת, לדעת יונג, היא כמו אי קטן באוקיינוס של הלא מודע. הלא מודע הוא גם חלק מהמצב הקדום של המין האנושי המצמיח את הלא מודע הקולקטיבי. "הלא מודע האישי מכיל זיכרונות שאבדו, מוצגים מודחקים (שנשכחו בכוונה), כאובים, תחושות 'סובלימינאליות', שמתחת לסף ההכרה, היינו תפיסות חושים שלא היו חזקות כל צורכן כדי להגיע אל התודעה, ולבסוף תכנים שעדיין אינם כשרים למודעות. דומה הדבר לדמות הצל המופיע לעיתים קרובות בחלומות." (בהערה על המושג 'צל' כותב יונג: "צל הוא לדידי החלק השלילי של האישיות, היינו: סכום התכונות הלא רצויות הנסתרות, התפקודים שלא התפתחו כראוי והתכנים של הלא מודע האישי.")[7]
האדם חי בעולם בשני מישורים. הראשון הוא הרובד הלא מודע שאנו חווים אותה בצורה פשוטה וישירה. והשני הוא הרציונאלי ההכרתי המנסה לבטל את הראשון. "אין שום אפשרות אלא להכיר בלא-ראציונאלי כבתיפקוד נפשי נחוץ, מפני היותו מצוי תמיד, ולקבל את תכניו לא כממשות קונקרטית (בכך יהא משום נסיגה!) אלא כממשויות נפשיות – ממשויות משום שהן פועלות." (שם עמ' 81)
טוני בסטיק מדגיש את הפעילות הרגשית
בסטיק בספרו "אינטואיציה – איך אנו חושבים ופועלים"[8] מציג תיאוריה של המחשבה האינטואיטיבית שמבוססת על הרעיון שאנו מקודדים מידע באמצעות הרגש. מחשבות והתנהגויות שבעקבותיהן הן גרסאות מפוענחות של מידע מקודד רגשית. הוא מסביר שכשאנו מרגישים שוב את אותן רגשות עולות בנו מחשבות והתנהגויות שהן גרסאות אפשריות מרובות של המידע המקודד רגשית. כלומר, בשלב ראשון (האינטואיטיבי) הרגש הוא המוביל את טווח האפשרויות המחשבות וההתנהגויות ורק לאחר מכן (בשלב המודע) נעשה תהליך הברירה המגדיר את המחשבה וההתנהגות הרלוונטיות לאירוע הנוכח.
מחקר המדגיש את הממד הרגשי (הלא-מודע)[9]:
מחקר אמפירי זה (שנערך באוסטרליה) מתאר שמידע רגשי לא מודע יכול להגביר את הדיוק והביטחון במשימות החלטה, ולזרז את התגובה. במאמר מתייחסים הכותבים להגדרת האינטואיציה: "בהעדר הגדרה מדעית תמציתית לאינטואיציה, אנו מגדירים אותה כ- השפעה פרודוקטיבית של מידע רגשי לא מודע על החלטה או שיפוט".[התרגום וההדגשה שלי – זו אפשרות להגדרה נוספת של אינטואיטיביות – ד.ש.] הגירוי הרגשי במחקר היה תמונות שנלקחו מתוך מאגר תמונות שתוקפו ככאלה שמביעות רגשות. נבחרו תמונות חיוביות רגשית (למשל, תינוק, גור כלבים) ותמונות שליליות (למשל, אקדח, נחש). תמונות אלו הוצגו בצורה מהירה ביותר (במשך 400 אלפיות השנייה). הם מסבירים שהארכיטקטורה של המוח האנושי מאפשרת גירויים רגשיים להיות מעובדים עיבוד מהיר בהיעדר מודעות מודעת. (דרך הגירוי של מערכת העירור שגזע המוח, שיכולה לשלוח אות ישיר לאמיגדלה, אות שעוקף את קליפת המוח החזותית הראשונית. לדבריהם, מסלול זה הוא מועמד סביר להעברת מידע רגשי לא מודע.) על פי הממצאים שלהם הכותבים מסכמים שהיכולת של מידע רגשי להגביר את תוצאות ההחלטות יכול להיתמך ברגשות שהופיעו בצורה מהירה לא מודעת.
תמיכה נוספת לקשר בין רגש למחשבה נמצאת גם בביטוי 'תחושת בטן'. מסתבר שביטוי זה איננו רק ביטוי מושאל, אלא מבטא קיום קשר ממשי בין פעילות במעיים לפעילות רגשית ומחשבתית במוח. התקדמות אחרונה במחקר תיארה את החשיבות של פעילות מיקרוביוטה במעיים בהשפעה על מרכזים רגשיים, ובעקבותיהם, קוגניטיביים של המוח.[10]
דימויים ומטפורות
חשוב להזכיר את השימוש בדימויים ובמטפורות המשלבות את המרכיבים שהוזכרו: הממד התחושתי, האסוציאטיבי המהיר (שאזכיר בהמשך), הלא מודע, והממד הרגשי.
הוגה הדעות האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו (1668-1744) טוען כי החשיבה המטפורית ההזדהותית היא תהליך ראשוני, מיידי ואינטואיטיבי, והשפה הלוגית היא התפתחות משנית. חשיבה הזדהותית היא זו היכולה להתייחס, לעבד ולהבין דבר אחד במושגים של דבר אחר. חשיבה מטפורית, משווה, הרואה בכל תופעה עוד תופעות הדומות והקרובות לה, היא ביטוי לחוויית חיים ראשונית. (ראה במפורט חשיבה פואטית-מטפורית | להרחיב את התודעה (wordpress.com))
אנרי ברגסון מדגיש את רצף חווית החיים, רצף ללא פירוק
ברגסון, שהגדיר את מגבלותיהן של החשיבה האנליטית וההיגיון האינדוקטיבי, סבר שלהבנת האמת של החיים נחוצה לאדם, מעבר לחשיבה רגילה, גם האינטואיציה. "האינטואיציה היא סימפתיה שבאמצעותה אדם מביא עצמו אל תוכו של הדבר כדי להתלכד עם המיוחד שבו שאינו ניתן לביטוי. אנליזה, לעומת זאת, היא פעולה המצמצמת את הדברים למרכיבים … כשאנו מניעים את ידנו, אנחנו חשים בפעולה בפשטות 'מבפנים', אך אם נתאר אותה 'מבחוץ' יהיה התיאור בהכרח לוקה בחסר." [11] האנליזה איננה עוסקת בממשות עצמה, "האינטואיציה עושה מה שהשכל אינו יכול לעשות: היא נושאת אותנו אל העולם כפי שהוא." (שם עמ' 37) האינטואיציה נותנת חווית חיים אחדותית, הוליסטית.
ברגסון מתאר שני סוגי סדר שבהם מסדרת התודעה את המציאות: ויטאלי וגיאומטרי. סדר ויטאלי משקף את התנועה של החיים בממשותם ואיננו מוגדר על ידי חוקיות חיצונית. זהו סדר רציף שעובר מאירוע לאירוע, מחוויה חוויה, אין לו גבולות ברורים, הוא איננו מאפשר חיזוי, וחשוב ביותר, הוא סדר שנתפס באינטואיציה. למולו קיים הסדר הגיאומטרי, הפרגמטי, של השכל המפרק את זרימת החיים ומאפשר חיזוי. לטענתו סדר ויטאלי יכול להתפרק לסדר גיאומטרי, אבל סדר גיאומטרי איננו יכול לחזור לסדר אינטואיטיבי. לפיכך, הסדר הויטאלי הוא אמיתי וגבוה יותר, ואילו הגיאומטרי הוא הסדר של המקוטע והמלאכותי, על אף היותו מועיל ופרקטי יותר.[12]
המיסטיקאים מתארים התמזגות ו"היבלעות" אותנטית עם ה"אחדות האין-סופית"
כדוגמה אחת בלבד (ויש רבות אחרות) להבעה מיסטית אביא את דברי הרבי מלובביץ (רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי האחרון של חב"ד). הוא מתאר את השאיפה לדעת את אלוהים כמו תינוק "שאין לו מושג בדרגות ותוארים ואינו צריך לשלול דרגות ותוארים, כוונתו היא להקדוש ברוך הוא בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה." [13] ומסביר מחבר הספר: "'דעת תינוק' הוא 'למעלה מטעם ודעת' [זהו ביטוי של הרבי המתאר תודעה מיסטית המאוחדת הנחוות אינטואיטיבית –עמ' 39] …. אין בו 'אני מודע', שכן נתון הוא ואחוד במרקם הכוליות האינסופית ללא הבחנה וללא חלוקה. כתינוק בשלבי חייו הראשונים שאינו מזוהה ומובחן מסביבתו, אף תפילת התינוק אינה מודעת להיותה 'חלק אלוה ממעל'. שכן אין בעולמה פשר למושגים מעין אלה, שהנם תוצרי הדעת המבחינה והמקטלגת. 'דעת תינוק' היא מעבר לשלילת הריבוי והמאמץ המאחד. היא חיה את חיי הממשות בדבקות אינטימית, ללא רפלקסיה מושגית אודותיה. היא מדגימה בכך את משמעות הביטוי 'תכלית הידיעה שלא נדעך'" (שם עמ' 331)
"הדחף … בהגותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון הנו בעיקר תוצר של הדחף המיסטי. [הוא שואף] למעבר ממפגש אמצעי …. למפגש בלתי אמצעי בכוליות האינסופית. החרגה של האדם המנוכר, המרוחק, המוחצן והתלותי, לעל-אדם אלוהי-עצמותי, אותנטי וריבוני." (עמ' 337) מילים אחרונות אלו מבליטות את מידת האותנטיות שבה האדם מחבר ו"מבליע" את עצמו בתוך האחדות האין-סופית. הוא איננו מוותר על עצמיותו, אלא רואה את עצמו כחלק ממשהו גדול ורחב ממנו, האישיות שלו מתחברת חיבור מלא המבטא את אישיותו על כל חלקיה כחלק אורגני עם הכוליות האין-סופית. הוא מוותר על נפרדותו וכולל את עצמו בתוך המציאות הכוללת. זה לא ויתור שבא מתוך כאב אלא להפך, זהו הזדהות עם האין-סוף, זהו הביטוי האמיתי והאותנטי שלו.
(ראה גם את תחושת הflow – שנחקרה על ידי הפסיכולוג Mihaly Csikszentmihalyi שמתאר תחושה סובייקטיבית של התמקדות ו"הבלעות" בתוך חוויה טוטלית שבה התודעה שלו איננה מפוצלת. הוא איננו בוחן את הפעולה מבחוץ בצורה רפלקטיבית, אלא, בחוויית הזרימה האדם הופך להיות חלק מהפעולה שהוא מבצע, כאילו הפועל והפעולה הפכו לאחד.)
דניאל כהנמן מדגיש את המהירות והמיידיות האסוציאטיבית
ספרו של כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט" [14] מבחין בין שני מנגנוני חשיבה. (חשוב להדגיש כי האבחנה הזו היא הפשטה תיאורטית המתארת מציאות חיים, המערבת, לא פעם, בין המנגנונים.) מערכת 1 פועלת באופן אוטומטי ובמהירות, תוך השקעת מאמץ מועט, אם בכלל, וללא בקרה רצונית. היא מפרשת במהירות מצבים מוכרים, ומחליטה על תגובות ראשוניות. "מערכת 1 פועלת כמכונת קפיצה למסקנות." (שם עמ' 99). לעומתה "מערכת 2 מקצה קשב לפעילויות מנטליות מאומצות הדורשות זאת, ובכללן חישובים מורכבים. פעולותיה של מערכת 2 מקושרות לעיתים קרובות לחוויה הסובייקטיבית של סוכנות [=התכוונות, רצון ושליטה – ד.ש.], של בחירה ושל ריכוז."
"בשעה שאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו מזדהים עם מערכת 2 – האני המודע והחושב שיש לו אמונות, שבוחר ומחליט על מה לחשוב ומה לעשות. אף שמערכת 2 סבורה שהיא מרכז העניינים, מערכת 1 האוטומטית היא גיבורת הספר. אני מתאר את מערכת 1 כמי שיוצרת ללא מאמץ רשמים ורגשות, שהם המקורות העיקריים לאמונות המפורשות ולבחירות המכוונות של מערכת 2 …. הנה כמה דוגמאות לפעולות האוטומטיות המיוחסות למערכת 1:… מזהה שחפץ אחד מרוחק מאחר. מכוונת לעבר המקור של צליל פתאומי…. מזהה עוינות בקול. משיבה על 2+2=?. קוראת מילים בשלטי חוצות גדולים. … מבינה משפטים פשוטים…." (שם עמ' 26-27)
הכלי המרכזי באמצעותו פועלת מערכת 1 הוא, בלשונו של כהנמן "המכונה האסוציאטיבית". מערכת 1 מפעילה תהליך של שפעול אסוציאטיבי (associative activation) המעלה רכיבים רבים נוספים התומכים זה בזה. השפעול האסוציאטיבי הקושר קשרים בין האסוציאציות נוצר בעזרת דמיון צורני או תפקודי (כפי שרואים במטפורות). כמו כן פועל השפעול האסוציאטיבי על ידי קישור בין אירועים סמוכים בזמן ובמקום וסיבתיות הקושרת תוצאה לסיבה. "אם מערכת 1 מעורבת, המסקנות באות קודם, והטיעונים בעקבותיהן." (שם עמ' 54) "לאירוע אמורות להיות תוצאות, ותוצאות חייבות סיבות שיסבירו אותן." (שם עמ' 89) כל אלה פועלים יחד, במקביל וכמעט ללא שליטה מודעת.[15] כהנמן מסביר כי הבנת הסיבתיות איננה נובעת מתוך ניסיון החיים המצטבר, אלא אנו מבינים סיבתיות בצורה ישירה ובלתי אמצעית. סיבתיות היא מנגנון "ביולוגי" הטבוע בנו מלידה (כפי שנראה בהמשך), והוא תוצר של מערכת 1 שרובה, גם היא, "ביולוגית", כולל מנגנון השפעול האסוציאטיבי. [16]
תבניות קוגניטיביות אינטואיטיביות
בשנים האחרונות בולטת מאוד במדעים הקוגניטיביים המגמה לסגת מהתפיסה שהכל מתרחש רק במוח ולחזור אל הממד הגופני של הקיום האנושי (ולא רק האנושי) Embodied cognition)). גישה זו מדגישה שקוגניציה כרוכה ביסודה בפעולה עם גוף פיזי בסביבה שבה הגוף קיים. פעילות קוגניטיבית כזו מנסה להראות ערוצים נוספים בהם החשיבה פועלת. לא הכל נמצא 'בקופסא שבראש' שלנו. חוקר חשוב ומרכזי בגישה זו הוא אנטוניו דמסיו שהוא חוקר מדעי-אמפירי ותאוריטיקן של החשיבה, ההכרה והתודעה האנושית (והקשר החזק שלה לרגשות).
אחד הספרים שיצאו בעברית בגישה זו הוא "לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם" מאת יוחאי עתריה. (ירושלים: הוצאת מאגנס. תשע"ט 2019) (שכותב במפורש שבתפיסה זו הוא הולך בעקבות דמסיו.)
דרך המחקר העיקרית של עתריה היא בחינה של החוויה הסובייקטיבית המיידית, זו שלפני המודעות העצמית הרפלקטיבית. הוא עושה זאת בעזרת בחינה (מרשימה ואפילו נוגעת ללב) של חוויות של שתי קבוצות אנשים: חיילים ישראלים שהיו בשבי האויב ועברו עינויים פיזיים ונפשיים קשים, ומתרגלי מדיטציה מנוסים. "מחקר המציב במרכז את החוויה הסובייקטיבית, תוך שימת דגש על החוויה הגופנית הקדם-רפלקטיבית שברגיל נמצאת מתחת לסף התודעה, עוזר לנו לזקק כמה תובנות משמעותיות, והחשובה בהן היא שהתודעה איננה מנותקת מן העולם אלא מתעצבת מתוך מפגש הדינמי-גופני בין האדם לבין העולם." (שם עמ' 4)
בפרק הרביעי שכותרתו 'מבנה התודעה המגופנת' יש תרשים של המבנה (הסטטי) של התודעה (עמ' 177). זהו מבנה בצורת פרמידה שבבסיסה הרחב 'החוויה הגופנית-דיפוזית של היות בעולם'. המילה 'דיפוזית' מתארת, לדברי המחבר, את היות האדם "אוחז-אחוז-נאחז" בעולם, כלומר, מחובר בגופו לסביבתו. הקומה השנייה בפרמידה זו היא ה'אמוציות' (אמוציות הוא ביטוי הלקוח ישירות מדמסיו). אמוציות הן תהליכים פנימיים –פיזיולוגיים ונפשיים – שמגיבים לסביבה, תהליכים שאינם אוטומטיים לחלוטין (אינם רפלקסים), אלא דורשים רמה מסוימת של עיבוד קוגניטיבי. לדוגמה, האצת דופק הלב וגיוס משאבים גופניים ופסיכולוגיים אל מול איום, או עוררות במצבי עונג. "אמוציה איננה רגש – רגש הוא החוויה המודעת של אמוציה. ברמה הראשונית והבסיסית אנחנו נוכחים עם גופנו בעולם במובן הקדם-רפלקטיבי. נראה שלהיות ספוג בעולם, פירושו להיות נוכח בו באופן אמוציונלי בסיסי, שכן, התהליך האמוציונאלי-דינמי הוא מערכת ויסות שנוצרת ומייצרת דו-שיח קבוע ורציף המתרחש בין האורגניזם לבין סביבתו ושומר על שלמותו, הישרדותו ובריאותו. במילים אחרות, התגובה של האורגניזם לעולם היא סוג של אמוציה. … אמוציות הן תהליכי ויסות אוטומטיים שאינם דורשים תשומת לב או קשב, ידיעה מודעת או חשיבה של ממש." (עמ' 178-9)
אניל סת (חוקר קוגניציה חשוב) בספרו 'להיות אתה'[17] נותן גם הוא לאמוציות מעמד כמרכיב חשוב ומהותי למימוש המטרה של ההשרדות. הוא אמנם קורא להם רגשות, אבל אלו רגשות במובן של הסתכלות או התבוננות פנימה, עולם פנימי טרום מודע, או בחינה עצמית פנימית (אינטרוספקציה), ולא במובן של רגש של עצב או עליזות. רגשות אלה הם נקודת המוצא הגופנית הפנימית המפעילה את ההכרה של להיות אני. העולם הפנימי שלנו, התחושות והרגשות שלנו שמתבטאים במצבנו הגופני, הם היסוד להכרת העצמי, ולהכרה האנושית. "רגשות הם מבט סובייקטיבי … של החוויה הפנימית." (עמ' 179) התבוננות פנימה כזו מכוונת את ההתנהגות מתוך הכרות עם התנאים הדרושים לגוף לחיות כי יש לה מודל של הגוף. היא לא תוצר של גירוי חיצוני מודע, אלא יצירה של הגוף המכיר את צרכי החיים שלו. "כל התפיסה והחוויה שלנו, של העצמי ושל העולם, כולה שליטה מבפנים החוצה, שליטה של ההזיות שמקורם בבשר והדם שלנו שהוא מערכת ניבויית שמייצרת ומפתחת ומפעילה מרגע לרגע את הצורך הבסיסי שלנו להשאר בחיים." (עמ' 190)
מטרת המאמר הזה הוא לבסס את ההנחה שלי שבתשתית הכרה והחשיבה האנושית קיימת פעילות קוגניטיבית אינטואיטיבית. נראה שההכרה המלאה והמוכרת והתודעה הרפלקטיבית הנלווית לה, הם מושג כולל (ומופשט) להצטברות של מקטעים עצמאיים של יכולות קוגניטיביות מובלעות "הנידלקים" בזמנים ובהקשרים שונים באזורי מוח שונים, עד שהם מביאים להפעלה מלאה של המכלול (ההכרתי) המלא. מצב ההכרה המלא הוא תוצר של מצבור של מרכיבים קוגניטיביים נפרדים שרק הצטרפותם יחד והגיעם ל"בשלות" מייצר את המכלול של ההכרה המלאה, המודעת והמוכרת. אבל, הנקודה החשובה היא, שלמקטעים הקוגניטיביים-אינטואיטיביים הללו יש תפקיד בפני עצמו ולא רק לעורר את המכלול. המקטעים הללו הם תבניות קוגניטיביות חלקיות, שלמות ומשמעותיות כשלעצמן שפועלות מתחת לסף ההכרה המלאה. תבניות קוגניטיביות אלו הן סוג של פעילות אינטואיטיבית, לא מודעת ולא רפלקטיבית.
בהמשך לדברי אוגדן (לעיל) שמאפיין את פרטי הפעילות הקוגניטיבית הראשונית הזו כהיווצרות של צורה, מקום ומקצב כמרכיבים שהם תחילה של יצירת האני, אתאר יכולות המחזקות וממשיכות את דבריו.
לגוף יש, בראש ובראשונה, תחושה מרחבית. תחושה זו היא היכולת הקוגניטיבית-אינטואיטיבית הראשונה שאתאר.
תחושה פנימית של הגוף שלי ותחושה של הגוף שלי במרחב – פרופריוספציה (proprioception). –
פרופריוספציה היא חישה עצמית של הגוף ביחס לאיברי גוף (חיצוניים ופנימיים), למרחב ולעצמים שבמרחב. היא מעריכה את הגודל, הצורה והמבנה של העצמים בסביבה ומחשבת את הכוח והתנועה הדרושה של איברי הגוף השונים ביחס לעצמם ולעצמים אלו. אנו חשים את תנוחת הגוף שלנו יחסית לקרקע, האם אנו עומדים או שוכבים והאם אנו יציבים. אנו חשים היכן נמצאות שתי הידיים שלנו, לאן אני צריך להושיט את היד כדי לאחוז בחפץ, כמה כוח אני צריך להשקיע. תחושה זו יוצרת מיפוי סנסו-מוטורי של הגוף בסביבתו. היא "מחשבת" את עוצמת הכוחות הפועלים על אברי הגוף ואת האינטראקציה בין אברי הגוף המתפקדים בסביבה. שילוב בין הפרופריוספציה, מערכת הראיה ומערכת האיזון באוזן הפנימית (הקשור לכוח הגרביטציה שרלוונטי מאוד בהקשר זה), "המחושבים" באזורים המוקדמים אבולוציונית שבגזע המוח, מנהלים את התנועתיות של האדם. פעילות באזורי מוח אלו יכולה להעיד על פעילות טרום הכרתית-מודעת. (מתוך ההנחה המקובלת שפעילות הכרתית מודעת מסתכמת בקליפת המוח – הקורטקס.) מושגים רלוונטיים נוספים הם תאי מיקום (place cells) תאי רשת (grid cells) הקשורים לייצוג המרחב במוח.[18] לתחושה פנימית זו שייכת התחושה המבחינה גם בין אני ללא-אני, מה בין מה שבתוכי למה שמחוצה לי. במילים אחרות, אנו מבחינים אינטואיטיבית בגבולות הגוף שלנו, היכן הוא מסתיים ומתחיל משהו אחר או גוף אחר. אבחנה זו, בין מה שאני למה שאיננו אני, יש לה השלכות קוגניטיביות מרחיקות לכת שמאפשרות, בשלבים מתקדמים, להבנות את הנפרדות וזיהוי העצמי כשונה ממה שאיננו עצמי.
תפיסת מקצב – תחושת המקצב הפנימי, למשל, של מקצב הלב והדופק. וגם תפיסת תבניות של מקצב ומחזוריות של מקצבים חיצוניים.
כותרת מאמרם של Jessica A. Grahn and Matthew Brett–"Rhythm and Beat Perception in Motor Areas of the Brain מלמדת על הקשר המוחי בין תפיסת מקצב לתנועתיות ולפרופריוספציה.[19] הקשר הזה מעיד על קרבה בין יצירת תבנית מקצבית ליצירת תבנית תנועתית. שניהם יוצרים מחזוריות של מתח מול שחרור והרפיה. גם בתנועה וגם במקצב המרכיבים הבולטים הם רצף, משך, חזרה וסימטריה, עוצמה ומהירות. לפיכך, לא מפתיע כי תנועתיות המלווה את המוסיקה (למשל, תנועות כפות הרגליים המותאמות לקצב) היא ביטוי ותגובה מוכרת למקצב.[20] מאמר זה אכן מעיד על קישור מוחי בין השניים. זאת ועוד, הקישור הזה, היוצר תבנית של הטעמות של פעמות במקצב (כמו תנועה אקטיבית "מתפרצת" ואחריה הרפיה) מופעל דרך אזורי מוח פנימיים ובסיסיים יותר: basal ganglia, anterior superior temporal gyri וגם supplementary motor area.[21] גם פעילות באזורי מוח אלו יכולה להעיד על פעילות טרום הכרתית-מודעת. הטענה העקרונית שלי היא שתפיסת מקצב, גם מקצב מוסיקלי, היא יכולת קוגניטיבית אינטואיטיבית, ויעיד על כך כל מי שמנגן בכלי מוסיקלי.
אמוציות גופניות ורגשיות – כבר הזכרתי לעיל.
אבחון יחסים – בין 'דמות' ל'רקע', אבחון בין דומים, בין עבר להווה, אבחון יחסי זמן (קודם ואחר-כך).
למרות שכל סוג של אבחון יחסים, המוזכר לעיל, ראוי לדיון נפרד ולהוכחה על היותו פעילות קוגניטיבית אינטואיטיבית, אתייחס רק לעקרון הכללי של הבנת יחסים. עניין זה קשור להבנת תבניות. למשל, במבחן מוכר שבו משמיעים רצף של צלילים זהים (במרווחים קבועים) ולפתע צליל חריג (מבחן הנקרא Mismatch negativity), מייד שימת הלב (כפעילות קוגניטיבית) מזהה את החריגה בתבנית, ובמילים אחרות את הדמות מתוך הרקע. כך גם מתוך רקע חזותי סטטי תבלוט תנועה ייחודית. ולא רק בתבניות הנשמעות לאוזן והנראות לעין זה המצב, אלא גם בתבניות של תפיסת רצף זמנים. (למשל: יום אתמול – לילה – היום – לילה – יום המחר …)
ספרו של אלחנן גולדברג "פרדוקס החכמה" מתאר באריכות את תבניות החשיבה ויכולותיהם.[22] "כשאנחנו אומרים 'זיהוי תבניות' אנחנו מתכוונים ליכולתו של האורגניזם לזהות אובייקט חדש או בעיה חדשה כחברים בקבוצה מוכרת של אובייקטים או בעיות." (עמ' 77) אובייקט חדש – דווקא על רקע וביחס לקבוצה שלו. תבנית נוצרת כשמצבור של פרטים הקשורים זה לזה (ומתייחסים זה לזה) יוצרים מכלול המכונה 'אטרקטור' (מושך). "אטרקטור הוא מערך מרוכז של תאי עצב … שיש ביניהם קשרים חזקים. תכונה ייחודית לאטרקטור היא שמגוון רחב מאוד של סוגי קלט יפעיל בקלות ובאופן אוטומטי את אותו מערך עצבי, את האטרקטור. זהו בקצרה המנגנון של זיהוי תבניות." (עמ' 26) זיהוי טבעת נישואין מעורר שדה אסוציאטיבי רחב של חיי משפחה שבה קשרי יחסים רבים. "אטרקטור הוא רשת, קבוצת נוירונים בעלי קשרי גומלין הדוקים, שפועלת בדפוס פעולה יציב … הפעלת כל תת-קבוצה של נוירונים, ולו גם קטנה יחסית, די בה להפעיל את התבנית כולה. פירוש הדבר שאותו אטרקטור עצמו יופעל במלואו, כמכלול, אם יופעל מספר כלשהו של מרכיביו השונים." (עמ' 122-3) כל פרט חדש מצטרף לתבנית ואיננו נשאר בודד. הוא מבטא יחס עם אטרקטור, דומה לו בחלק ממרכיביו ובולט ממנו בחלק אחר. דבר איננו קיים כנפרד ובודד בעולם, אלא תמיד הוא מתייחס לתבנית. אלפי עיצובי כיסאות יש בעולם וכולם שייכים לאטרקטור של כיסאות. כל כסא ייחודי מתייחס אל אטרקטור הכסאות. הוא דומה ושונה מכיסא אחר. לעומת זאת, נחש מזוהה כמסוכן על רקע העשב בשדה. חבל (שנראה דומה לנחש) המונח בשדה איננו נתפש כמסוכן. הפעולה שאני עושה עכשיו, ברגע זה, מתרחשת על רקע מה שהיה לפני רגע ומה שיקרה בעוד רגע. "מוחם של רוב מיני היונקים, ואולי כולם, מצויד ביכולת מובנית, מוכנה יחסית לשימוש, לסוגים מסוימים של זיהוי תבניות." (עמ' 77 וראה גם עמ' 92) אמנם התבניות הבשלות והמפורטות מתפתחות ומצטברות במהלך החיים ובמגע עם הסביבה, והפעלתם דורשת אזורי מוח של חשיבה אנליטית מפותחת (כמו זיהוי הצליל החריג או התנועה החריגה או החפץ החריג), אבל הבסיס להם, האפשרות הבסיסית המהותית להבנת היחסים, היותו של פרט להתייחס לדברים נוספים, הוא כנראה תורשתי ואיננו תלוי בחשיבה רפלקטיבית.
הבנת מנגנון סיבה-תוצאה – הבנה של תהליך המוביל לתוצאה.
אליסון גופניק, החוקרת של התפתחות היכולות הקוגניטיביות, בחנה את הבנת מנגנון סיבה-תוצאה אצל תינוקות.[23] לדבריה לתינוקות יש "יתרון" של הפעלת יכולות קוגניטיביות ללא בקרה חזקה של קליפת המוח הקדמית האחראית (במידה רבה) על המודעות הרפלקטיבית. סיבתיות, היא אומרת, היא תבנית מחשבתית המוטלת על אירועים במציאות. תבנית זו מקבלת אישור הסתברותי חוזר של צירוף אירועים במציאות (הסקה בסייאנית Bayesian inference). "תינוקות מסוגלים להשתמש באופן לא מודע בדפוס הסתברויות…" (עמ' 85) וכאמור, נראה שהבנת הדפוסים, או התבניות, היא יכולת מולדת. "תינוקות נולדים אם כן עם מנגנונים רבי-עצמה המאפשרים למידה סיבתית." (עמ' 79) הבנת הסיבתיות מאפשרת תפקוד במציאות: "מפות סיבתיות מאפשרות לנו ליצור תחזיות של מצב העולם בעתיד. השוואת תחזיות אלו למתרחש בפועל מאפשרות להעריך באופן שיטתי את הסבירות לכך שמפה סיבתית כלשהי אכן נכונה. … בסטטיסטיקה אנו מחשבים את ההסתברויות של צירופי אירועים שונים, ואחר כך משתמשים במידע לצורך שרטוט מסקנות סיבתיות. … ב1996 במאמר פורץ דרך בכתב העת science, הראתה ג'ני ספרן שאפילו תינוקות בני שמונה חודשים מזהים דפוסים סטטיסטיים." (עמ' 82-4) נכון שבחינת ובקרת ההסתברויות האפשריות דורשת חשיבה אנליטית ורפלקטיבית, אבל עצם היכולת ליצור קישור סיבתי נראה כיכולת ראשונית. יכולת זו מובילה ישירות לפעילות קוגניטיבית של למידה וניבוי.
למידה וניבוי – היכולת לצפות את 'הצעד' הבא ולזהות חריגות ממנו. (שוב, קשור לפיתוח תבניות.)
ניבוי הוא הכנה לפעולה שנעשית מתוך אינטראקציה בין גירויים חיצוניים מהסביבה, לבין תבניות חשיבה (או בשמם האחר: מודלים מנטליים Mental models [24]) המנחות כיצד לפעול במצב נתון. זהו שילוב של bottom-up של קליטת נתוני הסביבה, עם top-down של המודלים המסבירים ומפרשים את משמעות הנתונים ומכוונים את הפעילות שצריכה להתבצע בנתונים העכשוויים. רבים סוברים שיכולת הניבוי היא הפעילות החשובה ביותר של המוח האנושי.[25] כאמור, התהליך ההדדי הזה ניתן לתאור על פי ההסקה הבסיאנית. כלומר, הידע הקודם (תבניות החשיבה) מעומת כל העת אל מול הגירויים הנכנסים, ואנו מתקנים כל העת את השגיאות האפשריות בהבנת משמעות הנתונים. המשמעות קושרת בין פעולה (סיבה) לתוצאותיה האפשריות. זו פעולה שחוזרת על עצמה אל מול כל נתון חדש מהסביבה ומעדכנת את מה שאנו מסיקים מן הנתונים.[26] במחקרים שנעשו במבוגרים נמצא שהם מגיבים גם בשנתם לגירויים לא שיגרתיים, אבל הם עושים זאת ברמת עיבוד "נמוכה". ניבוי ברמה "גבוהה" יותר מצריכה תודעה והכרה מלאה יותר.[27] מכאן אפשר ללמוד שרמה מסוימת של יכול ניבוי קיימת גם ללא הכרה רפלקטיבית.
אבחון בין דמיון וזיכרון למציאות
אבחון בין דמיון (וזיכרון, שבהקשר זה אני מתייחס אליו כסוג של דמיון) למציאות ממשית נוכחת, בין מידע שנוצר באופן פנימי לבין מידע שמקורו בעולם החיצון, נראה על פניו כמעיד על רמה גבוהה מאוד של יכולת קוגניטיבית, והניסיון להראותה כפעילות אינטואיטיבית נראה יומרני למדי. ובכל זאת, אנסה לעמוד באתגר זה ואולי גם לדייק מה יכול להיות אינטואיטיבי בפעילות זו.
בדרך כלל חוקרים מראים שאבחון בין מציאות לדמיון אפשרית רק סביב גיל 3 שנים, וכנראה שהיא הולכת ומשתכללת בהמשך הילדות. (יש הסוברים שזהו לא תהליך הדרגתי אלא מעבר חד יותר כמו הבנת שימור הכמות שתיאר פיאז'ה, או היכול ליצור משפטים שתיאר חומסקי.) אמנם כבר מוקדם יותר, לפני גיל 3, ילדים מפעילים את הדמיון במשחקים שהם משחקים, אך נראה שהם מערבים בין דמיון למציאות. אבל חשוב גם לומר שגם מבוגרים הצופים בסרט מתח או סרט אימה צריכים מדי פעם להגיד לעצמם 'זה רק סרט'. מבוגרים אלה ודאי יודעים שזהו רק סרט, אבל הם כמו ילדים, יוצרים קשר ספונטני מובלע בין דמיון למציאות נוכחת. אם כך מתחזקת השאלה על יכולת האבחון הזו. האם זה תלוי בהתכוונות המוקדמת לצפייה? בהקשר של המידע שבסרט (סרט שמציג לכאורה מצב דוקומנטרי או סרט המוצג כפנטזיה)? בנסיבות? באישיות האינדיווידואלית? בנוסף די ברור שלמצב הנפשי ולרגשות בכלל יש תפקיד חשוב בהקשר זה.[28]
רבים הם הסוברים שהייצוג של דמיון ומציאות הוא הפעלה של מערכת ומנגנון קוגניטיבי דומה[29] (ויש לכך תמיכה בפעילות דומה של נוירונים באזורי מוח דומים בשני המצבים) ומה שיוצר את האבחנה ביניהם הוא ההקשר שבו הם מופיעים. בכך משתנה ההבנה על מקור האבחון בין דמיון למציאות. דמיון ומציאות מובנים ומפורשים כשונים על פי הנסיבות החיצוניות בהם הם פועלים. ההקשר הוא זה המפרש מהו דמיון ומהי מציאות נוכחת. החושים עוזרים לנו להבין מהי מציאות ומהו דמיון. האם אני רואה באופן ממשי או רק בעיני רוחי (כמו בחלום), האם כאב הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי. שאלת ההקשר מחזירה אותנו אל 'המכונה האסוציאטיבית' (של דניאל כהנמן – לעיל). המכונה האסוציאטיבית מקשרת בין מה שאני פוגש עכשיו למה שנקשר לזה במאגר הזיכרון (וגם זה קשור שוב לתבניות שהזכרתי כאן כמה וכמה פעמים) ויוצרת חיבור ורצף בין פרטים לכלל "סיפור" עקבי באופן מיידי ואינטואיטיבי.
[1] ועוד נראה שחלק ממכשירי הידיעה הללו פעילים בצורה מסוימת גם בחשיבה אינטואיטיבית.
[2] הגדרה שנמצאת אצל: VAUGHAN, F. E. (1979) Awakening intuition. Garden City, NY: Anchor Press/Doubleday
[3] הגדרה יותר מפותחת באותו כיוון נמצאת במאמר חשוב ומרכזי לעניינינו והיא: "תחושה של ידיעה בוודאות על בסיס מידע לא מספק וללא מודעות לחשיבה רציונלית." DEBBIE A. SHIRLEY AND JANICE LANGAN-FOX. INTUITION: A REVIEW OF THE LITERATURE. Psychological Reports,1996,79, pp.563-584
[4] מתוך" 'לאן נעלמו הקולות – סיפורי זן ושירי הייקו' בעריכת יואל הופמן, הוצאת מסדה 1980, עמ' 77
[5] בספרו 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה' הוצאת עם עובד. 2001. במקור 1989
[6] Donald Merlin. 1991. Origins of the Modern Mind: three stages in the evolution of culture and cognition.
וראה גם Oakley D. A. 1985. Cognition and imagery in animals. In: Oakley D. ed. Brain and Mind. London: Methuen.
[7] מתוך: ק.ג. יונג "הפסיכולוגיה של הלא-מודע" הוצאת דביר 1975. עמ' 54.
and Act. New York: Wiley [8] BASTICK. T(1982) Intuition: How We Think
[9] Measuring Intuition: Nonconscious Emotional Information Boosts Decision Accuracy and Confidence Galang Lufityanto, Chris Donkin, and Joel Pearson. Psychological Science Online. April 6, 2016
[10] Carabotti M, Scirocco A, Maselli MA, Severi C. The gut-brain axis: interactions between enteric microbiota, central and enteric nervous systems. Ann Gastroenterol. 2015 Apr-Jun;28(2):203-209.. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC43/
[11] ברגסון מצוטט אצל לשק קולקובסקי 'ברגסון' הוצאת דביר 1988. עמ' 36
[12] ראה גם הגותם של Franz Brentano, Edmund Husserl.וראה גם ספרו של אושו – פילוסוף, סופר, מיסטיקן ומורה רוחני הודי – Intuition: Knowing Beyond Logic
[13] מובא בספרו של ראובן הכהן אוריה "כלא חד – סודו המשיחי מיסטי של הרבי מלובביץ" הוצאת אדרא 2022. עמ' 329
[14] הוצאת מטר,כנרת, זמורה-ביתן, דביר. 2013. במקור 2011
[15] דוגמה יפה לכך מדגישה את האינטואיציה שמחברת בין שתי משמעויות שיש למילה 'קל': קל במשקל וקל שאינו משמין, דיאטטי.
Li et al. The Light = Healthy Intuition. Journal of Consumer Psychology 32(6) May 2021.
[16] וראה גישה דומה גם אצל: Epstein, S. (2010). Demystifying Intuition: What it is, what it does and how it does it. Psychological Inquiry, 21,pp 295-312.
[17] .Anil Seth. 2021. Being You – A new science of consciousness. London: Faber&Faber.
[18] כיצד המוח מייצג את המרחב שסביבנו בו אנו נעים ומתפקדים, נידון כבר כמה עשורי שנים. תאי מוח אלה זוהו בעיקר בהיפוקמפוס ב Entorhinal cortex. ראה:Edvard I. Moser, Emilio Kropff ,and May-Britt Moser. 2008. ,. Place Cells, Grid Cells ,and the Brain’s Spatial Representation System. Annu. Rev. Neurosci. 2008. 31:69–89. וראה גם עבודותיה של Kate Jeffery. למשל: Kate Jeffery.2015. Spatial Cognition: Entorhinal Cortex and the Hippocampal Place-Cell Map. Current Biology. Volume 25, Issue 24, 21 December 2015, Pages R1181-R1183
Jessica A. Grahn and Matthew Brett. 2007. Rhythm and Beat Perception in Motor Areasof the Brain. Journal of Cognitive Neuroscience 19:5[19], pp. 893–906. http://www.jessicagrahn.com/uploads/6/0/8/5/6085172/38.pdf
וראה גם: Todd NPM and Lee CS (2015) The sensory-motor theory of rhythm and beat induction 20 years on: a new synthesis and future perspectives. Front. Hum. Neurosci. 9:444. doi: 10.3389/fnhum.2015.00444 file:///C:/Users/User/Downloads/fnhum-09-00444%20(1).pdf
20. גם השפעה הפוכה של תנועתיות המשפיעה על תפיסת הקצב נמצאה אצל תינוקות בני 7 חודשים
Jessica Phillips-Silver and Laurel J. Trainor. 2005. Feeling the Beat: Movement Influences Infant Rhythm Perception. Science 308 (5727), pp.1430. https://science.sciencemag.org/content/308/5727/1430.abstract
21.Grahn JA. 2009. The role of the basal ganglia in beat perception: neuroimaging and neuropsychological investigations.. 2009 Jul. Annals of the New York Academy of Sciences;1169: pp. 35-45 https://nyaspubs.onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/j.1749-6632.2009.04553.x
Elkhonon Goldberg. 2005. The Wisdom Paradox: How Your Mind Can Grow Stronger As Your Brain Grows Older. London: [22] Simon & Schusterהספר התפרסם גם בעברית ב2007 בהוצאת עם עובד.
ועוד על הספר ועל תבניות מולדות ראה https://dovsimchon.wordpress.com/2018/04/24/%d7%a9%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%9c-%d7%9c%d7%aa%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94/
[23] אליסון גופניק. התינוק החושב – גילויים מפתיעים על יכולותיהם השכליות של תינוקות ופעוטות. הוצאת מטר 2013. המקור באנגלית פורסם ב 2009.
[24] Johnson-Laird, P.N. (1983). Mental Models: Towards a Cognitive Science of Language, Inference, and Consciousness. Cambridge: Cambridge University Press.
[25] למשל: Bubic A, von Cramon D and Schubotz R. Prediction, cognition and the brain. Frontiers in Human Neuroscience. March 2010 . Volume 4 . Article 25 https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fnhum.2010.00025/full
[26]A generative model “[…] aims to capture the statistical structure of some set of observed inputs by inferring a causal matrix able to give rise to that very structure” Andy Clark. 2016. Surfing Uncertainty, Prediction, Action, and the Embodied Mind. New York: Oxford University Press. p 21. https://global.oup.com/academic/product/surfing-uncertainty-9780190217013?cc=us&lang=en&#
[27]Melanie Strauss, Jacobo D. Sitt, Jean-Remi King, MaximeElbaz, Leila Azizi, Marco Buiatti, Lionel Naccache, Virginie van Wassenhove, and Stanislas Dehaene.2015. Disruption of hierarchical predictive coding during sleep. PNAS March 17, 2015 112 (11) E1353-E1362; first published March 3, 2015 https://doi.org/10.1073/pnas.1501026112
28. Weisberg, D. S. (2013). Distinguishing imagination from reality. In M. Taylor (Ed.), The Oxford handbook of the development of imagination (pp. 75–93). Oxford University Press.
[29] Nichols, S. (2004), Imagining and Believing: The Promise of a Single Code. The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 62: 129-139. https://doi.org/10.1111/j.1540-594X.2004.00146.x
להרחיב את התודעה 
טרקבאקים
[…] נכתב כהמשך למאמר קודם שכתבתי: 'כוחה של האינטואיטיביות' https://dovsimchon.wordpress.com/2023/03/28/%d7%9b%d7%95%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%99… (נכתב בעקבות ספרו של יוסף בן-שלמה – על היחס בין דת […]