מה הסיפור של מדינת ישראל? מהעבר לעתיד

השאלה מהי עתידו של הסיפור הציוני היא שאלה חשובה ובכוחה לעצב את חיינו בארץ. שאלה זו ראויה לבחינה יסודית ורחבה ויש לבחון חלופות העומדות על הפרק.

על פי מאמרו של יוסף דן: "היסטוריה יהודית בעידן הפוסט-נרטיבי" (פורסם ב'מחקרי ירושלים למחשבת ישראל' כרך יח – דרך הרוח, ספר היובל לאליעזר שביד. תשס"ה 2005. נדפס גם בספרו של יוסף דן "תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה" הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר תשס"ט 2009)

הצורך בחיבור פרטי ואירועי החיים לכלל סיפור עקבי ומסודר הוא צורך אנושי מרכזי. כך בחייו של אדם פרטי וכך בהבנת חברי הקבוצה את חייה של הקבוצה כגוף מחובר. כך כותב יוסף דן: "היסטוריוגרפיה זו היא הדוגמה המובהקת ביותר למה שמכונה כיום בשם 'מטה-נרטיב', 'סיפור-על', המקבץ את כל פרטי המציאות לכלל מסכת אידיאולוגית אחת בעלת חוקים קבועים מראש." (עמ' 151. הציטוטים על פי הספר "תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה".) בביטוי 'היסטוריוגרפיה זו' מתייחס דן להיסטוריוגרפיה המרקסיסטית שסיכמה את כל ההיסטוריה האנושית כמלחמה כלכלית של מעמדות ובכך גם קבעה את יעדיה לעתיד (ניצחון הפרולטריון). ומכאן שחשוב להדגיש כי המטה-נרטיב הוא "מורה דרך הן לגבי העבר והן לגבי העתיד" (שם עמ' 149). "ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטית איננה באה אפוא לגלות את הבלתי ידוע ולהוסיף נדבכים חדשים לידע האנושי, אלא לחשוף את הידוע ולהוכיח כי גם בתחום הנחקר פעלו אותם כללים ואותם חוקים המעצבים את המציאות בכל מקום, וכך מאשר העבר על כל רבדיו את חזיון העתיד…" (150)

כך מתאר דן גם את הסיפור של הדתות הגדולות. גם הן מספרות סיפור המתבסס על "כתבי קודש המספרים את תולדות המציאות מבריאת העולם ועד אחריתו…. במסגרתן של דתות אלו לא יתכן חידוש, שכן האמת המוחלטת התגלתה בשחר קיומה של הדת. משום כך כל תפיסה חדשה חייבת להוכיח כי היא היתה קיימת מאז ומעולם, והיא גנוזה בתוך כתבי הקודש ובתוך המסורת הקודמת, ויש לחושפה באמצעים פרשניים-היסטוריים." (152) מסיפור הדתות עובר דן ל"סיפור-העל של המודרניות….הנחת היסוד של המודרניות היא האמונה בקדמה האנושית הכרוכה בהתגברותה ובהתפשטותה של התבונה (המזוהה, לעיתים קרובות, עם התפתחות המדע)." (153)

אחרי סקירת 'הסיפורים' הללו מגיע דן לסיפור היהודי והציוני. הציונות התמקדה בסיפור הלאומיות והריבונות  שמשתלב עם סיפור המודרניות של מאות השנים האחרונות. דן מבחין בין גוונים בסיפור הציוני: "הציונות הסוציאליסטית אימצה את שילוב המודרניות עם המרקסיזם, והציונות הדתית שילבה את החזון המודרני עם גוונים שונים של חזיונות העתיד שמצויים במסורת היהודית…." (156) אבל עם התקדמות שנות קיומה של מדינת ישראל עלו קשיים בסיפור הציוני: האם המדינה מהווה תשובה מספקת לזוועות השואה ובעקבות זאת לשאלת הקיום היהודי בארצות העולם (בגולה)? האם אין קיום לעם היהודי אלא רק במדינת ישראל כדי למנוע שואה נוספת? שאלה נוספת שהעלתה ספק בסיפור הציוני היא השאלה הפלסטינית, קיומו של 'עם אחר' באותו מרחב. והשאלה השלישית היא שאלת החילוניות המתרחקת מהיהדות המסורתית ומהחרדים המייצגים אותה. האם, ובאיזה מובן, מדינת ישראל היא מדינה יהודית? שאלות אלו העלו את ה'פוסט-ציונות' כביטוי להחלשות הסיפור הציוני.  

כדי להתמודד עם שאלות אלו יש צורך "לעדכן" את הסיפור הציוני-ישראלי-יהודי. דן מעלה ארבע חלופות אפשריות לסיפור. הראשונה היא "הפיכת הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות לאידיאולוגיות מכוח עצמן…" (158) שמטרתה היא "השתלבות בתרבות העולמית … זוהי הצמדות לגינונים חיצוניים של השלילה הפוסט-מודרניסטית, מתוך העמדת פנים כאילו הם מבטאים ערכים חיוביים כלשהם." (158) כמובן שדן איננו אוהב את הגישה הזו שנראית בעיניו כקליפה ללא תוכן. זוהי, לדעתו, חזרה ל"מודרניות מעוקמת" שאיננה אומרת דבר חיובי.

החלופה הסיפורית השנייה היא ההיפוך של הסיפור הציוני: "במקום לכתוב היסטוריה ציונית-ישראלית כותבים היסטוריה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית, מתוך אימוץ 'ציונות פלשתינאית' במקום ציונות יהודית…. החלפתה של היסטוריה, שבה היהודי הוא תמיד הקורבן חסר האונים, בהיסטוריה שבה היהודי הוא תמיד הנושא באשמה והוא עצמו מקור תלאותיו…" (159)

החלופה השלישית היא "קימומו מחדש של הנרטיב המסורתי-אורתודוקסי…. שעבוד כללות ההיסטוריה להפגנתו ולהוכחתו של הייעוד המשיחי המיידי של מדינת ישראל." (159).

הרביעית, שהיא לדעת דן השכיחה ביותר, היא "שאין אמת, הכל סובייקטיבי" (160) דן איננו ממש מסביר גישה זו וכיצד היא בונה סיפור, פרט לכך שכל אחד יכול לספר סיפור אחר שהוא בעיניו האמת.

עד כאן יוסף דן.

נראה לי כי השאלה מהי עתידו של הסיפור הציוני היא שאלה חשובה ובכוחה לעצב את חיינו בארץ. שאלה זו ראויה לבחינה יסודית ורחבה יותר ויש לבחון חלופות נוספות העומדות על הפרק.

ראשית, נראה לי שראוי להרחיב מעט את הנרטיב המסורתי-אורתודוקסי. תורת ישראל שתחילת צמיחתה בארץ ישראל עם אבות האומה יכולה להיות בסיס חשוב למדינה יהודית. היצירה היהודית התורנית על גווניה הרבים שהתפתחו באלפי השנים האחרונות, מאפשרות מגוון של חיי תרבות ויצירה המבוססים על המסורת והתורה בגלגוליה השונים. חשוב להראות את המגוון התרבותי והסוציולוגי המאפשר סגנונות חיים רבים שלכולם בסיס מסורתי, כפי שמסביר דן בסיפור הדתות. הכותרת שאפשר לתת לחזון זה היא 'מדינה יהודית', או בניסוח בעייתי יותר, 'ארץ התורה'.

סיפור אחר, שחשיבותו היתה רבה ביותר בשנות הציונות הראשונות, הוא סיפור השיבה לאדמה, לעבודת האדמה, להאחזות באדמה. סיפור זה שתחילתו ב'הפרחת השממה' ותחייתה המחודשת של האדמה בעבודה חקלאית, הועם זוהרו עם התקדמות הטכנולוגיה והתפתחות אמצעים כלכליים אחרים כמו מסחר על כל גווניו. אבל, נראה לי, שעדיין לא נס לחו לחלוטין והקשר לאדמה יכול ללבוש פנים חדשות של מגע מוחשי (וחושני) ישיר עם הסביבה תוך מתן "כבוד" לסביבה הפיזית בה אנו חיים.

הסיפור העכשווי של ההיי-טק הישראלי הוא גלגולו של סיפור נוסף, סיפור על דמות אנושית חדשה שצומחת במדינת ישראל והיכולה להוות דוגמה אנושית כללית. האדם החדש, היצירתי, הנועז, הישיר והמהיר, יכול להוות גאווה לאומית. אנו יכולים לטעון שרק במדינה כמו שלנו יש מקום לצמיחה אנושית כזו. מדינת ישראל היא מדינת האדם פורץ הדרך. 

סיפור חשוב אחר שגם הוא חסר אצל דן הוא 'הסיפור הכנעני': היהודים שבאו לארץ ישראל הם קבוצה שצריכה להשתלב במרחב הילידי שסביבה תוך התמזגות מסוימת איתו.   

סיפור אפשרי נוסף הוא סיפור הנורמליות: מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות המערביות ללא כל ייחוד תרבותי-ערכי-יהודי. הפרדה של הדת והלאום מהמדינה תיצור חברה אזרחית פלורליסטית ו"שפוייה" של כל אזרחיה.

סיפור נוסף אפשרי הוא הסיפור הקהילתי: מדינה שבה אוכלוסיה מגוונת יכולה להתאחד באופן מסגרתי בלבד ותוכן החיים ומשמעותם יהיה בידי קהילות חברתיות-תרבותיות שונות. המדינה היא מסגרת ללא תוכן, ולכל קהילה ניתנת היכולת לבנות את תוכן חייה בתרבות, בחינוך, במשפט ובאורחות החיים המיוחדים לה. המדינה תדאג לתשתיות, ל'חומר', והקהילה ל'רוח'.

כמובן שאפשר למצוא אסמכתאות אידיאולוגיות לכל גישה שמתועדות בכתביהם של הוגי דעות של כל גישה.

אבל האם אפשר גם ללא סיפור-על קולקטיבי? האם אפשר לספר סיפור אינדיבידואלי קיצוני שבו אין צורך בזהות קבוצתית כל-שהיא. נדמה לי כי התשובה לכך היא שלילית. אין חיים אנושיים ללא זיקה חברתית ואפילו אם היא קטנה מבחינה מספרית. לא רק שבני האדם זקוקים למסגרת חברתית, אלא גם הזהות שלהם מבוססת על מסגרת כזו (גם בניגוד למסגרת אחרת: אני כזה כי אני לא כמותם).

איזה סיפור הוא העדיף בעיני? מהו הסיפור שהייתי רוצה שיתווה את דרך מדינת ישראל לעתיד? אמנם ברור למדי כי קשה ובלתי אפשרי לבודד סיפור אחד ולהעלותו על נס כסיפור יחיד. כמובן שכל סיפור מציאותי המתאר את חווית החיים שלנו מורכב מחיבור מסויים בין כמה רסיסי סיפורים. אבל, בכל זאת הדגשה של סיפור מוביל היא חשובה להתוויה של דרך ויש לה השלכות מעשיות לרוב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: