חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – חוק ואידיאולוגיה





חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – חוק ואידיאולוגיה

  • חוק

ההיסטוריה של החוק

1947-9 עם גלי העלייה מאירופה רבו תלונות אזרחים בישראל על משתפי פעולה עם הנאצים, אותם הם פגשו בארץ. נוצר לחץ של הניצולים להעמיד אותם לדין.  

אבל, לא היה חוק שיאפשר העמדתם לדין. 

ב 26.12.1949 במושב הראשון של הכנסת הראשונה בירושלים הציע שר המשפטים פנחס רוזן את "החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950(חוק השמדת עם). חוק השמדת עם הוא למעשה אימוץ חקיקתי פנימי של אמנה בינלאומית שחיבר האו"ם, בדבר השמדת עם לאחר מלחמת העולם השנייה ושעליה חתמה ממשלת ישראל. חוק השמדת עם לא אפשר להעמיד לדין משתפי פעולה יהודים, כיוון שלא היה ניתן לייחס להם "כוונה להשמיד" כפי שנדרש בחוק זה. בנוסף לכך, בחוק השמדת עם לא צוין במפורש כי יש לו תחולה רטרואקטיבית." (מתוך: יובל לביא, פרקליטות מחוז חיפה. "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950: מבט על ה'עוזרים'." משרד המשפטים. 03.04.2019)

שר המשפטים שהציג את החוק אמר שאחת ממטרותיו הוא טיהור האווירה בשארית הפליטה.

לכן ב1 באוגוסט 1950 נחקק חוק חדש: 'חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם' שנחקק, ונחתם על ידי דוד בן גוריון (ראש הממשלה), פנחס רוזן (שר המשפטים), ויוסף שפינצק (יו"ר הכנסת)

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%93%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%9D

החוק התקבל כשבמליאת הכנסת נכחו חברי כנסת מעטים. "גם בקרב הציבור הכללי החוק התקבל באדישות מסוימת. בעיתון 'על המשמר' דווח על החוק בכתבה שכותרתה "'סעיפים קטנים' בכנסת" המספרת על מספר חוקים שאושרו במליאה יום קודם לכן" (יובל לביא, שם)

העשייה הציונית שהבליטה את אתוס שלילת הגלות מול חידוש ארץ ישראל התנ"כית ו"האדמתית", שלילת היהודי הגלותי הפסיבי מול החלוץ האקטיביסטי, כל אלו גרמו להשתקת השואה.  

לפני משפט אייכמן

1945 משפטי נירנברג בהם נקבע המושג המשפטי 'פשעים נגד האנושות' (שמטרתו להגן על יחידים. זכויות אדם בסיסיות חשובות יותר מחוקים לאומיים. לכן, אפילו אם יש חוק מדינה שמתיר פגיעה בזכויות אדם הוא לא פוטר מעונש על הפשע).

בנירנברג נשפטו גרמנים כיחידים על פי חוקי המלחמה המקובלים וגם על פי החידוש של פשעים כנגד האנושות (לפיהם אין אפשרות להסתתר תחת חסות המדיניות של השלטון, גם לא המנהיגים). במשפט המרכזי נשפטו 22 איש – 12 נידונו למוות. נשפטו גם ארגונים על פי חוקי המלחמה המקובלים, ולכן המטה הכללי הגרמני לא הורשע והגסטאפו והאס-אס הורשעו.

1948 אמנה שהתקבלה באו"ם, בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם – ג'נוסייד (שמטרתה הגנה על קבוצות).

1952 סערת השילומים מגרמניה.

1953 חוק 'יד ושם'.

1954-5 משפט קסטנר. חוק נכי המלחמה בנאצים.

1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.  

בכולם המדינה הצהירה על מעמדה כנציגת העם היהודי.

על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לאורך שנות ה50-60 נערכו כ- 40 משפטים נגד יהודים משתפי פעולה, מתוך כ- 200 תלונות. רובם הסתיימו במאסר. למשפטים אלו כמעט ולא היה הד ציבורי.

הראשון שנשפט בארץ לפי החוק לעשיית דין היה יעקב הוניגמן. הוניגמן, אז בן 28, קצב במקצועו ותושב באר-שבע, הועמד לדין בבית המשפט כאשר כתב האישום נגדו הכיל 24 פרטי אשמה, ביניהם עבירות של פשע כלפי האנושות, ביצוע פשעי מלחמה ועבירות רצח. הוניגמן שימש כקאפו במחנות "גריידיץ" ו"פאולבריק", בתקופת המלחמה 1943-1944. לפי העדויות, הנאשם הלקה עצורים והתעלל בהם ובחלק מהמקרים אף עשה זאת ביוזמתו. השופט שניאור זלמן חשין בכותבו את פסק הדין בערעור (בבית המשפט העליון) הטעים כי מעשים אלו – אף שנעשו לפני זמן לא מבוטל – לא נשכחים. בית המשפט העליון זיכה את הוניגמן מחלק מהעבירות ועונשו עמד לבסוף על שש וחצי שנות מאסר. (על פי יובל לביא המתאר גם משפטים נוספים)

במשפטים אלו עלה קושי ערכי לשפוט את משתפי הפעולה היהודים שהיו במידה רבה, גם הם, קורבנות השלטון הנאצי. גם השיקול של 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' הקשה על המשפטים הללו. (הנורמות החברתיות-תרבותיות משפיעות כאן רבות, מה עוד שהן משתנות עם הזמן.) קושי נוסף הוא קושי משפטי: מה זה עוזר ("ועוזריהם")? עוזר ממש יחד עם המבצע הנאצי? מזדהה איתו? עוזר ביוזמתו גם ללא הנחיות? כיצד הוא מפרש את הנחיות הנאצים? עוזר כדי למצוא חן בעיני הנאצים?

משפט אייכמן 1961-1962

משפט אייכמן גרם לשינוי מהותי בתפיסת השואה: מאסון כוללני לאסונות פרטיים. מ-6 מיליון נרצחים לאמא שחנקה את תינוקה הבוכה כדי להשתיקו. שינוי היחס לניצולים: מ'צאן לטבח' לקורבנות קדושים של העם שלי. לפיכך היחס ל"משתפי הפעולה" ישראלים עם הנאצים השתנה ומאמצע שנות ה-60 לא היו יותר הרשעות, ובהמשך גם לא היו העמדות לדין. שאלת משתפי הפעולה הפכה לשאלה ערכית-מוסרית-חברתית ולא שאלה משפטית עקב התבוננות מעמיקה ורב-גונית יותר בעבר.     שינוי זה התבטא גם עם עלייתו של הביטוי 'משואה לתקומה'.

הבעיות המשפטיות שבחוק, והמענה להם

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נחשב חוק ייחודי בספר החוקים של מדינת ישראל. הוא בין החוקים הבודדים הקובע עונש מיתה על מבצע העבירה.

החוק, רק במקרה הזה, סוטה משישה עקרונות ייחודיים המקובלים בעולם המשפט: "אנו סטינו מששה עקרונות יורידיים, המקובלים כמעט בכל העולם." (ציטוט מהדיון בכנסת – ראה התמונה שלעיל) להלן הסטיות העקרוניות והמענה המשפטי שאיפשר אותם. (המענה מסומן בסוגריים מרובעים.)

  • אין התייחסות לכוונת מבצע העבירה (כמו בחוק בדרך כלל) אלא רק למעשיו. כדי שתהיה כוונה "צריך שבפשע יתגלה רצון הפושע לעשות אותו פשע." צריך להוכיח מהו הערך הסובייקטיבי שנתן הפושע למעשיו.

[מכיוון שקביעת הערך והכוונה היא סובייקטיבית, לפיכך מספיקה מודעות הפושע לתוצאה (הנוראית, בעיני כל העולם) בלי חובת מתן ערך של המבצע עצמו, לתוצאה. למרות שלאייכמן היה רק רצון לממש מדיניות (הוא היה "בורג"), הוא היה מודע לתוצאות. (אבל, בהמשך, גם העיד על עצמו שידע שעשה פשע.)]

  • ניתן להעניש בישראל על פשעים שנעשו מחוץ לגבולות המדינה. כי בדרך כלל "עונשים את הפושע במקום בו נעשה הפשע".

[אין דין בינלאומי שאוסר זאת, ולהפך, זה אפשרי לפי אמנות בינלאומיות כמו האמנה למניעת השמדת עם. וכן, הפשעים נעשו בהרבה ארצות, ובישראל היו רוב העדים והמסמכים.

בעברות שפוגעות בביטחון המדינה (והעם היהודי) שנעשו בחו"ל, אפשר לשפוט בארץ.

ואפילו יש תקדים גרמני: גרמניה שפטה יהודי-גרמני על עברה (קיום יחסי מין עם נוצריה) שנעשתה מחוץ לגרמניה.]

  • החוק מאפשר להעניש על פשעים למפרע – רטרואקטיבית, לפני פרסום החוק. (תחולת החוק מ 1933!!!). כי הרי בחוק המקובל "כי באותו זמן לא ידע האדם …שזה פשע"

[במענה לערעור אייכמן לבית המשפט העליון, כותב השופט כי נעשו מעשים "האסורים מאז ומתמיד על ידי משפט העמים". אלו עברות אוניברסאליות "המערערות את יסודות הקהילה הבינלאומית בכללותה ולהשפיע לרעה על עצם יציבותה." (ניסוחים של גבריאל בך – סגן פרקליט המדינה דאז)

מדינת ישראל היא מימוש של חזון העם היהודי ולכן היא היתה קיימת בפוטנציה.]

  • ניתן להעמיד אדם בגין מעשה המהווה עבירה לפי חוק זה אף אם כבר הועמד למשפט והוענש על אותו מעשה. כי הרי בחוק המקובל "אי אפשר להעניש אדם פעמיים על אותו מעשה."

[בחוק הישראלי מותר לדון כמה פעמים (בסעיפי עברה שונים, גם סובייקטיביים כמו כוונה; או בסעיפי תולדות עתידיים) על אותו מעשה, אם תוצאתו היא מוות של אדם.]

  • עקרון התיישנות העבירות בוטל בעבירות שלפי חוק זה. "ביטלנו לגמרי את עקרון ההתיישנות."

[אינטרס ציבורי מצדיק ביטול התיישנות. בהרבה מדינות אין התיישנות על עברות חמורות.]

  • אין אפשרות לחנינה.

[חנינה היא ביטוי של רחמים מעל הדין. רק נשיא המדינה "שמגלם באישיותו את המדינה עצמה" רשאי לחון, והמדינה, בשם העם היהודי, לא ריחמה.     יש עוד מקרים בהם אין חנינה: בטחון המדינה, פושע מועד.]

בנוסף לכל אלו, החוק מאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות המקובלים. למשל: עדים צריכים להעיד על מה שראו או שמעו בעצמם ולא מאדם אחר.

[לפי החוק, באופן כללי, מותר לנשיא בית משפט מחוזי לסטות מדיני הראיות אם הוא "משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק". וקיימת חובה לנמק סטייה זו.]

  • אידיאולוגיה

מטרת החוק: מדינת ישראל מגינה על העם היהודי ומייצגת אותו

הסעיף הראשון בחוק מזכיר, קודם כל, את הפשע כלפי העם היהודי, ולאחריו פשעים כנגד האנושות ופשעי מלחמה.

"בתוך כך גם נתקבלה התפיסה שליהודים 'קרה מה שלא קרה לעם אחר בעולם כולו', כלומר השואה היא פרק ייחודי בתולדות האנושות. חיזוק לתפיסה זו היה בעובדה שבהגדרת הפשעים נגד העם היהודי הורחב מושג הג'נוסייד וכלל גם פגיעה בתרבות ובדת, וזאת על דעת כל חברי הוועדה. השואה נתפרשה אפוא לא כרציחת יהודים בלבד אלא כפגיעה טוטלית בעם היהודי."

"בכל תהליכי החקיקה הללו היתה הצהרה גם על מקומה של מדינת ישראל בחיי כל יהודי העולם : היא יורשת הנספים, היא תשפוט את הרוצחים בשם העם היהודי, והיא תרכז ותעצב את זיכרון השואה."

(מתוך: חנה יבלונקה. "החוק לעשייית דין בנאצים ובעוזריהם: היבט נוסף לשאלת הישראלים, הניצולים והשואה." קתדרה 82, טבת תשנ"ז,עמי 135 – 152.)

חוקים נוספים ברוח זו: חוק השבות, חוקי נישואין וגרושין, חוק השבת, חוק החמץ, חוק הלאום ועוד

האם גם היום זהו מעמדה של מדינת ישראל?

היום (2020) נראה שקיים תהליך של התפרקות מדינת הלאום:

אינטרנט ועידן הידע הפתוח.

כלכלה גלובלית (תאגידי ענק בינלאומיים) (הסינים קנו את 'תנובה' המיתולוגית).

שפה בינלאומית אחת (אנגלית) על חשבון שפות מקומיות שנכחדות. ('ביג' במקום 'המשביר' התנ"כי)

התנתקות מהאדמה עם ההתנתקות מהחקלאות כבסיס למחייה.

אינדיווידואליזם ליברלי המאפשר זהות קוסמופוליטית (המשכילים הניידים ובריחת המוחות).

כל אלו מערערים את הזהות המדינתית-לאומית.

[הפתרון שלי: קהילות קטנות עם מכנה משותף חברתי-תרבותי.]

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: