מסופר-פוזיציה לתודעה – פעילות קוגניטיבית יוצרת מציאות

המציאות קיימת במצב של סופר-פוזיציה קוונטית, במצב של אפשרויות רבות הקיימות בו-זמנית. התודעה מקבעת את הודאות האובייקטיבית האחת. פעילות קוגניטיבית זו איננה מצריכה מודעות רפלקטיבית, אלא די בכזו שהיא אינטואיטיבית ומיידית, טרום הכרתית והמתרחשת באזורי גזע המוח. (כמו בשנת NREM)

מהי סופר-פוזיציה קוונטית?

סופר-פוזיציה קוונטית איננו מצב המגיע בסופו של "תהליך" לפוזיציה סופית ברורה. קובייה המתגלגלת באוויר נופלת, בסופו של דבר, על מספר ברור (בין 1 ל6). זמן היותה באוויר איננה סופר-פוזיציה קוונטית. סופר-פוזיציה קוונטית היא מצב שבו לא ניתן לקבוע מצב סופי ודאי ואובייקטיבי, אלא רק הסתברותי. אי-אפשר לקבוע מצב סופי ודאי כי המציאות היא ביטוי של יחסים. אין דבר במציאות המוגדר רק כשלעצמו: החושך מוכר יחסית לאור, ה'אני' יחסית לאחרים, ה'למעלה' יחסית ל'למטה', ובפיזיקת הקוונטים, החלקיק יחסית לצופה בו. "חלקיקי חומר בדידים הם הפשטה. תכונותיהם ניתנות להגדרה ולתצפית אך ורק דרך האינטראקציות שלהם עם מערכות אחרות." (נילס  בוהר N.Bohr. 1934. Atomic Physics and the Description of Nature. Cambridge university press. Pp 57) יחסים הם אינם הפרדה המגדירה כל מרכיב בנפרד, אלא הם מגדירים הדדית זה את זה. "חלקיק אלמנטרי אינו ממשות בלתי תלויה הנתונה לניתוח. הוא בעיקרו של דבר מערכת של התייחסויות המכוונות לעצמים אחרים." (H.P. Stapp. 1971. S-Matrix Intrepretation of Quantum Theory. Physical review vol. D3. Pp 13010. ) "העולם מופיע אפוא כארג מורכב של אירועים, ובו קשרים מסוגים שונים המתחלפים ומשתזרים ומצטרפים ליצירת המרקם הכללי." (W. Heisenberg. 1963. Physics and Philosophy. Allen& unwin. Pp75.)

ג'ון קסטי (בספרו 'גן העדן הרבוד – בבואת האדם בראי המדע' דביר 1993) נותן לכך דוגמה טובה נוספת. המשחק 20 מי יודע הוא משחק שבו יוצא אדם אחד מהחדר וכל הנשארים מחליטים על עצם או מושג שהוא צריך, בעזרת 20 שאלות שהוא שואל את יושבי החדר, לגלות מהו. קסטי מספר על ווריאציה של משחק זה. הנשארים בחדר אינם בוחרים שום מילה מסויימת מראש, אלא מגבשים לעצמם כיווני תשובה על פי התשובות שניתנו לשואל תוך כדי משחק. כל מי שעונה על שאלת האדם שמנסה לברר את המושג (שלתומו חושב שאכן נבחר על דעת כל יושבי החדר מושג מוגדר) מתאים את תשובתו לתשובות שניתנו לפניו ואין לו יעד מוגדר. קסטי מדגים בכך מהי מציאות הקשרית שאיננה מציאות אובייקטיבית בדידה.

