חשיבה מטפורית כהרחבת אופקים יצירתית

המטפורה היא סוג מיוחד ומשוכלל של ייצוג. ייצוג הצמוד יותר למוחשי ולכן מכניס בו כמה וכמה ממדי אישיות הניבנים וניזונים מן המוחשי. המטפורה מחברת ממדי גוף (מרקם הנובע ממישוש, כובד ועומס וכו'), ממדי  רגש וממדי הבנה מושגית, לכלל תבנית ייצוגית אחת.

תמצית המאמר

חשיבה מטפורית היא כלי חשיבה המעשיר את התפיסה המושגית קוגניטיבית ועוזר ליצור הבנה עמוקה ורחבה. השימוש במטפורות מרחיב את חווית הידיעה בממדים ריגשיים ובתחושות מוחשיות. חשיבה זו יכולה לסייע בפתרון בעיות ובמיקוד שימת הלב דווקא על ידי חשיבה אגבית. יצירת מטפורות בתהליך מובנה ופשוט, תורמת ממד יצירתי המחבר מרחבי אישיות להבעה ולהבנה אישית, מלאה יותר.

ייצוג

יכולת המחשבה האנושית מנתקת את האדם מהחיבור הראשוני והמיידי אל העולם שבו הוא חי. האדם מעבד במחשבתו את המציאות ואינו מתהווה בה באופן אינטואיטיבי מיידי. אדם שחם לו איננו מגיב מייד בהורדת בגדיו, אלא הוא שוקל את הנתונים והנסיבות ומחליט על תגובתו. אדם רעב מדמיין במוחו את האוכל שהוא חפץ בו ומתכנן היטב ובקפידה את הדרכים להשיגו, הוא שוקל את המחירים וההשקעות שהוא צריך להשקיע בהשגת אוכל זה, ולעיתים קרובות משנה את תכניותיו ובוחר במאכל אחר. האדם חי, פועל, חושב ומתפקד ברובד הייצוגי העקיף, ואיננו מתייחס למציאות באופן ישיר ומיידי. כלומר, המציאות מתרחשת פעמיים, פעם ראשונה בחוץ, בסביבה, ופעם שניה, וחשובה יותר, במחשבה האנושית המשחזרת, שוקלת, בודקת; בקיצור, מעבדת את המציאות החיצונית. כמעט ואין לאדם יותר יכולת של פעילות ללא עיבוד שיכלי מחשבתי "גבוה", הוא חי את המציאות דרך הייצוגים שלה הנמצאים במחשבתו.

הפילוסוף ארנסט קסירר (Cassirer, 1944) בספרו "מסה על האדם" מתאר זאת היטב: "בעולם האדם מוצאים אנו תכונה חדשה, הנראית כסימן היכר מיוחד לחיי האדם. המעגל הפונקציונלי של האדם הורחב לא רק הרחבה כמותית, חל בו גם שינוי איכותי. למעשה, גילה האדם שיטה חדשה של הסתגלות לסביבתו. בין מערכת הקליטה למערכת הביצוע, המצויות אצל כל בעלי החיים למינם, מוצאים אנו באדם חוליה שלישית, שאפשר לתארה כמערכת הסמלים. קניין חדש זה משנה מעיקרם את כל פני החיים האנושיים. לעומת שאר בעלי החיים חי האדם לא בממשות רחבה יותר בלבד, אלא, אם אפשר לומר, בממד חדש של ממשות. קיים הבדל גלוי בין התגובות האורגניות לבין תגובות האדם. במקרה הראשון ניתנת תשובה ישירה ובלתי אמצעית לגרוי חיצוני, במקרה השני התשובה מושהית. תהליך מחשבה מסובך ואיטי מקטע את התשובה ומעכבה. במבט ראשון נראית השהיה זו כיתרון מפוקפק. פילוסופים רבים הזהירו את האדם מפני יתרון מדומה זה…ברם, אין תרופה נגד הפיכה זו בסדר הטבעי. אין האדם יכול להימלט מן ההישג שאליו הגיע. אין לו אלא לקבל את תנאי חייו הוא. אין הוא חי עוד בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים. הלשון, המיתוס, האמנות והדת הם חלקיו של עולם זה. הם החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי. כל התקדמות במחשבת האדם ובנסיונו משפרת ומשכללת רשת זו. אין אדם יכול עוד לעמוד במישרין מול הממשות; למעשה, אינו יכול לראותה פנים אל פנים. דומה, שממשות הטבעית פוחתת כל אימת שהפעילות הסמלית של האדם עולה. במקום לעסוק בדברים כשהם לעצמם, האדם, במובן מסוים, שח עם עצמו בקביעות. עד כדי כך עטף עצמו בצורות לשון, בדימויי אמנות, בסמלי מיתוס או בטקסי דת, שאין ביכולתו לראות או לדעת דבר, אלא בחציצת מתווך מלאכותי זה. אחד הוא מצבו בספירה העיונית והמעשית. אפילו בספירת המעשה אין האדם חי בעולם של עובדות מוצקות או בהתאם לצרכיו או תשוקותיו המיידיים. הוא חי בתוך ריגושיו הדמיוניים, בתקוות ובחששות, באשליות ובאכזבות, בדמיונות ובחלומות. "לא הדברים הם מפריעים ומפחידים את האדם, אלא דעותיו והרהוריו עליהם", אומר אפיקטטוס" (שם עמ' 41-40).

האדם חווה את המציאות דרך ההתרחשויות שבתוכו. אין אלו חיים דמיוניים ומנותקים, אלא, זו דרכו להתקיים. הייצוג הפנימי של העולם החיצוני איננו פחות ממשי, פחות מוחשי, פחות אמיתי. (רק ברמז אוסיף כי יש כאן מקום לדיון ארוך ומעניין בדרכי החישה והתפיסה האנושיים. גם הראייה, השמיעה, וגם המישוש (וכו') של העולם החיצוני נקלטים אצלנו דרך אמצעי תיווך שונים, שכבר נמצא שחלקם "מכניים" ורובם "מוחיים" מחשבתיים מופשטים . דרכי החישה אינם "טכניקה ביולוגית" בלבד, ואין כאן המקום להאריך בכך.)

כיצד מיוצגת המציאות במחשבתנו? כיצד אנו מציירים את העולם החיצוני במחשבתנו?

באופן שיטחי וראשוני אפשר לומר כי שתי אפשריות עקרוניות נלמדו ונמצאו לייצוג הקוגניטיבי: תמונתי, ומושגי לשוני.

תאוריית הייצוג המושגית לשונית טוענת כי הקשור בין הדבר שבמציאות (מוחשי או מופשט) למייצגו הוא קישור חיצוני שרירותי אסוציאטיבי. כל בני האדם דוברים שפה. שפה זו איננה רק אמצעי תקשורת בין בני אדם שונים, אלא היא גם אמצעי לתקשורת פנימית. היא דרך ההתייחסות האנושית אל העולם. השפה האנושית היא כלי שבו האדם מייצג את יחסו למציאות ולא רק את המציאות עצמה. אין די בתאור פנימי ייצוגי של המציאות, אלא לייצוג זה יש מטרה, הוא פועל, הוא יוצר התייחסות של האדם למציאות. יחס זה אינו מבוטא בדימויי מציאות מוחשיים תמונתיים  (או חושים אחרים) בלבד, מכיוון שהיחס איננו 'דומה' למציאות, הוא רחב ממנה בהרבה. המציאות היא רק מרכיב אחד ממרכיבי היחס אליה. התנהגות מציאותית של חיבוק יש לה אפשריות הבנה רבות, והבנה זו היא ההתיחסות אל החיבוק. הרבה סוגים של אהבה יכולים להתבטא בחיבוק אחד. החיבוק הוא מציאות שאיננה יכולה למסור את כל אפשריות ההבנה האנושית, ולכן אנו זקוקים למילים כמו: קרבה, חום אנושי, חיבה, אהבה, תאווה, נימוס, הכלה וכו'. עולם המושגים הלשוני שיצרנו לעצמנו מוסר הרבה מעבר למציאות הנוכחת. כדי לתאר את ה'מציאות הפנימית' הזו יצרנו לה שמות שהם מילים בשפה הפנימית שלנו. מילים שאין להם קשר מיידי והכרחי עם מה שהן מייצגות, אלא הן צלילים מופשטים שרובם אינם קשורים למציאות, ולכן הם שרירותיים אסוציאטיביים בלבד. האדם זקוק לשפה פנימית שמייצגת את יחסו אל העולם שסביבו, והוא מצא כזו בלשונו.

שפה זו היא גם צורך ביולוגי גנטי. במוחו של האדם טבוע מנגנון החייב לייצר שפה. למרות שתנאי המקום וההקשר (הפיסי והחברתי) מעצבים את הפונטיקה (הצלילים) ואת הסמנטיקה (משמעיות) המיוחדים לכל שפה, הצורך בשפה הוא אוניברסלי. ויותר מזה, חוקי ההתנהגות הלשונית הם אוניברסליים. מתוך בדיקת התהליך של רכישת שפה על ידי ילדים, ומתוך נתוח המיבני של השפות בעולם (יש קרוב ל3000 שפות מוכרות), מתברר כי לילד יש מנגנון שבו הוא יוצר ומבין מספר גדול של מילים מתוך קבוצה קטנה של הגיים בסיסיים (פונמות – תנועות ועיצורים). ממילים אלו נוצרים משפטים שמספרם איננו מוגבל, תוך שילוב לוגי של המילים על פי כללי דקדוק שדומים בעקרונותיהם. חומסקי (Chomsky,  1972) תאר את התהליך שבו המילים שהילד שומע ולומד, מצטרפים לחוקי מבנה המשפט שקיימים בו, בילד, באותו "אבר לשוני", ויוצרים בדרך לוגית ייצוגים סמנטיים שהם משפטים שמתארים את יחסו של האדם למציאות.

שפה מושגית זו שהאדם יוצר היא סימלית (כלומר שרירותית אסוציאטיבית – שבה אין קשר הכרחי בין האותיות ל.ח.ם לאוכל שאנו מכירים), בגלל היכולת הגדולה של סמלים לייצג הרבה מעבר למציאות. סמלים הם כוח מופשט שאפשר לחברו ולמזגו בצורות רבות והוא אינו חומר דמוי מציאות, ולכן אינו מוגבל. השפה הסימלית השרירותית, דווקא היא,  פתוחה ואינסופית.

(הערה: נעשה כאן שימוש מסוים במונח 'סמל', שימוש שאיננו זהה לסמל ככלי מחשבתי החזק עוד יותר מהמטפורה. במאמר זה לא אתיחס לסמל המשוכלל יותר.)

ההבנה כי התפיסה של האדם איננה צילומית או חושית אלא תבנית מוחית, מאשרת את ההבנה כי קיים מנגנון פנימי של הבנה של המציאות. מנגנון זה איננו מחקה את המציאות אלא מבאר את היחס למציאות באמצעות תבנית סימלית. תבנית זו מצריכה קיום של מערכת לוגית המבארת את חוקי התבנית. כלומר, קיים מנגנון של שפה פנימית שהיא איננה תלויית מציאות, אלא עצמאית ויש לה חוקי פעולה, היוצרים משפטים (תחביר), שהם נתונים מראש.

על כך בהרחבה אצל פודור (Fodor, 1975 ).

תאוריה  זו מגבירה עוד יותר  את שנאמר קודם כי האדם חי בממד פנימי שלו, ולא במציאות ממש. האדם יצר לעצמו לשון סימלית שהיא איננה דמויית מציאות ולכן כוחה רב לה מחיקוי המציאות בלבד. לשון זו היא מנגנון של פעילות פנימית רחבה, ומקיפה את כל אפשריות הקיום האנושי. אין היא דומה לשפות בעלי החיים שהיא רק אינטואיטיבית פונקציונלית ואיננה כוללת הבנה ועיבוד פנימי של המציאות. עתה ניתן גם להבין  כי המציאות מעוצבת חזרה בעזרת הלשון הפנימית, בעזרת הייצוג. אנו מבינים את המציאות חזרה על פי העקרונות שקובעת הלשון. אנו מארגנים את המציאות דרך המסננת של הלשון. רשת המסננת מפנה את שימת לבנו לאבחנות ולמיונים על פיהם זורמת המציאות ומכניסה מרכיבים שונים בחור רשת אחד. (האם מובן ששולחן הוא זכר ומפת שולחן היא נקבה? או מי משתמש במילה רכב – זכר, ומי במילה מכונית – נקבה?)

התאוריה השניה של הייצוג החושי תמונתי, איננה צמודה רק לתמונות מציאות  מוחשיות. שהרי כבר ראינו שתמונות אלו אינן יכולות להיות מספיקות. תאוריה זו מדברת על ייצוג אנלוגי שבו יש דמיון צורני מיבני בין הארוע החיצוני לפנימי. הקישור בין המציאות לייצוג נובע מדמיון של מרכיבים ותכונות שיש בשניהם. התאוריה המושגית לוגית הקודמת עושה לדבריהם הפשטה גדולה מדי ומרחיקה את הייצוג ממקורו למודל מופשט מדי. האדם חווה את העולם דרך תחושותיו והייצוג משחזר במידה מסוימת את החוויה הבלתי אמצעית של החישה. נכון, הוא עושה ממנה, מחווית החישה, תבנית מופשטת יותר, אך הוא מוזג בה את תכונות המציאות. הוא איננו צמוד ממש למציאות והוא משתמש במציאות ככלי לתפיסה רחבה יותר מעבר למקרה המסויים היחיד, אך הוא לוקח את איכויותיו מן המציאות. גם תאוריה זו מדברת על מודלים מנטליים שהם העלאה בדרגה של חווית המציאות והבנה מוכללת הנובעת ממנה, מן המציאות המסוימת היחידה. מודל מופשט זה מתקרב אל הייצוג הסימבולי שראינו קודם, אך הוא אינו מזניח את חווית המציאות. האנלוגיה למציאות היא נקודת המוצא לבניית מודל נפשי פנימי. אנלוגיה זו היא רק דוגמא שבעקבותיה מובנה היחס למציאות, אך היא מכילה חומרי נפש וחוויה ראשוניים כשהם מעובדים עיבוד פנימי. כשאני אומר את המילה 'ספר' אני משחזר את החוויה של כובדו, ריחו, תהליך הדפדוף, גודלו, וכל אלה יוצרים אצלי ייצוג פנימי המחבר להבנה וליחס המופשט שיש לי אל ספר זה.        על כך בהרחבה ג'ונסון לירד ( Johnson laird, 1983).

תאוריה שלישית, שהיא מעין תאוריה מעל שתי הקודמות, מדברת על ייצוג מערכתי כולל. היא איננה מנסה לברר כיצד נבנה הייצוג היחיד, אלא היא מפנה את שימת הלב אל המערכת הכוללת. הקשור בין הדבר למייצגו נבנה מתוך הקשר מערכתי. אנו משווים ומנגידים למכלול אפשריות שמציגה בפנינו המערכת. זהו ייצוג תהליכי מצטבר שמרכיביו החשובים הם חברה ותרבות. יש היזון הדדי ובלתי פוסק בין התהליכים החיצוניים לפנימיים, ובהיזון זה יש למרכיבי החברה והתרבות חלק נכבד. האדם אינו חי בבידוד אלא בהקשר. "הקשר בין המחשבה והמילה איננו קשר ראשוני אלא קשר נוצר המשתנה והגדל תוך כדי התפתחותן." (ויגוצקי Vygotsky1962)

הייצוג של הספר נקשר למשמעות תוכנו בהקשר שבו קראתי אותו, ביחס החברה אליו, ביחסי אליו כתהליך שנבנה לאורך זמן בהקשרים שונים. הפעילות האנושית המנטלית נמצאת תמיד בתהליך של שינוי וארגון מחדש הצומח על רקע מיבנים תרבותיים של פעילות חברתית, ואולי תהליכים אלו הם אפילו עוד קודמים לתהליך ההפנמה האישי. אך ברור כי יש כאן תהליכים של הלוך וחזור הניזונים זה מזה כל העת.

למרות שהנטיה האישית שלי היא לטובת תאוריית הייצוג החושי תמונתי (מסיבות שאפרט בהמשך), אינני מתכוון להכריע ביניהם. לדעתי גם אין אפשרות להכרעה מוחצת וגם אין צורך בכך. אך יש צורך בעוד כמה מילים כדי להגיע לתשובה לשאלה כיצד מדבר או מציג העולם הפנימי. זאת לפני שנגיע למטפורה שהיא כלי ביטוי של העולם הפנימי.

איזה משקל יש לתת לייצוג ביחס לתוכן אותו הוא מייצג. עד כמה המייצג עצמו חשוב?

מכיוון שהמייצג הוא המתווך בין המציאות לאדם, אפשר לתת לו משקל גדול ביותר ולומר כי האדם מתקיים רק בתוך ייצוגים ואין לו כלל גישה למציאות באופן ישיר. הייצוג יהיה לכן יישות ממשית כבדת משקל וחשיבות. הקצה השני הוא הדעה כי ייצוג הוא פעילות אישית שכוחה רב רק כשאין חווית מציאות מספיקה. כשאדם מקבל מכה חזקה מדלת וראשו כואב עליו וכתם סגול מתפשט על מצחו, אין הוא זקוק לייצוגים של דלת. הוא מרגיש אותה חזק. הדלת היא ארוע מוחשי ביותר עבורו. אך גם כאן אפשר להתפלפל ולומר כי לא פגש את הדלת, אלא במה שהוא חווה בה. לכן ראוי לנקוט עמדת ביניים כי הייצוג הוא תאוריה אנושית שיש לה שני פנים בו זמנית: תאוריה אנושית, על המציאות. האדם יוצר את המציאות האנושית מתוך חומרי המציאות עצמה.

בחיים הייצוג נתפס בהקשר של פעילות ממשית ולכן אין מקום לשאלות תאורטיות כיצד באמת בנוי הייצוג, אלא, כיצד המייצג פועל. שאלת הייצוג אולי איננה מתקיימת למעשה וזהו בידוד תאורטי מדי. אנו מחפשים כיצד נמסרת משמעות ממשית ולא כיצד עובדת המחשבה. המוח אינו עושה מניפולציה עוורת על סמלים, אלא הוא מבין, והבנה שיש בה משמעות. משמעות זו היא תוכן. אנו מחפשים דרכי ייצוג שמוסרות תכנים משמעותיים ולא רק תבניות צורניות לוגיות. תכנים משמעותיים הם כל אותן חוויות אנושיות אישיות וחברתיות המקושרות אל הייצוג. ייצוג נתפס אצלנו בדרך כלל, כאנכי – המעביר מתחום לתחום. אך האם יש ייצוג שהוא גם אופקי ומוסיף חומרים מעולם תוכן רחב ומרחיב את המשמעות? המטפורה היא כלי כזה.

מטפורה

 מטפורה היא השאלה מתחום לתחום. כדי להסביר איזה סוג משמעת מטיל המורה על תלמידיו אנו שואלים את חוזקו קושיו ועצמתו של הברזל ומתארים את המשמעת כ'משמעת ברזל'. המטפורה נוצרת מכוח הדמיון החבוי והנמצא בשני התחומים מתחת לפני השטח המושגיים, דמיון היכול ליצור קישורי תוכן רלוונטיים. דמיון זה יוצר העברה והאצלה הדדית של תכנים בין התחומים וממציא יצור חדש . המשמעת איננה עוד כשהיתה, היא מקבלת את איכוית הברזל. על אופי ותכונות המשמעת החדשה משפיעים הסביבה החברתית, מאורעות התקופה, אישיותו של יוצר המטפורה ועוד.

 אדם שחייו מתוארים כ'חיי כלב' אינו חי חיים מופשטים. אנו מכניסים אל תמונת חייו את הכלבים המלוכלכים המשוטטים בפחי האשפה, אלה שזורקים עליהם אבנים והם נסים בריצה תבוסתנית ומקרטעת שזנבם מקופל בין רגליהם. חיי אותו אדם נהיים למוחשיים וקונקרטיים. הם מלאי ריחות וטעמים, רגשות ומחשבות שאנו חווים בהם. המטפורה יוצרת מציאות חדשה שהיא איננה מושגית מופשטת אלא ציורית חוויתית. מטרתה  של המטפורה איננה קוגניטיבית המכוונת להבנה מושגית ראשונית, אלא דווקא להיות קונקרטית ייחודית ממשית ומוכרת. אמנם יש כאן צימצום של המושג הכללי עקרוני למקרה ייחודי ואולי לא מייצג מספיק, אך הרווח המוחשי המוזג חוויות ותחושות ממשיות, הוא רב.

המטפורה היא סוג מיוחד ומשוכלל של ייצוג. ייצוג הצמוד יותר למוחשי ולכן מכניס בו כמה וכמה ממדי אישיות הניבנים וניזונים מן המוחשי. המטפורה מחברת ממדי גוף (מרקם הנובע ממישוש, כובד ועומס וכו'), ממדי  רגש וממדי הבנה מושגית, לכלל תבנית ייצוגית אחת. צמידות זו אל המוחשי הקונקרטי יש בה מהסכנה של אי היכולת להכללה הנותנת את הטעם המושגי למטפורה, אך היא תורמת להבנה תרומה נכבדה. אכן, אסור לנטוש את ההכללה המושגית שלשמה נוצרה המטפורה, הכללה שבלעדיה לא תהיה הבנה, אך בעולם שבו אנו מתפקדים רבות יותר ההכללות המושגיות הלשוניות המופשטות. אנו אומרים : ילד, מורה, כיתה, תלמידים ועוד ועוד; ופחות אומרים ילד זורח, ילד צוהל.

המטפורה היא בראש ובראשונה ביטוי לשוני ולכן מושגי סימלי, אך חשוב להדגיש את היותה תבנית. תבנית היא 'גשטלט'. מושג הגשטלט פותח על ידי וורטהיימר, קופקה וקוהלר, שהיו קבוצה של פסיכולוגים גרמניים שחקרו בתחילת המאה העשרים את תחום התפיסה החזותית. פרלס (Perls 1969 ) הרחיב את הדיון ותאר את הגשטלט כשלם בעל משמעות. הטענה המרכזית היא כי אנו יוצרים מתוך הרבה מאוד פריטים תחושתיים, שלמים בעלי משמעות הכוללים רק חלק מהפרטים. האדם אינו תופס דברים באופן בלתי שייך או מבודד, אלא הוא מארגן אותם בתהליך התפיסה לשלם בעל משמעות. משמעות זו היא איזה הבנה ותובנה שיש לנו מתוך כל הפרטים שאנו קולטים. אנו מעבדים כל העת את פירטי המציאות שסביבנו ומנסים  למצוא בהם תבניות האומרות לנו משהוא, כלומר נושאות משמעות. מטפורה מחברת בין שני פרטים (יותר נכון, תחומים) ויוצרת מהם דבר אחד הנושא משמעות. במטפורה 'חיי כלב' חיברנו את תחום חיי האדם על פרטיו המוכרים לנו, לחיים של כלבי אשפתות ויצרנו איכות חדשה (ולא מרנינה כל כך) לחיים של אדם מסוים. לא לקחנו בהכרח את כל הפרטים בחיי האדם ובחיי הכלב, למשל, לא התייחסנו לכך שכלב נובח ואדם מדבר, אך לקחנו מרכיבים אחדים (כמו מגורים ומזון), ויצרנו מהם תמונה אחדותית בעלת משמעות.

במחקר המטפורה מתרחש לאחרונה מעבר מתפיסה מסורתית (אריסטוטלית במקורה) שהתייחסה למטפורה כאל אנומליה לשונית, לתפיסה הרואה במטפורה מנגנון חשיבה מושגי תרבותי המעתיק מושגים מתחום מוכר לתחום חדש (Lakoff, -Johnson 1980). העתקה כזו מרחיבה את התפיסה המושגית של תחום היעד, ומאירה צדדים של הפעילות האנושית כמשתמשת בדרך המטפורית. הלשון משקפת את תפיסת העולם שלנו, את הדרך שבה אנו ממשמעים את המציאות. המטפורה היא אופן מסוים של עיצוב המציאות. למשל, המטפורה הבסיסית לויכוח היא מלחמה. לכן נוצרים משפטים כמו: "הגן על טענתך", "בנושא זה הובסת.", "הוא התקיף אותי בדבריו." וכו'. הצגת הויכוח כמלחמה הוא רק פן אחד בהבנת המושג ויכוח בתרבותנו, והיא נוטלת מהמלחמה רק חלק מהמשמעויות הנובעות ממציאות של מלחמה. (בויכוח אולי יש נפגעים – פצועים והרוגים, אך אין כמעט פצצות מצרר.) למטפורות הקשר תרבותי חברתי חזק, ולכן הסבר של ויכוח במטפורה של ריקוד, למשל, לא תהיה מובנת לנו, ולא נקלוט זאת כויכוח. "הוא פיזז למולי " לא יתפס אצלנו כביטוי לוכוח.

דוגמה נוספת להיותה של המטפורה מנגנון חשיבה מושגי תרבותי היא למשל החיבור המטפורי בין זמן לכסף. "אתה מבזבז את זמני". "בדרך זו תחסוך זמן." "אין לי זמן להשקיע בזה." וכו'. המטפורות ניזונות ממצע חברתי תרבותי רחב המהווה תשתית להרחבת הלשון המטפורית על פי תפיסת עולם כזו. כך גם רעיונות הם חפצים ("העברתי לו את הרעיון.", "זוהי אמירה ריקה."…) ותפיסת העולם שלנו מרשה לנו לסחור בהם.

מטפורות רבות מבוססות על תחושות ממשיות של גופנו, של כיוונים במרחב שלנו, ושל חפצים שאנו נפגשים בהם. למשל, שמחה והצלחה הם למעלה ("ההצלחה הקפיצה אותו"). או למשל, חוויות תחושתיות גופניות אחרות ("הוא השאיר בי טעם רע") בונות את תמונת העולם המושגית שלנו. "התרוממות רוח" בנויה על: שמח זה למעלה, ורוח היא החלק הגמיש והנייד בתוכנו.

מדוע אנו צריכים ליצור מטפורות? מהי המטרה הביצועית של המטפורה?

נוי במאמרו "התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות" (נוי 1998) כותב:

"התיאוריה המרכזית שלי אודות התפתחות האמנות מושתתת על עובדת חסר ראשוני זה: מכיוון שאין האדם מסוגל לשלם את המחיר של הניתוק והניכור הרגשי, ובהתחשב בכך שהתרבות האנושית אינה יכולה עוד לסגת ולוותר על השפה כאמצעי התקשורת העיקרי להעברת מידע, פיתח האדם שפה (או מספר שפות חלופיות), המתמחה בכל מה שהשפה התקנית אילצה אותו להזניח. דהיינו, היה עליו לפתח אמצעי תקשורת מיוחדים, המותאמים למה שהשפה המישנית אינה מסוגלת עוד לספק – את ההעברה הראשונית של הרגשות והחוויות האנושית. שפות אלו הן האמנויות השונות; אם נבחן אותן אחת אחת ניווכח שכל אמנות אכן התפתחה על בסיס אחד המדיה או מגזרי המדיה שנזנחו או שועבדו כאמצעי עזר לשפה במהלך התפתחותה. וכך, כל אבן בה מאסו בוני השפה, הפכה לראש פינה עבור אחת האמנויות: התנועות המביעות – עבור הריקוד; המלודיות הקצב, העוצמה, התנודתיות והגוון של הקול – עבור המוסיקה; המראות והצבעים  – עבור האומנות הפלאסטית; הטעם והריח – עבור הגסטרונומיה; וכו'.

אלא שהאמנויות לא הסתפקו אך בהשתלטות על המדיה הזנוחים וטיפוחם, כי אם ניסו לרתום אף את השפה עצמה ולעצב אותה בצורה המאפשרת להשתמש גם בה כמדיום להעברת רגשות וחוויות. זוהי למעשה המשימה העיקרית של האמנויות המושתתות על השפה – השירה והספרות. אמנויות אלו מנצלות את נקודות התורפה של השפה – הנטיה להכללה, הבידוד והנייטרליזציה – ומשתמשות בתחבולות, שפיתחה השפה עצמה, על מנת להתגבר על חלק ממגבלותיה – הסמלים, המטאפורות והאליגוריות, הכל כדי להפוך את השפה ממערכת משנית המעבירה מידע אובייקטיבי לביטוי ראשוני המביע, נוגע, ומעורר את ההוויה הסובייקטיבית עצמה.

 וכי מה עושה המשתמש בשפה בהגיעו לקצה גבול יכולת הביטוי שלה (דבר הקורה לרוב כבר במשפט השני או השלישי כאשר הוא מנסה לבטא את רגשותיו וחוויתיו)? נניח שאני חש עצמי בסוג של מצוקה, רגש אותו איני מצליח לבטא במילים שגורות. במאמצי לתאר רגש זה, אגיד: "אני חש עצמי כעלה נידף ברוח", או "אני הולך ושוקע בבוץ". מבחינת ההגיון הצרוף אמרתי שטות מוחלטת: כל המכיר אותי יודע ששום דמיון פרוע לא יוכל לדמות את צורתי לעלה, וכן אין אני נוהג להחזיק חבית בוץ בחדרי. אלא מה? כאשר 'נגמרו' לי המילים, עברתי בלית ברירה לתיאור אנאלוגי, כלומר  – בחרתי תיאור הנטול, אמנם, מתחום והקשר שונים לחלוטין, אך הדומה בצורתו, במהלכו, או במרכיב מרכזי אחר לאותו רגש אותו לא הצלחתי לנסח, בתקווה שבר שיחי יקשר בין השניים ובכך יבין את המשמעות אליה התכוונתי. זוהי למעשה הטכניקה של מה שאנו מכנים – מטאפורה ו/או אליגוריה.

אם לבחון את התהליך הקוגניטיבי בבסיס השימוש במטאפורה ובאליגוריה יתגלה שהשפה כאשר היא מגיעה לגבול יכולתה, נאלצת לחזור ולהזעיק את הדמיון, הרגש, וזכרון החוויה, למעשה את כל אותם המרכיבים, אשר קודם לכן כה עמלה לבודד ולנטרל."(203-204)

הסמל המטאפורה והאלגוריה מפעילים מחדש את הדמיון והרגש, זכרונות של חוויות והתנסויות, כדי להביע משמעויות אישיות. זהו צורך אנושי לבטא את יחסו והבנתו מהעולם שבתוכו הוא חי. צורך אנושי פשוט זה איננו תלוי בהבנה מהי בדיוק  האישיות, די לנו בהנחה כי לאדם יש עולם פנימי נפשי. אין צורך בהנחות על מהות העולם הפנימי, על היותו חלק אלוה ממעל או על אינסופיותו. נוי פשוט מצביע על הצורך בכלי ביטוי רחבים יותר להתיחסות של האדם לעולם שבו הוא חי.

מדוע יש צורך בכך בכלל? וגם כאן תשובתו של נוי פשוטה:

"התפקודים והפעילויות הנרחבים  תורמים ליצירת מתכונות ארגון רחבות היקף יותר של העצמי והאישיות (ב'עצמי' הכוונה היא לתחושת העצמי הסובייקטיבית של האדם, וב'אישיות'  – לאוסף התכונות, התגובות, וקווי ההתנהגות המאפיינים אדם מן ההיבט האובייקטיבי);  אדם בעל מתכונות הארגון רחבות ההיקף יותר, מצופה להיות, בחוסר פסיכופתולוגיה רצינית אחרת, בעל עצמי ואישיות גמישים, אוטונומיים, ולכן בריאים יותר מבחינה נפשית."(שם, 205)

כחלק חשוב מן הבריאות הנפשית מתאר נוי את הארגון והויסות הנכון של הרגשות, ארגון וויסות זה כוללים את השלבים הבאים: מודעות לרגש, ניסוח וביטוי הרגש, אבחנה בין תכני רגש שונים, השלמה בין רגשות מנוגדים. השלמה או איחוד זה בין מרכיבי הרגש היא שיאה של הפעילות האמנותית. ויסות וארגון הרגשות היא צד אחד של ארגון תחושות העצמי והאישיות שנוי מתאר, אך צד חשוב ומרכזי. רגשות מתקיימים בצד "מצבי עצמי" נוספים: דחפים, משאלות, תכונות, קווי התנהגות, זכרונות, כישורים, רעיונות, דעות וכו'. האדם שואף לארגן את  המרכיבים הללו של העצמי לכלל האחדות הרמונית. ככל שהאדם יהיה גמיש יותר, פתוח יותר, מכיר יותר ביכולת להשאר פתוח  ולא לסגור את משמעות עולמו עד הסוף כך יהיה בריא יותר בנפשו.

היכן נוצרות המטפורות? באיזה מרחב נפשי פתוח הם נוצרות?

לשאלה זו אנו עונים את תשובתו של וויניקוט (Winnicott, 1958 ), המטפורות נוצרות ב"מרחב המעבר".

מרחב המעבר הוא מושג שטבע וויניקוט ומחזיר אותנו אל התחום בו מתקיימים הייצוגים. או במילים פשוטות, אל המציאות הפנימית או העולם הפנימי. במרחב המעבר מתרחשות המשאלות הרצונות החשקים והפנטסיות. בו האדם משחק משחק דמיוני בחומרי המציאות, משחק בו הוא גם מכיר ומזהה את עצמיותו. מרחב המעבר שבו הילד משחק, והמבוגר מדבר עם עצמו, הוא תחום ביניים של חוויה שהמציאות הפנימית והחיים החיצוניים תורמים לו יחד. הוא משמש מצד אחד לקישור, ומצד שני להפרדה, בין המציאות החיצונית לפנימית. הדוגמא הבולטת שמביא וויניקוט לפעולה מטפורית היא חפץ המעבר (דובי, שמיכה, חתיכת בד) שמתעסק בו הילד הצעיר במיטתו.

 "אני קורא לדבר הזה אובייקט מעברי. באמצעותו אני יכול להדגים קושי אחד שכל ילד נתקל בו, והוא הקושי לקשר בין מציאות סובייקטיבית לבין מציאות משותפת הנתפסת באופן אובייקטיבי. מערות לשינה, הילד מדלג מעולם נתפס לעולם שהוא עצמו יצר. בין השניים יש צורך בכל מיני תופעות מעבריות – שטח ניטרלי…. ישנה הבנה סמויה שאיש לא יטען שהדבר הממשי הזה הוא חלק מן העולם, או שהוא נוצר על ידי התינוק. ברור ששני הדברים הללו נכונים: התינוק יצר אותו והעולם סיפק אותו. זהו המשך המשימה שהאם הרגילה מאפשרת לתינוק לקבל על עצמו, עקב ההסתגלות הרגישה והפעילה שלה כשהיא מציעה את עצמה, אולי את השד שלה, אלף פעמים, ברגע שהתינוק מוכן ליצור משהו דומה לשד שהיא מציעה לו." (Winnicott, 1964)

משמעות פעולות אלו של האדם היא בריאה ויצירה מתמדת של חייו בעצמו. האדם הוא ייצור סופי החי במציאות סופית ומוגבלת, אך יש בכוחו להיות גם אינסופי בכל רגע ורגע של חייו הסופיים. האדם איננו מתקיים כשורד המשלים עם המציאות שבתוכה חי ועם גבולות קיומו, אלא הוא בורא ויוצר את חייו בכל רגע ורגע. היצירתיות הזו היא החומר שבו חי האדם את חייו. יצירתיות זו איננה מתרחשת בעולם פנימי דמיוני בלבד, ואף לא במציאות החיצונית, אלא במפגש הפרדוקסלי שבין שניהם. מפגש שיוצר חוויה ראלית של יצירה.

יצירת מטפורות

גארדנר (Gardner,  1982 ) שחקר תהליכים מטפוריים אצל ילדים חשף ממצא מעניין. שנות חייהם הדיבוריות הראשונות של הילדים מרובים במטפורות לשוניות, ואילו בשנים מאוחרות יותר בזמן (בתחילת בית הספר), שהם כבר יכולים להבין את החיבור המושגי שיצרו במטפורות, נעלם לאיטו כוח יצירה זה. הוא הסביר זאת בשתי סיבות: האחת, התרחבות האוצר הלשוני מצריך פחות תימרונים לשוניים יצירתיים כדי לבטא תוכן המתוכנן על ידו. והשניה, נטייה לקונפורמיות ושמירה על הכללים של ה"גדולים", מונעת מהילדים לחצות את הגבולות בין התחומים שאך זה סיימו הילדים לסמנם. אך מסקנתו המעודדת היא כי היכולת לצור מטפורות נשמרת כחלק ממשחק ובתוך כללים של פעילות יצירתית מוסדרת. וכן, כי יכולת זו היא יכולת אנושית ראשונית ובסיסית. כלומר, הילד ממציא לעצמו חיבורים בגלל דלות מושגית (הוא מוכיח זאת גם מאופיין של המטפורות המבוססות על דמיון צורני חזותי) וחיבורים אלה הם יצירה ואומנות בגלל היותם מביעים משהו מעבר למה שנמצא בהם באופן גלוי.

 האם קיים תהליך שבו אדם מבוגר או נער יכולים לפתח את היצירתיות הזו באופן מכוון ומודע?

לפני שנענה בחיוב, נבדוק מעט את תהליך ההרחבה המטפורית היצירתית.

מטפורה נוצרת בתהליך של מזיגה יחד של שדה סמנטי (מרחב משמוע) שמביאה כל מילה מה"בית", ואחר כך ניפוי וברור של אפשריות החיבור הנוצרות במגע בין שדות משמעות אלו, ובדיקת אפשרויות העברה "מלאכותיות" או מתוכננות יותר בין השדות כדי ליצור הקבלה ושוויון. מה מדת הקרבה הקודמת להיווצרות המטפורה הנדרשת בין שדות אלו כדי שהשדות לא יהיו רחוקים מדי, ואכן תווצר מטפורה בעלת משמעות? בוודאי שנדרש מרחק מסויים כדי שבכלל תווצר תבנית לשונית חדשה. המרחק בין השדות (כל עוד הם ניתנים לאיזה סוג של גישור), הוא הקובע את התהליך היצירתי בגישור ביניים. אך לא רק המרחק, אלא גם רוחב השדות. יצירת מטפורות בפינות חדשות של השדות הללו גם היא פעילות יצירתית. ההר הוא אדם לא רק במובן של 'רגלי ההר', אלא גם אולי ב'צוואר ההר' או ב'מותני ההר' או ב'אצבעות ההר'. זהו שימוש יצירתי המחבר חיבורים חדשים בין מרכיבים ישנים, שכבר יצרו כמה תרכובות ביניהם.

המטפורה היצירתית היא הרחבה, מתיחה כמותית של כלי המטפורה המוכר המסביר את תמונת העולם שלנו. לכן כל מטפורה היא פעולה יצירתית. הזכרנו את המטפורה המחברת בין זמן לכסף (כמו בביטויים 'חסוך בזמן'), מתיחה שלה לקצוות השדות יכולה ליצור מטפורות יצירתיות כמו: 'השניות סופרות לאחור את גרעונותי', שהן מתפקדות ומובנות רק על רקע המטפורה הבסיסית המוכרת.

לאחר שנוצרה המטפורה היא משפיעה חזרה על שדות ה"בית" שלה ומרחיבה אותן. המטפורה מעצבת את ניסיוננו חזרה, ואנו מבינים עתה את התחושות הראשוניות שלנו בתבנית המושגית החדשה שנבנתה. המטפורות הללו תורמות ממדים חדשים להבנת המושגים המוכרים לנו. חלק ממדים אלו מורגשים מיידית בתוקף הרחבת הבנת החוויה שלנו, וחלקן מובאים מחוץ לחוויה נמזגים לתוכה ומעשירים אותה.

הרחבה כמותית של מטפורות קיימות היא רק דרך אחת, ומתונה יחסית, ליצירת מטפורות. ישנן דרכים נוספות שמיד אצביע עליהן, אך העקרון שהצגתי, עקרון ההרחבה המטפורית נכון לכולם. עקרון זה מחבר בין רחוקים. הוא יוצר קישורים חדשים שבתחילה נראים אולי מאולצים ולא הגיוניים, אך בראיה לאחור הם הברקה.

קסטלר (Koestler, 1965) הצביע על תהליך חשוב, והוא קרא לו ביסוציאציה. בניגוד לאסוציאציה שזהו קישור טבעי, דבר אחד מזכיר לי את האחר, ביסוציאציה הוא קישור מאולץ ולא טבעי. לא ברור איך אנו מקשרים בין שמים לנחושת, בין ארץ לברזל, עד שבאה התורה וכתבה: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל".  לא ברור איך אנו מקשרים בין  קביים לשירים עד שבא אלתרמן וכתב: "על קביים אליך שירי מדדים-". לא ברור איך אנו מקשרים בין נורת חשמל לרעיון, עד שבאו ציורי הקומיקס ותארו כך את המושג המופשט – הברקה. לאחר שאנו מכירים את המטפורה, ואפילו פעם אחת, היא נראית לנו ברורה מובנת וטבעית.

אפשר להסיק מכאן תהליך מכוון של יצירת קישורים מאולצים בין שני מרכיבים אקראיים לחלוטין היוצר הרחבה מטפורית של כל אחד מהם. אם תבקש מאדם לצור קישור ביו נעליים  ליין הוא יאלץ לסרוק במחשבתו את כל מה שהוא יודע על שני התחומים הללו כדי לראות מה הקשור האפשרי ביניהם. זו פעולה לא קלה כלל, אך מהווה גרוי חזק לפעילות יצירתית. הוא יכול במאמץ מסוים ליצור מטפורות כמו 'טעם סולייתי', או 'יין בעל גמישות ספורטיבית'. תהליך מאולץ זה הוא איננו טבעי אך פורה ביותר.

כאן, בטכניקה זו של קרוב מאולץ של רחוקים,  אנו רואים את כוחה של החשיבה המטפורית לסייע בפתרון בעיות. המטפורה מרחיבה את תחום הבעיה שאנו עומדים בפניה, והרחבה זו היא פוריה ביותר. המטפורה אינה רק מסבירה את הבעיה, אלא היא גם מגלה דברים נוספים על בעיה שלא היו גלויים לולא היותה. הרחבה זו מביאה חשיבה חלופית המאפשרת יותר גמישות, אינטואיציה, תחושות ורגשות. המטפורה מאפשרת  גמישות, וזאת מכיוון שהמטפורה עצמה יש בה גמישות וגבולותיה אינם סגורים לגמרי.

דוגמא מעניינת לכך מופיעה בהתפתחות תורת הקוונטים של נילס בוהר. בוהר הושפע מפילוסוף דני  ידוע קירקגור שסבר כי רצון האדם ורוח היצירה שלו פועלים במעברים חדים ולא רציפים. זוהי  הקפיצה האיכותית של קירקגור שהשפיעה על התפיסה של בוהר על התורה האטומית שבה האטום עובר ממצב למצב בקפיצות לא רציפות. האלקטרונים שסביב לגרעין אינם מחליפים מסלולים בדרך הדרגתית אלא הם קופצים ממסלול למסלול ונעים רק במסלולים שבהם התאוצה הזויתית של האלקטרון היא כפולה שלמה של קבוע מסוים. הספר של פויר – "איינשטיין ובני דורו" (Feuer 1974 ) – המתאר אנלוגיה זו בין רוח האדם למצב האטום, משופע הקשרים בין פילוסופיה, חברה, תרבות ומדע, ומנסה לתאר את ההשפעות של כל אלה על תפיסת עולם רחבה שממנה התפתח המדע המודרני. ההרחבה המטפורית היא כלי תודעתי המעניק לבעיה שאנו רוצים לפתור, מרחב קיום חדש.

התהליך הרגיל של פתרון בעיות המתואר במחקר הוא תהליך אנליטי. השלב הראשון שלו הוא ניתוח מרכיבי הבעיה והיחסים ההדדיים ביניהם. מתוך כך אנו מנסים להגדיר היכן ממוקמת הבעיה ומה נקודות החולשה באותו מקום שתיארנו. מתוך ניתוח החולשה או הבעיה אנו מציעים דרכי פתרון הולמים. פתרון בעיות רגיל מחייב אמנם גמישות מחשבתית היכולה למצוא דרכי הבנה חדשות של הבעיה וזוויות ראיה שונות של הבעיה, אך בדרך כלל די בזה לפתרון בעיות. אך מה לעשות עם בעיות שאינן באות לפתרונן כך?  בכוחה של המטפורה להתמודד עם בעיות לא פתורות בעזרת שינוי מרחב קיומה של הבעיה. יש להעביר את הבעיה שאיננה נפתרת שינוי מדרגה שניה ולמשמע אותה באופן אחר לגמרי (ראה "שינוי" וואצלויק ושות' Watzlawick and all 1979). משמוע חדש כזה הנעשה על ידי מטפורה מעתיק את הבעיה להקשר אחר שבו יש לה ערך אחר וממדי קיום שונים. העקרון של ההעתקה המטפורית הזו, או הרחבה מטפורית, היא שיהיה בה הגיון, ולפחות לאחר מעשה. כלומר יכול להיות שבזמן שאני בוחר את תחום ההרחבה המטפורית הדבר יהיה לא ברור ולא קשור, אך אם מעבר זה הסתבר לאחר מעשה כיעיל, הרי הרווחנו מכך הרבה. יש טעם להעביר את הבעיה למרחב קיום חדש גם אם במבט ראשון אין כל טעם להעברה זו ואין כל הגיון המקשר בין התחומים. אך אם נמצא לאחר מעשה ההגיון הזה, הרי נוצר הקשר בין התחומים והאנלוגיה היתה פוריה.

 נוסף ליכולת האנליטית והיכולת לגמישות מחשבתית המוכרת בפתרון בעיות, היכולת המטפורית, הכוללת יצירת מטפורות והבנת מטפורות, היא כלי נוסף וחשוב המאפשר לפתור בעיות טוב יותר.

הקישור המאולץ הוא פעילות חזקה אך לא קלה לביצוע. מייד אציע תהליך קל ומתון יותר, אך לפני זה הייתי רוצה לסכם את התהליך המחשבתי עד כאן. במטאפורה משורטטים קווי ההקשר האנלוגי בין שני המרכיבים המובאים להתקיים בכפיפה אחת.  את עקרונות תהליך הקישור הזה, תארו יפה פינק וורד וסמיט (1992 Fink, Ward, Smith ) במשפט המיפוי הבא, שהוא גם מודל עקרוני של פיתוח יצירתי (לא רק לשוני):  "תהליכי יצירה כמו : {שליפה מהזיכרון, איזכורים (אסוציאציות), חיבורים (סינתזות), העברות, אנלוגיות, הפשטות (רדוקציות)}   הנימזגים לתוך תבניות כמו : {תבניות חזותיות, תבניות מופשטות, דגמים, תבניות לשוניות }  שלהם תכונות כמו {חידוש, אי בהירות, חוסר מובן, אי התאמה, סתירה , סטייה מההרגל } ; מניעים או מובילים לתהליכי גילוי וחקירה כמו {חיפוש, פרשנות חדשה, חשיפת פוטנציאל חדש (שימוש חדש), הסקת מסקנות חדשות, שינוי הקשר, בדיקת השערות חדשות, בדיקת גבולות (הקצנת משתנים) }  הפועלים תחת אילוצים כמו {סוג התוצר המבוקש, תחום הפעולה המבוקש, תכונות הכרחיות של המוצר, שימושי המוצר, מרכיבי המוצר }." משפט זה מתאר תהליך שבו מתחילים מעצמים או חפצים (תבניות) שלא ברור מה מטרתן או שימושם (תכונותיהם), ומפעילים עליהם תהליכי יצירה שיתנו להם משמעות או שימוש, ויגלו בהם דבר שלא ניראה קודם לכן. (מתחילים לנוע ואחר כך רואים מה יצא, עושים ואחר כך ממשמעים).

לסיום הייתי רוצה להציע תהליך פשוט ולא נועז מדי ליצירת מטפורות.

העקרון של התהליך הוא להדגים את הממדים המרכזיים שמעורר הביטוי שלו רוצים לצור מטפורה. כלומר, אם אנו רוצים לצור מטפורה לכעס אנו מבקשים דוגמה מוחשית לאחד מממדי הכעס. דוגמאות מוחשיות אלו יקחו את יוצר המטפורה לעבר ארוע ממשי (שהיה ממש או בדמיון) שהתרחש במקום מסוים ובזמן מסוים שאיננו קשור לכעס קשר הכרחי. למשל, אם נדרש להדגים תחושת גוף המבטאת כעס, נוכל לומר – אגרוף ניתח בשולחן. אגרוף זה הניתח בשולחן, מביא את האדם למקום ולזמן היוצרים את ההרחבה הנדרשת ליצירת המטפורה. שהרי כעס איננו מתקיים אך ורק, ותמיד, במקום שבו אגרופים ניתחים בשולחנות. כלומר, הבקשה הפשוטה לדוגמה בפרט או בארוע מוחשי מעביר אותנו להקשר אחר שיוצר את ההרחבה המטפורית. הקשר שתמיד יכול להיות שונה ואחר מאדם לאדם ומרגע לרגע. הבקשה לדוגמה מעבירה את היוצר למקום אחר במציאות, מקום המספק את הריחוק הדרוש להרחבה המטפורית.

הממדים המרכזיים שאנו מבקשים להדגים הם: הפרוש המושגי, תחושות גוף והרגשות הקשורות לדבר שאותו רוצים להרחיב מטפורית. ממדים אלו שכבר ראינו קודם, הם אלה המשתתפים בחווית הידיעה המתקיימת בהשאלה המטפורית, ולכן אינם מיקריים. אלו הם אותם ממדי הידיעה החוויתית המטפורית אותם הזכרנו קודם. הסדר שבו יש לבקש את ההדגמות המוחשיות הללו (ושוב אני מדגיש את המילה מוחשיות בגלל ממדי הידיעה החוויתית הנוצרת מפגישה ממשית המעוררת את כל הממדים הללו), הולך מהחיצוני לפנימי. מהמאיים פחות, חושף פחות, אל ביטוי פנימי יותר. תהליך זה של התמקדות וכניסה פנימה לנפש, דרך הניטראלי והמוכר, מבטיח שתוף פעולה שאין בו סכנות בולטות, אך יש בו שכר יצירתי.

הבסיס שממנו נבנית המטפורה (המכונה בשפה המקצועית 'תחום היעד של המטפורה', שאותו רוצים למטפר), יכול להיות מושגים מופשטים (אהבה, רחמים, יושר , נחת וכו'), ויכול להיות חפצים ממשיים (עט, שעון, שולחן וכו'), שרוצים לתת להם משמעות והתייחסות מעבר לקיומם הממשי. כשילד עירוני מהוגן הלבוש בקפידה מתאר את ראשו הקרח של אביו כ"ראש יחף", (דוגמה של גארדנר) הוא אולי מביע מחאה על האופן שבו אביו מסתובב עם ראש כזה בחוץ.

שאהוב מתאר את 'אהבתו הלוהטת' הוא מזהיר את אהובתו כי אם לא תענה לו הוא ישרף (גם זו מטפורה). כלומר, אפשר ליצור מטפורות ליישויות ממשיות כמו חפצים, אך גם ליישויות ממשיות כמו יחסים או מושגים המבטאים את ההבנה שלנו במציאות ואינם חלק מהמציאות החיצונית ממש. (חכמה, למשל, איננה עומדת בחוץ, אך בכל זאת אפשר ליצור מטפורה של 'חכמה מיובשת'.)

נדמה לי כי תהליך פשוט כזה של הדגמה מוחשית לממדי הידיעה, פותח פתח להכנסה של חומרים חדשים אל הידוע והמוכר, ועל ידי כך יוצר את ההרחבה המטפורית היצירתית. זהו תהליך הפשוט יותר מהקישור המאולץ, אך מרחיק לכת יותר מההרחבה של המטפורות הקיימות, מכיוון שהוא פתוח יותר ליצירתיות האישית.

אם כן ההנחיה לתהליך זה תהיה כדלקמן:

הנך מתבקש למצוא עבור המושג או הדבר הנתון לפניך  את המבע ההולם ביותר. ביטוי המראה בצורה מוחשית את המשמעות שיש למושג הזה בשבילך . הביטוי צריך לבאר את המושג בצורה אישית. עליך כאילו להפתח באופן אישי לקראת המושג. אל תחשוש מפני סתירות ומרכיבים שונים העלולים להופיע בדבריך. אתה יכול לבטא את דבריך בכל אמצעי ביטוי הנראה לך מתאים. מילים, ציור, תנועות גוף, הצגה, צלילים וכו'. אתה יכול ללכת על פי השלבים המוצעים בזה מתוך בחירה אישית שלך ברצף או בדילוגים.

שלבי העבודה:

*הסבר מילוני של המושג או הדבר (כפי שלפי הבנתך הוא מופיע במילון

  פשוט) –          להסבר זה תן פרט או אירוע המדגים אותו באופן מוחשי.

*תחושות גוף הקשורות אליו –  פרט או אירוע המדגים זאת באופן מוחשי .

*רגשות הקשורות אליו –          פרט או אירוע המדגים זאת באופן מוחשי.

*הבנה עמוקה (משמעות) – (מה ההבנה שנוצרה בך לגבי מושג או דבר זה –

                                      מה אתה יודע עליו עכשיו.)

*מטפורה – כיצד היית מתאר אותו במחובר לאותן דוגמאות שהבאת קודם.

מעניין כי דווקא החשיבה המטפורית הלוקחת את היוצר למקום אחר, דווקא חשיבה אגבית כזו, יוצרת תובנה עמוקה ומלאה יותר. תובנה זו שיש עמה סיפוק רב, ומביאה להרגשת זהות אישית והזדהות עם היצירה שנוצרה (ועל כך – על הרגשת הזרימה ההזדהותית הפנימית האוקיינית המאחדת את היוצר עם יצירתו, במאמר אחר), היא תובנה שבה אנו יוצרים את חיינו בעצמנו.

מקורות:

נוי. פ.  (1998) התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות. שיחות – כתב עת

                    ישראלי לפסיכותרפיה. כרך יב, 3.

Cassirer, E. (1944):  An Essay On Man, Yale University Press,  New Haven

Chomsky, N. (1972). Language And Mind, MIT, Mass., Cambridge

Feuer .L. S.  (1974) Einstien and the Generations of Science, New York, Basic Books, Inc.

Fink, R. A., Ward, T.B,  Smith, S.M. (1992). Creative Cognition, A Bradford Book. The MIT Press Cambridge

Fodor, J.A. (1975) The Language of Thought, Thomas Y. Crowell Company, New York

Gardner, H. (1982) Art, Mind and Brain: A Cognitive Approach To Creativity, Basic Books Inc. Publisher, New York

Johnson-Laird P.N. (1983) Mental Models, Harvard University Press. Cambridge, Mass.

Koestler, A. (1965), The Act Of Creation, Hutchinson, London

Lakoff, G., Johnson. M. (1980) Metaphors We Live By, The University  of Chicago Press, Chicago and New York

Perls F.S. (1969), Gestalt Therapy, Verbatim, Real People Press, Lafayette, California

Vygotsky L S. (1962), Thought and Language, the MIT Press, Cambridge, Mass.

Watzlawick, P., Weakland, J.H., Fisch, R. (1979), Change,  Mental Research Institute, Palo Alto

Winnicott, D.W. (1958), Playing and Reality, Tavistock Publications, London

Winnicott, D.W. (1964), The Family and Individual Development, Tavistock, London

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: