הסינגולריות של קורצוויל

בעקבות ספרו של ריי קורצוויל – 'הסינגולריות מתקרבת – כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה.' 

מסופר-פוזיציה לתודעה – פעילות קוגניטיבית יוצרת מציאות

המציאות קיימת במצב של סופר-פוזיציה קוונטית, במצב של אפשרויות רבות הקיימות בו-זמנית. התודעה מקבעת את הודאות האובייקטיבית האחת. פעילות קוגניטיבית זו איננה מצריכה מודעות רפלקטיבית, אלא די בכזו שהיא אינטואיטיבית ומיידית, טרום הכרתית והמתרחשת באזורי גזע המוח. (כמו בשנת NREM)

קוגניציה לא מודעת

תקציר הרעיון המחקרי: ידוע כי ההכרה (consciousness) היא איננה מצב של יש/אין דיכוטומי, אלא היא תופעה שיש בה כמה וכמה ממדים (כמו: תפיסה, שימת לב ממוקדת, הפעלת זיכרונות, יכולת הערכה של הנתונים, הכוונה לפעולה ….) שרמת פעילותם יכולה להשתנות עם הנסיבות (כמו למשל בנזקים מוחיים). אני רוצה לטעון שההכרה והתודעה הם הצטברות של מקטעים עצמאיים של יכולות קוגניטיביות "הנידלקים" בזמנים ובהקשרים שונים באזורי מוח שונים, עד שהם מביאים להפעלה מלאה של המכלול. מצב ההכרה המלא הוא מצבור של מרכיבי הכרה קוגניטיביים נפרדים שרק הצטרפותם יחד והגיעם ל"בשלות" מייצר את המכלול של ההכרה המלאה, המודעת והמוכרת. אבל, הנקודה החשובה היא, שלמקטעים הללו יש תפקיד בפני עצמו ולא רק לעורר את המכלול. המקטעים הללו הם תבניות קוגניטיביות חלקיות, שלמות ומשמעותיות כשלעצמן, ושבנוסף הן גם מכינות את המכלול השלם של ההכרה. נראה שתבניות קוגניטיביות אלו הן סוג של פעילות אינטואיטיבית, לא מודעת ולא רפלקטיבית. למשל: אני מכיר את עצמי ללא הפרדה בין האובייקט (את מי אני מכיר) לסובייקט (מי הוא האני המכיר). זו הכרות באופן של הבנה גולמית מיידית וראשונית. כך תבניות אינטואיטיביות אלה הם פעילות שממנה נוצרות היכולות הקוגניטיביות המוכרות.

ניבוי

להלן אציג שלושה מנגנוני ניבוי שמחולקים על פי מידת הזמן שבו הניבוי נדרש. ניבוי לטווח המיידי – חלקי שניות ושניות. ניבוי לטווח קצר – חלקי דקות ודקות.  ניבוי לטווח הארוך – מדקות לחודשים.

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – חוק ואידיאולוגיה

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – חוק ואידיאולוגיה

מהיחסי למוחלט, או, מהסובייקטיבי לאובייקטיבי (מהמומצא והמדומיין לממשי)

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר 'התודעה היוצרת ואלוהים' שבו ניסיתי להראות כיצד ל"המצאה אנושית" של התודעה יש תוקף אובייקטיבי במציאות. מטרת מאמר זה הוא לדון בדוגמאות נוספות היכולות להביא לאותה מסקנה: המומצא הוא ממשי. וגם, אנסה לבחון מהם גבולות הממשות הזו.

פעולות קוגניטיביות בשינה כיסודות של הכרה ותודעה – טיוטה ראשונית

האם אני עכשיו בהכרה? בהכרה מלאה? האם יש הכרה חלקית? האם ההכרה היא מנגנון בינארי – 'כבוי/דולק'? או אולי היא ווסת עוצמה הדרגתי ורציף ('דימר' – עמעם) שברמה  מסויימת "מדליק" את ההכרה והתודעה הערנית המוכרת לכל אחד מאיתנו? בדברים הבאים אני טוען שההכרה והתודעה הם הצטברות של מקטעים עצמאיים של יכולות קוגניטיביות "הנדלקים" בזמנים ובהקשרים שונים באזורי מוח שונים, עד שהם מביאים להפעלה מלאה של המכלול. מצב ההכרה המלא הוא מצבור של מרכיבי הכרה קוגניטיביים נפרדים שרק הצטרפותם יחד והגיעם ל"בשלות" מייצר את המכלול של ההכרה המלאה המוכרת. אבל, הנקודה החשובה היא שלמקטעים הללו יש תפקיד בפני עצמו ולא רק לעורר את המכלול. המקטעים הללו הם תבניות קוגניטיביות חלקיות, שלמות ומשמעותיות כשלעצמן, ושבנוסף הן גם מכינות את המכלול השלם של ההכרה. נראה כי לפחות חלק ממקטעים ותבניות אלו פועלים ומתפקדים גם בזמן שינה באזורי מוח הקרובים לאזורים האחראיים גם על השינה. כלומר, בזמן השינה פועלים גם מקטעי ההכרה הללו באזורים תת-קורטיקליים, ויתכן כי פעילות זו היא אחת מההסברים לתפקידה וחשיבותה של השינה. יתכן שהשינה היא התשתית להכרה בעירות.

התודעה היוצרת ואלוהים

מאמר זה מתחיל מהמקרה המיוחד של "המצאת" אלוהים על יד בני האדם בדתות השונות, וממשיך אל עבר המנגנון המחשבתי האנושי ההכרחי הדוחף לסדר ולמשמעות. המנגנון הקוגניטיבי הזה הוא המבנה את התודעה היוצרת את אלוהים וגם המקנה לו קיום אובייקטיבי ממשי במציאות.

האם נולדה תאוריה חדשה על אופן קיומה של התודעה האנושית? דיון על הספר "לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם" מאת יוחאי עתריה. ירושלים: הוצאת מאגנס. תשע"ט 2019.

מציאות ומשמעות – המקרה של עליית המדע המודרני