התודעה היוצרת ואלוהים

מאמר זה מתחיל מהמקרה המיוחד של "המצאת" אלוהים על יד בני האדם בדתות השונות, וממשיך אל עבר המנגנון המחשבתי האנושי ההכרחי הדוחף לסדר ולמשמעות. המנגנון הקוגניטיבי הזה הוא המבנה את התודעה היוצרת את אלוהים וגם המקנה לו קיום אובייקטיבי ממשי במציאות.

תאולוגיה שלילית – איך נפגשים עם האל שאינו נוכח

מאז ומעולם האדם מתמודד עם שאלת קיומו, נוכחותו ונעלמותו של האל. אלוהים הוא רעיון שהויכוח על קיומו הממשי הוא בן שנים רבות מאוד. בדרך כלל, בתרבות המערבית האל הוא דמות פרסונלית שבמקרים רבים יש לה שם פרטי, דבר המחריף את שאלת נוכחותו. (גם בדתות, שלכאורה אין בהם דמות פרסונלית, כמו בחלק מהדתות במזרח הרחוק, קיימת שאלה דומה, בשינוי מסויים, שלא נדון בו כאן.) הדיונים הרבים מספור על קיומו ואי-קיומו, נוכחותו ואי-נוכחותו של האל, מלווים את האדם הנבון מהרגע שעמד על דעתו. בהמשך נראה כיצד ומדוע צמח הצורך בדמות שכזו, אבל כרגע ננסה להבהיר את השאלה: מדוע אנו לא חשים בו כמו שאנו חשים את עולם החומר והאובייקטים שסביבנו, שלהם אנו מייחסים קיום "חזק" וברור יותר (ההחלטה מהו קיום חזק וברור פותח פתח רחב לנושא המושפע מאוד גם מתפיסות תרבותיות-פילוסופיות שהשתנו במהלך ההיסטוריה). שאלה זו נידונה תחת הכותרת 'תאולוגיה שלילית' הדנה בנעלמותו של אל מוחשי. 

מדוע, אם כן, למרות שאנו "בטוחים" שהוא קיים, אלוהים איננו נוכח במציאות הנחווית?

יש לשאלה זו 3 תשובות עקרוניות: 

כי הוא מופשט (ולא בעל אישיות קונקרטית בעלת גבולות ברורים). 

כי הוא מעבר להכרה (ולדיבור) האנושי. 

כי הוא מסתתר (בכוונה?). 

 

אל מול נעלמותו מתעוררת מייד השאלה כיצד, אם כך, מתקשרים אליו או כיצד מתחברים אליו.

לשאלה זו מצאתי בספרות הדתית והמחקרית, על פי המיון שלי, 7 תשובות שלהלן (שאינן מסודרות לפי סדר חשיבות). לכל תשובה כזו קיימת ספרות עיונית וחוויתית רבה מאוד (שלא אפרט):

  • האל נמצא בכל דבר שבעולם – גם בפלאי עולם החלקיקים התת-אטומיים בפיזיקה, בפלאי התפתחות העובר משני תאים בלבד בביולוגיה, ברוח הנושבת ביצירות מוזיקליות גדולות וגם באירועים מדהימים בהיסטוריה (ובמיוחד בדברים הטובים, שהרי הוא מהות הטוב שבעולם).
  • אפשר להתקשר אליו באמצעות מגע עם תורתו הנעלה ופועלו במציאות.
  • מגע באמצעות שמו שהוא גילום של עצמיותו. ביטוי של שמו מקרב את האדם אל האל שכך הוא 'יודע' אותו. 
  • תפילה וברכות המופנות אליו. 
  • כניסה ל"ערפל" – האדם חש שיש מסתורין בעולם, שיש שאלות רבות ותשובות מעטות. תחושת המסתורין הזו מזמינה את האדם לצלול ולהתחבר אל 'הלא נודע'.
  • כמיהה וגעגוע – עצם הרגשת הגעגוע היא יצירת קשר. דווקא תחושת והבנת הפער התמידי הוא פתח להתחברות.
  • האל שבתוכי – אני כצלם אלוהים יכול להתחבר אליו מתוך פנימיותי (באמצעות מדיטציה, או טכניקות של התאיינות העצמי).

אבל כל התשובות הללו אינן מבטלות את אי-נוכחותו ומעלות שוב ושוב בחריפות את שאלת קיומו. 

 

המצאת אלוהים

כיצד נוצרה, צמחה והתפתחה דמותו של אלוהים?

האדם מעניק למציאות ערך  

מותר האדם הוא יכולת ההסמלה שלו. היכולת לשייך למציאות הנוכחת משמעות וערך שמעבר לה. 

"בעולם האדם מוצאים אנו תכונה חדשה, הנראית כסימן היכר מיוחד לחיי האדם. המעגל הפונקציונלי של האדם הורחב לא רק הרחבה כמותית, חל בו גם שינוי איכותי. למעשה, גילה האדם שיטה חדשה של הסתגלות לסביבתו. בין מערכת הקליטה למערכת הביצוע, המצויות אצל בעלי החיים למינם, מוצאים אנו באדם חוליה שלישית, שאפשר לתארה כמערכת הסמלים. קניין חדש זה משנה מעיקרם את פני כל החיים האנושיים. לעומת שאר בעלי החיים חי האדם לא בממשות רחבה יותר בלבד, אלא, אם אפשר לומר, בממד חדש של הממשות. … אין הוא חי עוד בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים. הלשון, המיתוס, האמנות והדת הם חלקיו של עולם זה. …. אין האדם יכול עוד לעמוד במישרין מול הממשות. למעשה, אינו יכול לראותה פנים אל פנים." (ארנסט קסירר 'מסה על האדם' פורסם במקור ב1944. בעברית: 1955 בהוצאת עם עובד.)

הענקת הערך לתופעות במציאות, שהיא הענקת משמעות סמלית שבאמצעותה התופעה משפיעה מעבר לנוכחותה, היא הפתח לחוויה דתית כלשהי.

 

אנימיזם – הציידים-לקטים "מקדשים" את המציאות

במחקר על התפתחות הדתות מקובל לטעון כי הדת הראשונית של האדם הנבון היתה 'אנימיזם'. אנימיזם הוא ביטוי המתאר כי לכל מה שקיים במציאות יש חיים, יש ממד של רוח (או נפש), יש משהו שמעבר לחומרים המרכיבים את המציאות, יש לו משמעות. "הקדושה" נמצאת בכל. האדם משייך לבעלי החיים כוונות ורצונות, ולא רק להם, אלא גם לנהרות, לעצים ולאבנים. בתפיסה האנימיסטית האדם, עם הממד הרוחני שבו, גם הוא חלק מהטבע, הוא עוד ישות בטבע. 

רוב הטוענים טענה זו, על הראשוניות האנימיסטית של האמונה האנושית, טענו כי זהו מצב פרימיטיבי של התפתחות הדתות. (חשוב להזכיר כי לא כולם חושבים שזו אמונה פרימיטיבית, ושיש לה מקום גם בתפיסה מודרנית.) הם מבססים את טענת הפרימיטיביות על שני מקורות. האחד הוא המסורות הפילוסופיות מאז דקארט, המפרידות בין חומר לרוח (שאליה קשורה מאוד התפתחות המדע המודרני), והמפרידות בין אובייקט לסובייקט (וגם בין טבע לתרבות), הפרדות שאינן קורות באנימיזם. הבסיס השני לטענת הפרימיטיביות הם המחקרים הפסיכולוגיים של פיאז'ה על התפיסה "הפרימיטיבית" של ילדים צעירים, שמשייכים תכונות אנושיות לחפצים שסביבם. מקור נוסף לתפיסת האנימיזם כמצב פרימיטיבי היה האווירה (והביצוע) הפוליטי אימפריאליסטי של המאות ה 18-19 שבאה להצדיק את השתלטות הקידמה האירופאית על "העמים הפרימיטיביים".

אבל בשנים האחרונות יש מחשבות חדשות על האנימיזם ועל הקשר של האנימיזם לתפיסה דתית. מחשבות אלה טוענות שהאנימיזם הוא ביטוי ליצירת יחס הדדי בין האדם לסביבתו. כאמור, לבני האדם יש צורך לשייך כוונה, רצון ואישיות למציאות שסביבו כתוצאה מהתפתחויות קוגניטיביות שצמחו יחד עם הקשרים החברתיים. האדם לא משייך אישיות להר, לסלע ולנהר ורק אחר כך יוצר קשרים, אלא, משייך להם אישיות תוך כדי ובגלל הקשרים איתם, המושפעים והמשתקפים מהיחסים האנושיים. שיוך האישיות מאפשר קשרים חברתיים גם עם ההרים, הסלעים והנהרות. האנימיסט יוצר אנלוגיה בין יצירי הטבע לחברה האנושית. האדם איננו משהו אחר מהטבע ולכן יש לו יחסים הדדיים עם כל מרכיבי הטבע. גם הנהר מתייחס אלי ומעניק לי בטובו את מימיו, ולכן יש בו רוח. כשלאריה אין כל זיקה אלי, אין בו רוח והוא "סתם חיה", אבל כשהוא "פונה" אלי, משתף איתי פעולה או תוקף אותי נוצרים היחסים שמביעים משהו שיש בו כוונה או רצון. כך האדם מבנה את התרבות של החברה שבה הוא חי, כך הוא "יודע" ומבין את העולם.

אם כן, על פי דעה זו, אנימיזם איננה דת במובן הפרסונלי המוכר היום.

 

דת פרסונלית מול תחושה דתית לא פרסונלית

אז מהי דת שיש בה אלוהים ואיך היא נוצרה?

דת שיש בה אלוהים פרסונלי מחייבת כוח מארגן, מנהל, מנהיג (וגם מאפשר), של הממדים הרבים של הקיום. כוח "רוחני" ובלתי נראה זה מולבש בדמות שמייצגת את הממדים הלא-מוחשיים, את ממדי המשמעות, המנהלים את החיים הגלויים שמסביב. כוח זה יוצר שונות ומדרג בין מרכיבי המציאות מכיוון שהוא "קובע" ערך וסדרי חשיבות בין תופעות, כלומר, הוא מארגן את המציאות (יוצר היררכייה). הוא קובע מה "קדוש" ומה "טמא". הוא מאפשר קיום יחד של הנורמלי, המוכר, יחד עם החריג והלא-מובן, הצפוי עם הבלתי צפוי. כדי שהעצים יתנו פרי צריך לרדת גשם. אם תהיה בצורת לא יהיו פירות. בצורת נוצרת כי המנהיג של השמיים לא רוצה להוריד גשם. להיות מנהל פירושו לקבוע מה נכון וראוי לעשות (ומה אסור לעשות) כדי להתקדם אל המטרה, מה ראוי לעשות כדי שירד גשם. 

אלוהים הומצא יחד עם המצאת המושג היררכייה. 

אל מול 'הכל קדוש' חסר ההיררכייה שבאנימיזם, עומדת במהות המושג 'קדושה' האלוהימית, ההגבלה. ה'טאבו'. דבר קדוש הוא מה שאסור לגשת אליו. "קדושים תהיו – פרושים תהיו." ההגבלה והאיסור הם הביטוי הברור ביותר להיררכייה, לשונות בערך. תפיסה כזו נוצרת יחד עם ההווצרות תפיסת ההיררכיה והמדרג החברתי אנושי. 

האם היתה היררכייה חברתית בחברות של ציידים לקטים, שאליהם משוייכת התפיסה האנימיסטית? על פי מחקריה של נורית בירד-דוד, התשובה היא שלילית. אצל הציידים-לקטים לא היה קיום ממשי למושג היררכייה. מכיוון שחברות הציידים-לקטים לא היו חברות יציבות מבחינת מספר המשתתפים (הקטן יחסית) שלהן. חבריהם התחברו והתפצלו על פי צרכי ההווה המיידי ולא היתה להם מטרה משותפת ארוכת טווח. לפיכך, חברות אלו לא שאפו להתעצם מבחינה כלכלית, חברתית וארגונית, זו לא היתה חברה היררכית ולכן לא היה בה דמות של אלוהים. ללא שאיפות כוחניות (קפיטליסטיות) אין צורך בהשלטת נורמות על ידי סמכות (עליונה).

אבל עוד נחזור לשאלה האם לא היתה קיימת היררכייה בחברה של הציידם-לקטים.

דת אלוהימית מחייבת חברה יציבה ומלוכדת יחסית, סביב "אידיאולוגיה" משותפת. אידיאולוגיה רבת ממדים היוצרת שונות בערך של התופעות במציאות על פי התבחין של מה תורם יותר לאידיאולוגיה, ומה מפריע לה. נראה כי יש קשר מהותי בין תפיסה כלכלית (שהתפתחה בחברה החקלאית) לבין הווצרותה והבנתה של היררכייה ושל דת אלוהימית.

 

כיצד נוצרה התפיסה המדרגית (ההיררכית)?

חיים אופק בספרו החשוב "הגן המסחרי – היסודות הכלכליים באבולוציה של האדם" (ירושלים: מאגנס 2010, ובמקור: Ofek H. 2001. Second Nature – Economic Origins of Human Evolution. Cambridge: Cambridge University Press.) טוען שמה שעשה את השינוי המנטלי הגדול של האדם היה התפתחותו החברתית והיכולת לשיתוף פעולה במספרים גדולים. (שינוי זה מלווה בשינויים פיזיולוגיים חשובים, גיאוגרפיים ושינויים באורח החיים.) שיתוף זה מתרכז במסחר חליפין שמבוסס על פי ערך החפצים המוחלפים בלבד, ויכולת חלוקת עבודה מתוך רצון אנוכי של כל אחד בחברה לשרוד (דבר המקדם את המין האנושי בכללו). בחברה של חלוקת עבודה נוצרות התמחויות והתמקצעות של פרטים בחברה המנהלים ביניהם יחסים של "קח ותן" על בסיס תועלת הדדית. יחסים אלו מלווים באי-שוויון אישי מהותי. אי-שוויון זה מקיים את החברה ומשמר את תפקודה. פעילות מסחרית זו היתה הגורם המרכזי להתפתחותו האבולוציונית של האדם, שהחלה עוד לפני החברה החקלאית והואצה מאוד עם התפתחותה. וכך התפתחה יכולת החשיבה, ובעקבותיה, הדיבור והשפה. 

(תולדות יכולת שיתוף הפעולה וחלוקת העבודה מתחיל משיתוף סימביוטי. סימביוזה מתוארת כהפקת תועלת הדדית לשני פרטים נבדלים המחליפים ביניהם משאבים ושירותים לטובת שניהם. השלב הבא היה נפוטיזם. נפוטיזם מתבטא בעבודת צוות בני אותו מין לתועלתם המשותפת (כמו בחברה של הציידים-לקטים). השלב האחרון הוא המסחר. "בניגוד לחליפין הנפוטיים המעוגנים בזהות הצדדים המחליפים, החליפין המסחריים (או סחר החליפין) נקבעים אך ורק בהסתמך על תכונותיהם הסגוליות של החפצים המוחלפים כשלעצמם." (שם עמ' 23) הסחורות הראשונות שהאדם סחר בהן היו האש (שהיתה מופקדת אצל מומחים להבערה ולשמירה עליה), בשר בעלי חיים, כלי ציד, עורות וכלי תפירה שיצרו לבוש מהעורות הללו.)    

מסחר כזה הוא ייחודי לאדם ומעצים את יכולת הסמלה. המסחר מתרחש ברובו בייצוגים (גם סחר חליפין נשען על ייצוגים – כמה קילו חיטה שווים 4 כבשים ושני טלאים) והייצוגים הללו (ובמיוחד, כפי שמוכר לנו, בלבושם המודרני, במספרים המייצגים שווה-כסף) הינם (כמו אלוהים) פיקציה טקסית, מציאות מומצאת.  

פיתוח מסחר החליפין ויכולת חלוקת העבודה הנובע ממנו, פועל במנגנון של ארגון עצמי היוצר תחרות ושאיפה לאופטימיזציה של הפרט ולשיווי משקל של החברה. מכיוון שכל אדם שונה מחברו (בגלל שיטת הריבוי הזוויגי הביולוגי), חלוקת העבודה והמסחר הוא האמצעי המרכזי לפיצוי על חסרונות של כל אדם מתוך דאגה אנוכית לטובתו. שונות אנושית מתבטאת ביכולות מוחיות מגוונות (ופחות בשוני גופני).

אם כן התפיסה המדרגית שהתפתחה מאוד בחברה החקלאית יצרה שונות בין אנשים, שונות שהביאה למתן ערך שונה לכל פרט בחברה. דבר זה יצר את הרצון של כל אחד להתקדם על פי האינטרסים שלו. ואצל מי יש את הכוח החזק ביותר? אצל אלוהים (שעומד לצידי). האדם איננו עוד חלק מהטבע (כמו באנימיזם), אלא שולט בטבע ומנהל אותו גם בעזרת יכולותיו הסמליות. (חשוב לא להטעין כאן את המושג 'אינדיוודואליזם' שיש לו ממדים חברתיים ותרבותיים מאוחרים יותר.) המהפכה החקלאית מחוברת ללידתו של אלוהים. 

אבל האם באמת יתכן שההיררכייה גם היא המצאה? האם אכן לא היתה היררכיייה אצל הציידים-לקטים? למרות התשובה השלילית שתוארה לעיל, בני אדם הם תמיד בני אדם. יש להניח כי אבא הוא (והיה כך כל הזמן) בכיר מהבן שלו ויש לו סוג של קדימות. הרי אפילו בחברות של בעלי חיים קיימת היררכייה. המושג 'זכר אלפא' השומר על היותו בכיר בקבוצתו, מבטא זאת.

נראה כי היררכייה אנושית, זו שיצרה את הרעיון של אלוהים, היא תוצר מושגי מובן ומודע שהתפתח בעקבות שינויים תרבותיים. נראה כי אצל הציידים-לקטים וגם בחברות בעלי החיים שבהן קיימת היררכייה חברתית, היא לא מגיעה למושג קוגניטיבי המעצב הבנה של המציאות. היא קיימת ללא ממד המשמעות התרבותית הרחבה שלה והמודעות לממדים אלו, ובמובן מסויים היא לא קיימת במציאות (כאן יכול להפתח דיון חשוב על האופן שבו מושגים תודעתיים "חדשים" מעצבים את תפיסת המציאות. בהמשך, אכן נרחיב בכך בדיון על כוחה של התודעה ליצור מציאות). 

ובכל זאת, עולה השאלה על קיום של דת גם אצל חברות בעלי חיים שיש בהם היררכייה. ואכן יש מי שסובר שיש גם אצל בעלי החיים יש מרכיבים של תפיסה דתית כחלק מרמה מסויימת של תרבות. למשל, ריקוד קיצבי של שימפנזים אל מול מפלי מים, ריקוד שאין לו תפקיד פונקציונאלי והוא מעיד על התייחסות ל"כוח" של המים. אבל התייחסות זו איננה מגיעה ליכולת האנושית ליצירת "סיפור" דתי אנושי היררכי רחב. 

במילים אחרות, נראה כי גם תרבות המשתקפת בדרך החיים (וביחסים חברתיים מורכבים) מעצבת את הקוגניציה. תרבות, על כל גווניה, מעצבת את הקוגניציה גם בתוכנה וגם בדרך פעולתה. התרבות יוצרת ממשות תודעתית, היא מרחיבה (ומשנה) את התודעה. השינוי ההיסטורי הבולט ביותר הוא, אולי, היכולת התודעתית של הבנה ועיבוד ייצוגים, ובעקבות כך, יצירת שפה. יצירת כלים גם היא ציון דרך חשוב בפיתוח ממדים קוגניטיביים. (ובהמשך, המצאת הכתב, פיתוח המתמטיקה, ולבסוף, אי אפשר שלא להזכיר את מכשירי הטלפון החכמים המקושרים לאינטרנט, כגורם מעצב של הקוגניציה המודרנית.) (ראו עבודותיהם החשובות של מרלין דונלד Merlin Donald ושל ארמין גירץ Armin Geertz)

 

התאוריות על התפתחות הדת והמצאת דמותו של אלוהים

מחקרים התנהגותיים מודרניים רבים מגלים כי לבני האדם יש אמונה דתית (שלרוב היא) חבויה ולא מודעת, בכוחות-על, שרואים אותנו, מתגמלים ומענישים אותנו. על פי ניסויים פסיכולוגיים, אזכור של אלוהים גורם לנו, באופן לא מודע, להשגיח יותר על מעשינו. מדוע זה כך?

בצד התפיסה הכלכלית-מסחרית, שתארתי לעיל, קיימות דעות נוספות המסבירות את היווצרות דמותו של אלוהים. דעות, שלהבנתי, מבוססות גם הן על יצירת התפיסה ההיררכית אצל האדם. (אגב, חשוב להזכיר כי רוב הארכיאולוגים חושבים שיש קשר בין מנהגי קבורה פרה-היסטוריים, המבטאים משמעות סמלית, לבין היווצרותה של הדת.) 

דעה אחת המסבירה את התפתחות הדת היא – דת כהסתגלות והתאמה חברתית הנצרכת בחברות גדולות יחסית – דת שמונהגת על ידי אלוהים (אל ייחודי לחברה מסויימת) מגדילה את המחוייבות ושיתוף הפעולה בחברה ומגדילה בכך את כוחה של הקבוצה. החברה תופסת את עצמה "כעם נבחר" הנותן לה יתרון קיומי השרדותי (וגם פסיכולוגי). האמון והתמיכה בין חברי הקבוצה גדל, וחברים סוררים נענשים מכוחו של אלוהים. כוחה של הקבוצה משפיע גם על כל פרט בקבוצה. אבל לא רק הקבוצה מרוויחה. גם יחידים בקבוצה, הרואים עצמם כמסמני הדרך הנכונה (שוב, היררכייה), מציגים יכולות אישיות (בעזרת סימנים דתיים) הנותנים להם יתרונות על האחרים. (ראה "עקרון ההכבדה" של אמוץ זהבי המתאר את היתרונות בהקשר של בעלי חיים, דבר הנותן לתאוריה זו יתרון ביולוגי אבולוציוני, ולא רק תפיסתי אנושי.)

תאוריה זו התפתחה בשני כיוונים: הביולוגי-אבולוציוני, המטמיע את היתרון בגנים ועובר בתורשה, או התרבותי. ריצ'רד דוקינס שפיתח את תאוריית הממים (memes) הסביר כי מם היא יחידת העברה התנהגותית או מחשבתית המועברת מאדם לאדם (בצורה אנכית – בין דורית, או בצורה אופקית – בין חברות שונות) בחיקוי, ומתקבעת במנגנון של העתקה וברירה, ממש כמו בתהליך ביולוגי-אבולוציוני של גנים. 

תאוריית ההסתגלות איננה מסבירה ממש את מנגנון היווצרותה של הדת, אלא מסבירה את יתרונותיה לאחר שהדת כבר נוצרה.

תאוריה אחרת, ומשכנעת יותר, אומרת כי הדת ואלוהים נוצרו כתוצר לוואי אפיסטמולוגי-הכרתי. המושג אלוהים מעורר פעילות קוגניטיבית המגבירה את שימת הלב ואת מנגנוני הזיכרון. הוא מפעיל תבנית חשיבה המפרשת את המציאות ומעצבת את ההתייחסות של האדם למציאות שסביבו. 

הטענה העקרונית היא שהתודעה האנושית מזהה את המציאות בסביבתה בשיטה של תבניות חשיבה. במנגנון של תבניות החשיבה אנו מקבצים מתוך נתוני המציאות שבסביבתינו פרטים נבחרים ומסיקים מהם תמונה כוללת. אנחנו 'מספרים סיפור' על המציאות. תבניות חשיבה מזהות סיבתיות מתוך אירועים סמוכים ובכך מגדילים מאוד את יכולת הניבוי והפעילות הנדרשת כדי לשרוד. 

….humans are cause seeking, purpose forming, storytelling animals

we tell ourselves stories. We look for and impose purpose on the

events of our life by weaving them into a meaningful narrative with the

hand of intentional design. Our constantly cause-seeking brain makes it

hard to believe that “ stuff just happens, ”especially if the stuff happens to

 (us. ( Scott Atran

די במרכיבים בודדים מתוך התבנית כדי "לעורר" את התבנית במלואה. לדוגמה: כשאני רואה טבעת על אחת האצבעות ונותן לה משמעות של טבעת נישואין, אני בונה תמונת עולם שלימה של זוגיות ומשפחתיות על אלפי פריטי ההתנהגות הכרוכים בה. כשאנו רואים גבר נשוי מוכר שיושב עם אישה לא מוכרת בבית קפה, אנו מתחילים מייד לספר לעצמנו סיפורים אפשריים לפיענוח המצב. על פי אותו עקרון, אנו גם נוטים לזהות תבניות משמעות בתופעות עמומות, כמו זיהוי דמויות של בעלי חיים בעננים, או זיהוי חלקי פנים אנושיים בהתבוננות בירח. אנו גם מזהים תבניות התנהגות רחבות על פי הבעות פנים של אדם אחר ומגיבים להם. 

הנטייה לפרסוניפיקציה ואנתרומורפיזם, יצירת סיפורים אנושיים בתופעות שאינן רק אנושיות, היא לטענת רבים נטייה מולדת. אנו רואים סיבתיות, מטרה וכוונה אנושית בכל תופעה. אנושיות היא המודל שלנו להבנת העולם. מחלה נתפסת כעונש, היקום מתוכנן בתבונה עליונה, ואפילו רעש של דלת נטרקת היא בגלל שמישהו (או משהו) טרק אותה בכוונה. (הדוגמאות הן מתוך עבודותיו של סטיוארט גטרי Stewart Guthrie שטוען שאנימיזם היא כן בסיס לדתות.) 

[היכולת ליצור תבניות חשיבה, ובתוכן ייחוס אנושי, יכול להיות מנותח לארבע יכולות קוגניטיביות: קיומם של ייצוגים סמליים ויכולת עיבוד שלהם (גם במודע וגם בלא מודע). גמישות מחשבתית המאפשרת לתבניות להיות דינמיות ולהשתנות במהלך החיים. יכולת של חשיבה אנלוגית המשווה בין תופעות ובודקת את מידת הדמיון ביניהן (יש הקוראים לכך, ובצדק, 'חשיבה מטפורית'). ולבסוף, תקשורת חברתית שיש לה ממד ריגשי חשוב, והמצריכה גם פיענוח והבנה של מצבו של האדם האחר ('התאוריה של המיינד').]    

לתבניות אלה, שהן ביטוי של תהליך של פרשנות, אקרא בהמשך יצירת סדר ומשמעות. (כאמור, בנוסח אחר, דומה בתוכנו, יש הקוראים לתכונה זו של התודעה האנושית: 'האדם כמספר סיפורים'.) אנו מפרשים את העמימות בעזרת תבניות המבוססות סדר והיררכייה היוצרות משמעות ופשר. הסיפורים המסודרים שאנו מספרים על העולם הם הבסיס שלנו לתפיסה והבנה של המכלול הביולוגי, הפסיכולוגי, החברתי והקוסמולוגי שבו אנו חיים. 

הדת, כאמור על פי תאוריה זו, היא תוצר לוואי, אבל הביטוי 'תוצר לוואי הכרתי' לא מוצא חן בעיני, מכיוון שהדת היא ממהותה מתחברת לתפיסת התבניות. היא איננה משהו הנספח לתפיסת התבניות. הדת איננו גורם שצמח מתהליך שבמקורו היה מכוון למטרה אחרת. התבניות משמרות את התפיסה ההיררכית, שהרי עצם ההחלטה של כיצד התבנית מעוצבת (מה נכלל בה, איך היא מאורגנת וכו') היא החלטה היררכית.   

הסבר זה להתפתחות הדת איננו מסביר, לכאורה, את השונות בין הדתות. אבל התשובה לכך היא שבבסיס ('ההיררכייה') אין שונות ביניהן והן שונות רק במרכיבים שוליים יחסית. (למרות שמלחמות רבות התבססו על הויכוחים השוליים הללו ובני אדם רבים מאוד איבדו את חייהם בויכוחים על השוליים הללו.) 

אם כן, הדחף האנושי למשמעות הוא גם הדחף להיררכייה המתבטאת ביצירת סדר.  

ספרה של רות לורנד "סדר ואי-סדר כמושגים של הכרה" (2016. ירושלים: כרמל.) טוען שסדר הוא מושג של ההכרה האנושית המוטל על המציאות. לטענתה, בהכרתנו, כל הדברים בחלל מקיימים ביניהם יחסים (כמו אנושיים – אנתרומורפיזם) של מקום, זמן או יחסים לוגיים, וכך אנו יוצרים בהם סדר ומשמעות. לכן, אין אי-סדר מהותי, אלא רק רצף בין סדר לאי-סדר, דרגה של סדר.  

לורנד גם מתארת מהם התנאים לסדר: 1. קביעת גבולות המערכת בשונה מסביבתה והגדרתה כמערכת לכידה ויציבה יחסית. 2. מורכבות – המערכת מורכבת מפרטים (הנקבעים שרירותית על פי ההקשר). 3. קיים קריטריון/חוקיות/עקרון לארגון הפרטים. 4. יש דרגות שונות של סדר בהתאם לחוקיות.

יצירת סדר (היררכי) באוסף הנתונים מגבש את התבניות ומקנה להם משמעות, יוצר סיפור. משמעות היא יותר מתגובה ישירה ואוטומטית למציאות, היא תגובה מתוך עיבוד קוגניטיבי, היא שינוי איכותי, מדרגה שניה, במפגש עם המציאות. עיבוד של המציאות הנוכחת לכלל השלכות ומסקנות הנובעות ממנה. עיבוד זה של המציאות הוא יכולת והכרח אנושי קוגניטיבי בסיסי.   

ההיררכייה מתבטאת גם בסדר החברתי. חברה שיש בה חלוקת תפקידים ואירגון יוצרת סדר המבוסס על יחסי הכוחות בה (גם על פי חוקי ונוהגי התנהגות). הסדר נשען על המכנה המשותף לחברה.

החברה ממציאה את האל שעומד בראש ההיררכייה. והוא אכן איננו קיים במובן המקובל והשגרתי.

 

האל שבתודעה

האל הוא אכן המצאה של התודעה, אבל זו המצאה שיש לה תוקף אישי-קוגניטיבי גם בגלל הסכמה חברתית והתנהגות חברתית המחזקת אותו. ההסכמה החברתית מוטמעת בתודעה של כל פרט בחברה ולתודעה יש כוח יוצר ממשות ממשית. התודעה היוצרת את אלוהים מביאה אותו לרמה של קיום ממשי. הוא איננו פיקציה הוא ממשות נוכחת ופועלת במציאות של כל פרט בחברה.  

ספר חשוב אחד יש בעולם שכל מטרתו היא להטמיע בקהילה אנושית-חברתית את קיומו האובייקטיבי של אלוהים – התנ"ך. התורה, הנביאים והכתובים, שמספרים את סיפור חייה של חברה שבה נוכח (ונעלם) אלוהים.   

כדי לתמוך בטענה זו אביא מספר דוגמאות להמצאות שהיו למציאות ממשית נוכחת. המצאות שיתחילו כפיקציה ברורה שנאחזת במציאות, והמשיכו לעבר המצאות שהוטמעו כנוכחות ממשית במציאות. 

כסף – כך היטיב לתאר יובל נח הררי את המצאת הכסף. "המצאת הכסף לא היתה מהפכה טכנולוגית או חומרית, אלא מהפכה מנטלית ופסיכולוגית. המצאת הכסף היתה יצירה של מציאות בין-סובייקטיבית חדשה, אשר קיימת רק בדמיונם המשותף של בני האדם."  האדם יצר ספור של התנהלות החיים, יחסי 'תן וקח' באמצעות המצאת סיפור הכסף. הוא המציא מכשיר המסדיר את החיים החברתיים-כלכליים, והמכשיר הזה קיבל תוקף של מציאות ממשית. חישבו על מה קורה לכל אחד מאיתנו החותם על צ'ק, מוציא ערמת שטרות מהכספומט או הבודק את המספרים המסמלים את יתרת החשבון שלנו בבנק. דף התנועות בחשבון הוא מימוש של ארגז המטבעות העתיק שמספר לנו על היכולות שלנו בתחומי חיים רבים.

מוזיקה (ואמנות בכלל) – מוזיקה היא תבנית של צלילים המתחברים למנגינה הנושאת תחושות ממשיות. אפילו מקצב פשוט המתחבר לתחושת פעימות הלב יוצר הד משמעותי. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את התפיסה של פיתגורס שהיקום "מנגן" מוסיקה קוסמית המבטאת שלמות (שיש לה גם ביטוי מתמטי). (וראה גם בספרו של אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח.)

לבוש ואופנה – לא יעלה על דעתנו לחיות ללא בגדים הגם שאין בהם באמת צורך. בגדים הם המצאה שנוצרה במקור, אולי, כדי לווסת את חום הגוף ולהתאימו לסביבה. אבל, כיום ישנן אמצעים יעילים יותר לשליטה על טמפרטורת הסביבה ושמירה על חום גוף מתאים. (יש מקום גם לבחון את תפקידו של הלבוש כ"מחזיק" של הגוף. יתכן שגם המגע של הבד על העור הוא חשוב.) לבוש, ואופנה המרחיבה מאוד את משמעותם של הבגדים, נעשה חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו האישיים והחברתיים. הלבוש הוא מרכיב הכרחי, בולט מאוד ומרכזי מאוד, ואין מי שחושב שאפשר לוותר עליו.  

 

דוגמאות אלו ממחישות את התוקף האובייקטיבי של "המצאות" אלו במציאות חיינו. 

יעקב רז כותב: 

"התודעה איננה תא אפל שמוקרן עליו העולם, ולא מחסן של ייצוגי העולם; היא שותפה צנועה בבריאתו."

"פעולת התודעה היא כמו בריאתו של צליל: מרכיביו לא מצויים במיתר ולא באצבע הפורטת, אלא אך ורק במגע ביניהם." 

"אני מגשים את הרחוב וגם את עצמי על ידי הצעידה בו" 

"הביטוי 'התהוות גומלין' אומר שאין ביקום כולו דבר או אירוע שיש להם קיום או תכונות משל עצמם; שהקיום הוא ביטוי לזיקה פעילה ובלתי פוסקת בין כל אירועי היקום; ושאלה כרוכים זה בזה בלא גבולות של ממש" (מתוך: יעקב רז, 'אלקטרודות בחלל'. הקדמה לספרו של יוחאי עתריה (2019) 'לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם'. ירושלים: הוצאת מאגנס.) 

"התודעה והשותפים לה מפעילים, יוצרים, בוראים, מתפעלים ומתפעלים זה עם זה. התודעה מתקיימת בשל היותו של העולם וגם בוראת אותו. גם אם אחפש, לא אמצא בתוכי תודעה שמתקיימת, כמעין מכונה מייצגת, צייתנית, שמחכה למלא את תפקידה בשיקוף נאמן של המציאות. עולם השותפות והיצירה ההדדית האלה אין לו מרכז ובסיס בשום מקום. הוא מתקיים תוך ארגון עצמי של היקום, ותודעתי שותפה פעילה בו בעצם פעולת ההכרה שלי. הדברים אינם קיימים או לא קיימים, אלא מתהווים הדדית. מכיוון שהם מתהווים הדדית, הם אינם מוטרדים משאלות של זהות. הם גילוי והתגלות מתמידים." (מתוך: מאמרו של יעקב רז "צייר לי תודעה" בספר 'מהי תודעה' בעריכת אבי אלקיים ועודד מימון. 2018. תל אביב: הוצאת אדרא.)

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: