מקורות הידיעה – איך אנחנו יודעים משהו?

ידיעת האמת בתרבות ההודית

מה אנו יודעים? מהו אותו 'משהו' שאותו אנו רוצים לדעת?

קודם כל אנו רוצים לדעת עובדות פיזיות ("זה כיסא שנמצא בחדר בביתי בירושלים") ועובדות מוסכמות ("העיר ירושלים היא בירת מדינת ישראל"). גם המשמעיות והיחס שאנו מקנים לעובדות אלו, שאפשר אולי לתאר אותן כעובדות מופשטות, הן מטרות הידע. ("ירושלים היא לב העם היהודי" "ירושלים היא מקום משכנו של אלוהים"). בנוסף (אם זה אכן משהו נוסף?) אנו רוצים לדעת את עולמנו הפנימי, את העצמי שלנו.

(שולמית קרייטלר פיתחה מסגרת מושגית לתאור האובייקטים אליהם אנו מתייחסים, וקראה לזה 'תורת המובן'. "אנו מגדירים מובן תוך הזדקקות לשני מונחים הבאים: 'נדון' – רפרנט, ו'ערכי המובן'. הנדון הוא הקלט אשר לו מייחסים מובן, הוא נושא המובן, ויכול להיות כל חפץ, ציור, מילה, מצב, גירוי פנימי וכו'…. נוסחה מתמטית, תמונת העיר תל אביב, קול אנחה וכו'. 'ערכי המובן' הם תכנים קוגניטיביים המבוטאים באמצעי ביטוי כלשהו – מילולי, ציורי, תנועתי וכו' – אשר מיועדים לייצג מובן הנדון …. כשהם מקודדים לפי ארבע קבוצות נפרדות של משתני המובן …. לפיכך, מובן מוגדר כדפוס של ערכי מובן המעוגן בנדון כלשהו." – קרייטלר. הפסיכולוגיה של הסמלים. פפירוס: אוניברסיטת תל אביב. 1986. עמ' 146-7) (ראוי לעיין בהקשר זה גם בתאוריות של ה'סמיוטיקה' המתייחסות ליחס בין 'מסמן' ל'מסומן'.)

לשם מה לדעת משהו?

מטרתו של הידע הוא בראש ובראשונה, זה המאפשר יכולת תפקוד במציאות, אבל גם, כאמור, פעולה יצירתית של  מתן יחס וערך לסובב אותנו. מתן ערך נובע מידיעת העצמי, מי אני, מה חשוב לי, מה אני רוצה (בהמשך יהיה שימוש גם במילה 'תשוקה' כדי לתאר רצונות אלו). כל אלו תורמים למציאת משמעות בחיים, העמקת יחסים עם הסובב (גם, ולא רק, עם בני-אדם) והעשרת החוויה של החיים. (על פי מיטשל, כפי שמצוטט אצל אסתר פלד 2005 פסיכואנליזה ובודהיזם – על היכולת האנושית לדעת. הוצאת רסלינג, תל אביב. עמוד 11)

ומעבר לנאמר מוסיפה אסתר פלד: מטרת הידע היא לשם ידיעת האמת. "לפי ביון …. התהליך מכוונו למטרה זו בלבד – הגברת כושרו המנטלי לידיעת האמת. הגברת הכושר הזה יכולה בתורה להגביר את ה'אותנטיות' …. את היצירתיות וכו' הואיל וללא ידיעת האמת אי אפשר לחיות, וידיעתה מאפשרת חיים. … גם הבודהיזם … מכוון אל אותה מטרה." (שם עמ' 26)

על מהי 'אמת' זו עוד נדבר בהמשך.

איך אנחנו יודעים משהו?

התרבות והמדעים מכירים 4 ערוצים (או אמצעים) בהם אנו יודעים:

מידע הנקלט באמצעות החושים.

תהליכי חשיבה, כמו  הפניית קשב או שימת לב לפרטים "חשובים" מתוך מכלול המידע שסביבנו, עיבוד המידע המגיע מהחושים, קישור מידע לזיכרון, היקשים, המשגה מכלילה, הסקת מסקנות וכו'.

מקורות תרבותיים חיצוניים כמו טקסטים כתובים או נאמרים (למשל, דברי ספרות או כתבי הקודש או מאמרים אקדמיים וכו' וגם מה שאנו לומדים מהמורים וההורים שלנו.)

הבנה פנימית רגשית (שחלקה אינטואיטיבית) שעליה לא ארחיב כאן, אלא רק אומר שהתרבות והמדע מכירים מזה זמן את חשיבות הרבה של המעורבות הרגשית בתהליכי חשיבה, דבר המתבטא בזיהוי הערוצים העצביים במוח, הרלוונטיים לרגשות, המגיבים ומעבדים מידע.  

לארבעת הערוצים הללו מוסיפה התרבות ההודית (ונראה שלא רק היא) את ההכרה וההבנה של 'האמת'. בדברים הבאים אתרכז באותה תרבות הודית. חשוב לי להזהיר כי אני תלמיד חובב שלה וממש לא מומחה בה, אבל מצאתי בה רעיונות השובים את הלב.  

(בסוגריים, חשוב לי להוסיף כי במסורת ההודית של היוגה סוטרה של פטנג'לי גם השינה היא מקור של ידיעה. שינה בכללה, ולא רק חלימה בשינה, אלא גם שינה ללא חלימה. מכיוון שבחוויה האנושית אנו מרגישים שהשינה משאירה אחריה איזה רושם, נראה בברור (לפחות לי) שיש בה גם פעילות קוגניטיבית בעלת תוכן, בנוסף לפעילות פיזיולוגית חשובה. אמנם רמת השליטה המכוונת בפעילות זו היא נמוכה ממצב של עירות, אך היא חשובה מאוד בעיני – ראה עבודות קודמות שלי בנושא השינה. מסורת יוגה זו מדברת גם על הזיכרון כמי שבונה במשך השנים את האישיות הייחודית, יוצר את הידע של מי הוא האני לא רק כלפי העבר, אלא גם כלפי העתיד כהשלכה מהעבר וההווה, באמצעות 'תבניות חשיבה' שגם עליהם כתבתי לא מעט. – על מסורת יוגית זו ראה: דני רוה. חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010)  

הבודהיזם (על פי אסתר פלד) אומר כי ידיעת הישים האובייקטיביים במציאות, גם במציאות החיצונית וגם במציאות הפנימית (הנפשית, הפסיכולוגית, של ה'עצמי') היא אשליה סובייקטיבית, שלעומתה קיימת ידיעה של האמת האובייקטיבית. "מה שנחווה כקבוע, כיציב וכבעל אחדות, כלומר כ'עצמי' או כ'אובייקט', הוא למעשה קומבינציה של רשמים חושיים ושל עיבודים מנטליים שלהם. החוויה החושית כוללת את המגע הראשוני של איברי החושים עם אובייקטים של חישה, ולאחר מכן תהליכים של עיבוד. הכל יחד מחולל את האשליה הכפולה: של האירוע כאובייקט ושל תהליך התפיסה של אובייקט נוסף המכונה 'עצמי'." (שם עמ' 36) זו אשליה של מציאות המציגה לכידות של אובייקטים ואירועים הנראים ברורים, מגובשים, ובעלי גבולות קיום ברורים.

לפני שנגיע אל 'האמת', כמה מילים על הידיעה כאשליה. המילה 'אשליה' מקנה לתהליך זה ממד לכאורה שלילי, אבל יש לתאור זה של תהליך הידע ויצירת התודעה גם ממד חיובי: התודעה היא מגע בין האובייקטים לבין העצמי. כותב יעקב רז: "התודעה והשותפים לה מפעילים, יוצרים, בוראים, מתפעלים ומתפעלים זה עם זה. התודעה מתקיימת בשל היותו של העולם וגם בוראת אותו. גם אם אחפש, לא אמצא בתוכי תודעה שמתקיימת, כמעין מכונה מייצגת, צייתנית, שמחכה למלא את תפקידה בשיקוף נאמן של המציאות. עולם השותפות והיצירה ההדדית האלה אין לו מרכז ובסיס בשום מקום. הוא מתקיים תוך ארגון עצמי של היקום, ותודעתי שותפה פעילה בו בעצם פעולת ההכרה שלי. הדברים אינם קיימים או לא קיימים, אלא מתהווים הדדית. מכיוון שהם מתהווים הדדית, הם אינם מוטרדים משאלות של זהות. הם גילוי והתגלות מתמידים." (מתוך: מאמרו של יעקב רז "צייר לי תודעה" בספר 'מהי תודעה' בעריכת אבי אלקיים ועודד מימון. 2018. תל אביב: הוצאת אדרא)

ומוסיף יעקב רז: "התודעה איננה תא אפל שמוקרן עליו העולם, ולא מחסן של ייצוגי העולם; היא שותפה צנועה בבריאתו. … פעולת התודעה היא כמו בריאתו של צליל: מרכיביו לא מצויים במיתר ולא באצבע הפורטת, אלא אך ורק במגע ביניהם. … אני מגשים את הרחוב וגם את עצמי על ידי צעידה בו. …. הביטוי 'התהוות גומלין' אומר שאין ביקום כולו דבר או אירוע שיש להם קיום או תכונות משל עצמם; הקיום הוא ביטוי לזיקה פעילה ובלתי פוסקת בין כל אירועי היקום; ושאלה כרוכים זה בזה בלא גבולות של ממש." (מתוך: יעקב רז, 'אלקטרודות בחלל' הקדמה לספרו של יוחאי עתריה  "לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם." ירושלים: הוצאת מאגנס. תשע"ט 2019)

וחזרה לממד הלכאורה שלילי, הבודהיסטי, האשלייתי: הזיהוי וההתקשרות אל האובייקט, אכן משתפת באופן פעיל את הפעילות המנטלית, אך הדבר המניע את המנגנון הזה הוא רצון, השתוקקות, יצר, שבהם טמונה המוטיבציה לתהליך. ומוטיבציה זו צובעת את התהליך כולו בסוג של אגואיזם סובייקטיבי המרחיק את האדם מידיעה חסרת פניות אישיות, מידיעת 'האמת'. העצמי הרוצה להימנע מקושי, מכאב או סבל או מצוקה מכל סוג, מבנה את האובייקט על פי הנטיות הטבועות בעצמי. "הבודהיזם דן בתהליך של בניית האובייקט כמובנה בתוך תהליך התפיסה …. תהליך התפיסה הכולל הוא תהליך של אובייקטיפיקציה הכפופה לשיפוט של עונג וכאב." (פלד שם עמ' 44)

לאדם נדמה שהקשר שלו, של העצמי שלו, לעולם הוא נתון ואפילו הכרחי. תפקידה של ידיעת האמת היא לשחרר את היודע מהיקבעות לאובייקטים המונהגים על פי עקרון העונג, או הרצון, והתבניות השמורות בזיכרון, ולאפשר לו לדעת את העולם באמת, את המציאות המוחלטת ולא רק את המציאות היחסית.  "האדם רואה את העולם בעיני תשוקתו, וכך נגזר עליו להכיר את היקום: כמספק או מתסכל. לעולם לא יוכל לדעת אותו כמות שהוא. … על מנת להשתחרר שאשליית התפיסה, אי אפשר לעבור דרך החשיבה האמפירית, הנשענת על החושים ועל השכל." (שם עמ' 47)

על ידיעת 'האמת' עוד נדון בהמשך, אך בינתיים נעיר כי התהליך הבודהיסטי הרצוי, תהליך בו האדם מתמודד בעצמו עם מצוקות וקשיי חייו, הוא תהליך הנובע מהדברים שלעיל ושמתואר כך: הכחשת האובייקטים והעצמי כאשליה, ומכך נובע הבנת כל המציאות הנוכחת (והעצמי) כ'ריקות', כמצוייה בספק מהותי, שאחריה החזרה אל המציאות היומיומית, הנוכחת (שאין מנוס ממנה), היא עמידה מול ההבנה הרבת פנים הזו. כלומר, האדם חי במציאות היומיומית שלו שיש לה כמה פנים בו-זמנית. המוחלט, האמיתי, איננו מנותק מהיחסי הסובייקטיבי, והיחסי הסובייקטיבי איננו מתקיים מחוץ למוחלט האמיתי. (משל המראה הצלולה, אצל פלד עמ' 174, מדגים זאת בצורה טובה מאוד: למראה הצלולה אין מה להראות מעצמה. כשאין דבר מולה היא אינה מראה דבר. ומצד שני, כל האובייקטים בעולם יכולים להשתקף בה אבל היא כשלעצמה ריקה תמיד. היא ריקה גם במובן שהיא איננה נותנת להם כל ערך או משמעות.) "הריקות חושפת את האמת, את הממשות כמות שהיא. מכאן שריקות וממשות הם אחד … האמת האמפירית והאמת המוחלטת הן היינו הך. זו ה'אמת כפולת הפנים'" (שם עמ' 177) השחרור מהצמידות לאובייקטים בעולם איננו ביטולו של העולם, אלא, ביטולה של תלותנו באובייקטים שבעולם. אין אפשרות לבטל את המציאות של העולם, אלא רק את היחס (והמשמעות) שאנו נותנים לתופעות.

כך גם בקשר ל'עצמי'. בעולם הרגיל שאנו מכירים, אני יודע מי אני, העצמי שלי מזוהה בעיקר עם הגוף שלי. בהגות ההודית העצמי מאבד את הפן הפרסונלי שלו והוא נטמע בטרנסצנדנטי שמעבר לגשמיות הנוכחת ולניסיון האמפירי. "חידושה של ההגות ההודית … הוא בצירוף הפרסונליות עם הטרנסצנדנטיות. כלומר הפרסונליות לא אובדת במעמד הטרנסצנדנטי, אלא מתגלה בו המלוא הדרה, לאחר שהשילה מעליה את מעטה האימננטיות הארעי, יש אני – טרנסצנדנטי. … מדובר במהפכה קופרניקאית. קופרניקוס, בניגוד למוסכמות התקופה, קידם מודל הליוצנטרי. קאנט, באידיאליזם הטרנסצנדנטלי, הפך את היוצרות וטען שפנים הסובייקט, לא האובייקט החיצוני, הוא מרכז הידע. הפרסונליזם הטרנסצנדנטי מבקש אף הוא להעניק נקודת השקפה חדשה. על פיו, מקור המציאות הפרסונלית, וביטויה העליון, אינם נמצאים במישור האימננטי, אלא בזה הטרנסצנדנטי. לעבר מישור זה חותר הפרסונליזם הטרנסצנדנטי." (ראם דאס. פרסונליזם טרנסצנדנטי בפילוסופיה ההודית. הוצאת רסלינג, תל אביב. 2021. עמ' 9-10) 

מה הדברים שאפשר להגיד על האמת? איך אפשר לתאר אותה? האם היא כלי המאפשר ידיעה, או היא תוכן הידיעה? נראה שהאמת היא אופן של חוויה הנקייה ממחשבה בכלל וממחשבה היודעת את עצמה (רפלקטיבית). נוצר "הלך רוח שבו מתבטל הקיום הנפרד של התודעה, והיא מתאחדת באופן מוחלט עם האובייקט שלה. הדואליות סובייקט – אובייקט נעלמת, ואת מקומה תופסת חוויה שלמה. … הסובייקט מתאחד עם החוויה בלי שהמחשבה תפריד בינו לבינה." (פלד שם עמ' 179-180) העדר של חשיבה מבחינה והעדר של כל מתן פרשנות, ערך ומשמעות, שכולם נובעים מתוך הרצון, התשוקה, מפנה מקום ל'אמת'.

המאמץ האנושי הוא להשגת השחרור מהצמידות לאובייקטים ולעצמי האשלייתיים באמצעות הידע. הידע האמת הוא אמצעי לשחרור. או בניסוח מיסטי יהודי דומה (ושונה): תכלית הידיעה שלא נדע. (רבי נחמן מברסלב. שיחות הר"ן ג')  

איך מגיעים אל ידיעת האמת?

על פי התפיסה של ההגות של היוגה (על פי פטנג'לי – ראה בספרו של יוחנן גרינשפון. דממה וחירות ביוגה הקלאסית. משרד הביטחון- האוניברסיטה המשודרת. 2002) תרגול של פרקטיקה מעשית היא חיונית להגיע אל האמת. "בהודו הייתה ההנחה שאורח חיים מסוים, תוך שימוש בפרוצדורות פסיכו-פיזיות מסוימות, מעודד ומאפשר גם הבנה נכונה של האדם והעולם. … במיוחד היוגה-סוטרה מבטאת באופן מודע את הצורך לעגן את ההבנה הפילוסופית בהליכים טרנספורמטיביים כמו תנוחות, נשימה יוגית וכיוצא בזה. הרגישות הזאת היא חלק בלתי נפרד של כל הפילוסופיה ההודית, ואין בה בדרך כלל הבחנה חדה בין אמצעים קוגניטיביים טהורים כמו קריאת טקסטים לבין אמצעים אחרים הכוללים, למשל, מדיטציה." (שם עמ' 48) "על פי יוגה-סוטרה 2.28, הנפש נעשית צלולה יותר כתוצאה מהתרגול המפרך, ואז מתחיל לזרוח אור הידיעה עד למדרגה העליונה שבה האדם מסוגל להבחין בין סובייקט לאובייקט. זוהי ההבחנה היוגית המכרעת, שאינה נתונה לנו – אנשים רגילים – בחיי היום יום." (שם עמ' 52)

בפרקטיקה של היוגה האדם "מכבה" את כלי התודעה הרגילים הפונים החוצה. "טיהור הנפש מתנודות התודעה המילוליות מעניק לה גישה אל האמיתות הגדולות של הקיום האנושי." (שם עמ' 82) גרינשפון קורא למצב זה 'הדממה היוגית המביאה לחירות אמיתית'. דבר זה יכול להתרחש במדיטציה עמוקה שבה האדם מכונס אל תוך עצמו. "תהליך השחרור על פי הסאנקייה-יוגה, הוא מעין נסיגה מן העולם המפותח, מרובה הפנים, מן הסבל ואי-הידיעה, אל חיק הממשות הקדומה; התכנסות למצב הבראשיתי. זוהי בדידותו של הסובייקט הטהור, שהתבונן בעל כורחו שוב ושוב באובייקטיביות, מייחל לרגע שבו יוכל לבסוף לנוח. … מדובר בחורבנו המבורך של האגו, של עצם ההוויה האנושית." (שם עמ' 99-100)

דני רוה בספרו הנזכר למעלה, מתאר זאת במילים אחרות: "מדובר בפילוסופיה טנטטיבית המסתיימת בשתיקה מהדהדת, שתיקה המבטאת מצב קיומי שבו העולם [החיצוני] עבר מהמרכז לפריפריה, ובו 'אני' – לא במובן היומיומי של המילה, אלא במובן של קיום מטאפיזי מעל ומעבר לגוף, מחשבות ותכנים פסיכולוגיים – שרוי לבדי, כשלעצמי, מנותק מהעולם…" (שם עמ' 11) "האני היומיומי, הפנומנלי, היחסי, הוא קונגלומרציה של הזדהויות. לעומת זאת, זהותו העצמית של האדם נמצאת ב'מקום' חף מכל הזדהות, קודם לכל הזדהות… הפורמולה העירומה 'אני הנני' משקפת את זהותו העצמית של האדם בצורה מדוייקת יותר מאשר 'אני הנני כך וכך'." (שם עמ' 48)