ברמה התת-אטומית, ולמעשה בכל רמה של המציאות (אבל בממדים הגדולים שלנו איננו יכולים להבחין בכך), חומר איננו קיים בוודאות במקומות מוגדרים, ואירועים אינם מתרחשים בזמנים מוגדרים ובאופנים מסויימים, אלא יש להם 'נטיות להתקיים' או 'נטיות להתרחש'. (על פי מינוחיו של פריטיוף קאפרה 1996– הטאו של הפיזיקה – חקר ההקבלות שבין הפיזיקה המודרנית לבין המיסטיקה של המזרח. הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב). נטיות אלו מבוטאות כהסתברויות, לא הסתברויות של דברים אלא הסתברויות של יחסי גומלין. "הטבע אינו מגלה לנו אבני בניין בסיסיות נפרדות, אלא מופיע כמארג מורכב של יחסים בין חלקים שונים של השלמות." (קאפרה שם עמ' 70) מכיוון שתכונות של גוף ניתנות לתאור רק במונחים של פעולותיו, של יחסי הגומלין עם סביבתו, אין אפשרות להבינו כישות מבודדת.

מתארים, או משתנים צמודים, המתייחסים אחד לשני, אינם יכולים להקבע בו-זמנית גם כבודדים. זהו עקרון אי-הודאות של הייזנברג. עקרון אי-הודאות קובע רק את מידת ההסתברות של המצבים האפשריים, האחד ביחס לשני. בתיאוריה הקוונטית ההסתברות התגלתה כתכונה בסיסית של המציאות. כל הדברים מתגלים כחלקים התלויים הדדית זה בזה, ומכיוון שכך, מבט מזווית אחת הוא רק אפשרות אחת של תמונת היחסים. 

יששכר אונא בספרו 'פיסיקת הקוונטים' (עמ'73) מנסה להמחיש זאת דרך דוגמת הרכבות. "תארו לעצמכם שאנחנו מסתכלים מתוך הליקופטר על מסילת רכבת ורואים שהמסילה עוברת בתוך מנהרה, כלומר היא נפסקת ליד הכניסה למנהרה, ומתחדשת בצד השני של המנהרה. נניח שיש שתי מסילות. ברגע מסוים נכנסות משני הצדדים שתי רכבות זהות לתוך אותה מנהרה. כעבור כמה דקות יוצאות שתי רכבות זהות לצדדים מנוגדים. אנחנו יודעים מיד שהאחת עברה מימין לשמאל ויצאה מן המנהרה, והאחרת עברה משמאל לימין ויצאה מן המנהרה. אבל נוכל לתאר לעצמנו גם מצב נדיר, יוצא דופן, והוא ששתי הרכבות נעצרות באמצע המנהרה. מהנדס הרכבות יצר מצב שבו אפשרי שהרכבת האחת עברה למסילה האחרת, הרכבת השנייה עברה למסילה הראשונה והרכבות שיצאו משני הצדדים היו בעצם הרכבות שנכנסו באותם צדדים, כלומר הרכבת שנכנסה משמאל יוצאת משמאל, והרכבת שנכנסה מימין יוצאת מימין. אין לנו כל אפשרות לדעת מה משני הדברים הללו קרה. אנחנו רק מנחשים שהרכבות המשיכו בדרכן, באופן טבעי והגיוני. אבל בזמן שהרכבות עברו את המנהרה יתכן בהחלט שקרה האירוע השני ובעצם הרכבות שיצאו משני הצדדים היו הרכבות שנכנסו קודם באותם צדדים, ולא הרכבות שבאו מהצד השני." אין אפשרות לקבוע בוודאות איזו רכבת נכנסה מימין או יצאה מימין.

דוגמה נוספת: מאיזה זווית מבט זו קוביה ומאיזה זה משושה?

מה שקובע האם זה קוביה או משושה זו אופן הראייה של הצופה. ובמילים של פיזיקת הקוונטים: הצופה או תהליך המדידה או 'קריסת פונקציית הגל' הם הקובעים מה אנו רואים. וכדברי קסטי: "המציאות מורכבת משני עולמות נפרדים: עולם האפשרי (פוטנציאלי) והעולם הקיים בפועל (אקטואלי) והמקשר בין השניים הוא מעשה המדידה. … העולם הלא-מדוד הוא בדיוק מה שפונקציית הגל הקוונטית מציגה כפשוטו – עולם שלא התממש. ברגע המדידה, אחת הנטיות הללו מקבלת באורח פלא קיום מסעיר יותר, משום שהיא מועברת לעולם הקיים בפועל כתופעה נצפית." (שם עמ' 369)

אנסה להסביר זאת בדרך ציורית. טיפת מים הנופלת לתוך קערה שמלאה במים עומדים יוצרת אדוות מעגליות המתפשטות מנקודת הנפילה יחד לכל הכיוונים. זו היא העברת אנרגיה בצורה מפוזרת (או מבוזרת). אם נשרטט קרניים רבות (ויש אין-סוף כאלה) היוצאות מנקודת הנפילה (שהיא גם מרכז האדוות), כל אחת מהן ניצבת ב90 מעלות לגל המתפשט. כל אחת מהקרניים האלה היא אפשרות מימוש של הגל. פונקציית הגל היא ביטוי מתמטי לתאר יחסים בין תנועת הגל והקרניים הללו. אין אפשרות לקבוע מראש איזו קרן היא המימוש הנכון של הגל. תצפית בקרן אחת היא קריסת פונקציית הגל. רק קריסת פונקציית הגל עושה את הגל לבעל זהות ברורה, היא מזהה היכן נמצאת פרודת המים המתפשטת של האדווה יחסית לאחרות.

מה זה מדידה? (על פי הדוגמה של מדידת שטיח לחדר מסויים – קסטי 355.) ברגע שהחלטתי לקנות שטיח? ברגע שמיקמנו את סרט המדידה? ברגע שהתקבע הסרט במקומו ונרשמה עליו המדידה? ברגע שראינו את הרשום על הסרט? ברגע שנתנו משמעות למה שראינו? (משמעות היא השלכה יישומית – על פי ירון כהן – גנו של אדם))

מסופר- פוזיציה לתודעה.

ארנב או ברווז?

ברווז-ארנב שאינם יכולים להתפס בו-זמנית. יש דרכים שונות להתבוננות בעולם ואנו יכולים לבחור רק דרך אחת ואי אפשר לערבב אותה עם השנייה. התודעה איננה יכולה להחזיק את שתי האפשרויות, היא "מתקבעת" על אחת מהן. האם היא מצאה את האפשרות הנכונה? לא, רק את האפשרות הסבירה באותו הרגע. זו דוגמה לקריסת פונקציית הגל.

סופר-פוזיציה נמצאת בכל רמות הקיום ולא רק ברמה התת-אטומית. גם גופי מציאות גדולים ומוכרים ביום-יום הם גל-חלקיק, גם להם יש ספין, תנודות הסתברותיות, אי-ודאות וכו' (שאינם מובחנים בממדים הגדולים שלהם). ההסתברות "קורסת" לוודאות באמצעות היכולת הקוגניטיבית הנזכרת, אבל לא משמיטה לאבדון את האפשרות העקרונית של מצבים אחרים. כלומר, כרגע מצב זה (מתוך שלל ההסתברויות) מסתבר לנו כמתאים יותר לראות את המציאות.

איזו רמת הכרה נדרשת כדי להבנות את המציאות? לטענתי, רמת הכרה ראשונית, אינטואיטיבית, טרום-מודעת מספיקה לכך. היכולת של פעילות קוגניטיבית לא מודעת כזו להבנות את המציאות, היא היכולת לתת משמעות יישומית (יחסית לסביבה שלה), שגם היא מבנה את המציאות. היכולת הקוגניטיבית הזו מפרידה בין דמיון למציאות נוכחת. (דמיון הוא סופר-פוזיציה המתגבש לתוכן מוצק ונוכח – המציאות.) האדם מבנה את המציאות מתוך יכולת קוגניטיבית טרום מודעת.

אבל איך יתכן שכולנו מזהים את השולחן כשולחן? התודעה האנושית (שהיא הצופה בתורת הקוונטים) מקבעת את הסופר-פוזיציה הקוונטית על פי כלי העבודה שלה (שזוהו על ידי קאנט כעיבוד של המציאות). היא קובעת את את המציאות על פי כלי העבודה שרלוונטיים לאותו רגע, אך זהו מצב זמני, אפשרות אחת מני רבות. כל תודעה יכולה לקבע את המציאות בצורה שונה. אבל, רק מעט שונה, בגלל המכנה המשותף האנושי וההשפעה ההדדית שנקבעת בניסיון החיים המושפע חברתית-תרבותית.

מכיוון שפעילות קוגניטיבית כזו נמצאת גם אצל בעלי חיים (בגלל קירבתם לאזורי מוח "ראשוניים" ו"נמוכים") גם הם מבנים, ברמתם, את המציאות.

ביו-צנטריזם

אחד הדוברים הבולטים (ואולי הקיצוני ביניהם) התומכים ברעיון שהמציאות נקבעת בעזרת ההכרה (או התודעה) הוא רוברט לנזה (Lanza Robert) שהוציא כמה ספרים בנושא. גם הוא נשען בצורה ברורה על תורת הקוונטים. המונח שהוא משתמש בו הוא ביו-צנטריזם (Biocentrism) .ספרו האחרון שיצא ב2020 (יחד עם כותבים נוספים) נקרא The Grand Biocentric Design: How Life Creates Reality (BenBella Books, Dallas TX) .

לביו-צנטריזם של לנזה יש 11 עקרונות שאומרים (בעיקרם, וללא פירוט מלא שלהם) שללא הכרה המציאות נמצאת במצב של אפשרויות רבות ולא ודאיות. מה שאנו חווים "שם בחוץ" הוא הבנייה של המוח שלנו. המציאות היא מרחב-זמן המובנה באמצעות ההבנה של ההכרה ואיננו מציאות עצמאית. אנו נושאים את המרחב והזמן שסביבנו כמו צב הנושא את שריונו.

 Biocentrism offers the only explanation of how the mind is unified with matter and the world by showing how modulation of ion dynamics in the brain at the quantum level allows all parts of the information system that we associate with consciousness to be simultaneously interconnected. (pp 98)

המחבר מקדיש בספרו פרק להכרה של בעלי החיים. הוא אומר שם שגם ההכרה של בעלי החיים מבנה את המציאות. אמנם ההכרה שלהם "נמוכה" מההכרה האנושית, והיא מרוכזת בכאן ובעכשיו המיידי בלבד (ראה דונלד מרלין Donald Merlin. 1993. Origins of the modern mind. Harvard University Press), אבל ההכרה של בעלי החיים, כמו ההכרה האנושית מביאה לקריסת פונקציית הגל. בפרק זה הוא גם מעלה שאלה עקרונית על הקליטה החושית בכלל. רעש, למשל, נהיה לכזה רק בגלל שיש מאזין שקולט אותו שוב, רעש תלוי ביחסים). ללא קליטה של מאזין אין מושג של רעש. נדרשת הכרה שתקלוט את תנודות האוויר ותפרש אותן כרעש. בהתייחסות לשאלה המפורסמת על עץ שנופל ביער ללא צופים הוא כותב: the falling tree, in and of itself, cannot make a sound, because a sound is by definition a conscious experience.

המוח הקולט והמעבד את הקלט החושי הוא זה הנותן לו משמעות (קודם לכן הוא היה במצב של סופר-פוזיציה חסרת משמעות). כך גם טוען לנזה לגבי מושגי הזמן והמרחב. בנושא הזמן הוא נשען על שני מקורות: הפרדוקס של זנון על תנועת החץ במעופו (כל רגע במעופו הוא הצטברות של הימצאותו ברצף של מקומות סטטיים מסויימים), ועל תאוריית היחסות של איינשטיין (שני צופים שונים רואים פעילות בו זמנית בזמן שונה). הוא ממשיך את הטיעונים הללו ואומר: Time as we experience it has no meaning without association to another point. Thus it requires an observer with memory; without such an observer, one cannot have the relational concept that lies at the core of any arrow of time. (pp 137) ,

לפיכך Time is simply the ordered construction of what we observe in space

ומכאן הוא מכליל The particular algorithms your brain uses to translate the welter of perceptions flooding your senses into a coherent, live experience are the key to consciousness, and they also explain why time and space – indeed, the properties of matter itself – are relative to the observer. (pp 136)    

אחת האכזבות שלי מספרו של לנזה (ויש כמה כאלה) היא חוסר ההתייחסות שלו לשאלה חשובה: איזו רמת הכרה נדרשת להבניית המציאות? ובמילים אחרות: היכן "מתחילה" ההכרה? לדעתי (כפי שכתבתי כבר) ההכרה  מתחילה יחד עם פעילות קוגניטיבית שנחשבת כטרום-הכרתית, כמו למשל בשינה (במיוחד בשנת Nrem). לטענתי, פעילות קוגניטיבית  בשינה מאפשרת את הבניית המציאות וההפרדה בין מציאות "אובייקטיבית" לדמיון, אבל לנזה דן בשינה במבט אחר. הוא איננו עונה לשאלה האם שינה היא מהותית לקריסת פונקציית הגל, האם היא הכרחית להבניית המציאות, אלא, רק מתאר את הלכידות של הפעילות של ההכרתית של האדם. ערות – שנת חלום – שינה ללא חלומות, הם שלבים משזירה (Entanglement) הדוקה למפוזרת.

הרעיון שההכרה היא היוצרת את המציאות "שבחוץ" הוא רעיון יפה  ושובה לב. אבל מה תגיד לרוכב אופניים שהתנגש בעץ ושבר את ידו? האם האופניים, שעליהם רכב וחש את המתכת הקשה מתחתיו, היו הבנייה של ההכרה שלו? האם העץ שבו נחבט בחוזקה היה הבנייה של ההכרה שלו? ואותה שאלה רלוונטית גם לשבר ביד.

התשובות של לנזה לשאלה זו הן מעורפלות וכלליות למדי, ובכל זאת הוא מנסה להשיב שהמציאות החיצונית היא תוצר של עבוד הכרתי של מידע הזורם אל האדם והוא מפעיל עליו סוג של מנגנון של היגיון הניזון מהבנתו את היחסים בין פרטי המידע הללו. המידע הוא נתונים על כוחות הטבע השונים הפועלים במציאות. (לנזה מדבר על הכוח חזק והחלש בתוך מבנה האטום, הכוח האלקטרו-מגנטי וכוח הגרביטציה.) המציאות היא ביטוי ליחסים ביניהם כפי שהם מובנים על ידי הצופה. הצופה הוא יוצר המנגנון המארגן את מרכיבי המציאות והיחסים ביניהם הנמצאים לפני כן בסופר-פוזיציה לא ודאית. הוא, באמצעות הכרתו, יוצר את הארגון העקבי של חומרי "הגלם" של המציאות.

The universe is an information system that is in fact nothing more or less than the spatiotemporal logic of the observer (pp 151) We must not seek the original laws and forces in nature, but rather we must seek them in our own mind, in the way the brain operating the system of the body, generates knowledge of the sense environment. … There must be, however, in the mind, a rule through which one state determines another …. You hear the telephone or the doorbell ring, but it cannot happen until the sound is actually in the past, until the mind compares it to the silence of a moment or two before. Even now, you cannot read this sentence until your mind compares the white here to the black there, now a letter, now a word, putting it into some sort of contrasting order. (pp 158-9) 

ראה גם:

תאוריית Orch OR (שפותחה על יד רוג'ר פנרוז וסטיוארט המרהוף Hameroff & Penrose)

פאן-פסיכיזם

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: