האם נולדה תאוריה חדשה על אופן קיומה של התודעה האנושית? דיון על הספר "לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם" מאת יוחאי עתריה. ירושלים: הוצאת מאגנס. תשע"ט 2019.

 

דיון על הספר  "לא על המוח לבדו – תודעה, גוף, עולם"

מאת יוחאי עתריה. ירושלים: הוצאת מאגנס. תשע"ט 2019.

האם נולדה תאוריה חדשה על אופן קיומה של התודעה האנושית?

הטענה העיקרית של הספר: המדע היום איננו יכול להסביר את האופן שבו התודעה הסובייקטיבית, החוויה הנפשית הפנימית האנושית מתקיימת. הוא איננו יכול להסביר את החוויה הזו במושגים של מדעי הקוגניציה ומדעי המוח החומריים-מכניים-סיבתיים. (בספרות הדנה בנושא בעיה זו נקראת 'הבעיה הקשה של התודעה'.) הטענה שהספר יוצא נגדה היא טענת "המוח בצנצנת" שאומרת כי כל העולם הפנימי שלי מתרחש ומתהווה  במוח בלבד, והוא ניתן לתיאור (רגרסיבי) באמצעות הפעילות הביולוגית והכימית, של מנגנונים הניתנים לחישוב מתוך יחסי הכוחות הפיזיקליים שבטבע.

תשובתו של המחבר (לדבריו, בעקבות הפילוסוף מרלו-פונטי) לניסיונות המדעיים הללו היא כי קיימת כבר זמן רב התעלמות מהגוף החווה, הנמצא בעולם הממשי. "המטרה כאמור איננה הבנת המוח כשלעצמו אלא הבנת הנפש. במסגרת זו התודעה האנושית הפכה למקור האיום על המדען, וככזו יש לכאורה להדחיקה או להשמידה. אלא שהדבר אינו פשוט, שכן התודעה היא איום פנימי, ובמובן מסוים היא הוודאות היחידה שיש לנו על העולם. התשובה, כך אני סבור, פשוטה להפליא: יש לחזור לגוף שנוכח בעולם – לגוף שאוחז ונאחז בעולם." (עמ' 214)

דרך המחקר העיקרית של המחבר היא בחינה של החוויה הסובייקטיבית המיידית, זו שלפני המודעות העצמית הרפלקטיבית, ובכך יש חידוש. הרצון לבחון את התודעה באותנטיות הראשונית והמיידית שלה, אכן יכול להיות שדה פורה לחקר התודעה. הוא עושה זאת בעזרת בחינה (מרשימה ואפילו נוגעת ללב) של חוויות תודעתיות של שתי קבוצות אנשים: חיילים ישראלים שהיו בשבי האויב ועברו עינויים פיזיים ונפשיים קשים, ומתרגלי מדיטציה מנוסים. "מחקר המציב במרכז את החוויה הסובייקטיבית, תוך שימת דגש על החוויה הגופנית הקדם-רפלקטיבית שברגיל נמצאת מתחת לסף התודעה, עוזר לנו לזקק כמה תובנות משמעותיות, והחשובה בהן היא שהתודעה איננה מנותקת מן העולם אלא מתעצבת מתוך מפגש הדינמי-גופני בין האדם לבין העולם." (ההדגשה במקור. עמ' 4)

נפרט את טיעוניו:

מאפייני התודעה

לדעת עתריה לתודעה שלושה מאפיינים (על פי הסדר שלו):

התכוונותיות (אינטנציונליות) – "מחשבתנו תמיד מכוונת כלפי משהו …. לתודעה תמיד יש תוכן שהוא מעבר לה, התודעה תמיד יוצאת מעצמה אל עבר תוכן מסוים." (עמ' 15); תודעה עצמית – "אנו בעלי תודעה עצמית: אנחנו מודעים לחוויות שלנו." (עמ' 16); סובייקטיביות – "הדברים תמיד קורים לי …. אני חווה את הדברים." (עמ' 16)

שלושת מאפיינים אלו יוצרים בעיה עם ההכרזה הקודמת בספר המציעה לבחון את התודעה ללא המרכיב הרפלקטיבי. בחינת התודעה הטרום-מודעת, שהוא אולי הרובד הראשון, ונכון לבחון אותו כשלעצמו, מעלה את השאלה האם שני המרכיבים המתוארים (התכוונותיות וסובייקטיביות) מספיקים כדי לתאר את התודעה הקדם-רפלקטיבית, או את התודעה בכלל. כלומר, האם אפשר להסתפק בהגדרת התודעה בשני מרכיבים אלו בלבד ולהוסיף עליהם את הרפלקטיביות כ"קומה" נוספת של התודעה. התיאורים שבספר של שתי קבוצות המחקר מעידות חלקית על תשובה חיובית. אך השאלה האם ההתכוונותיות והסובייקטיביות מספיקות להגדרת התודעה נשארת (לדעתי) תלויה באויר. חשוב להוסיף כי במודל התודעה שהמחבר מציג בעמוד 177 (מבנה של פרמידה, תחת הכותרת "מבנה התודעה המגופנת"), נראה כי אכן הוא מסתפק, לפחות בשלב הראשון, בשני המרכיבים הללו.

לדעתי שלי לא די בשניהם ויש להוסיף להם את יכולת העיבוד והאינטגרציה של אותו משהו אליו אנו מתכוונים. היכולת ליצור קשרים, ובכך לעבד את נתוני קליטת החושים, מתרחש גם ברובד הראשוני של התודעה והוא הכרחי ליצירת תודעה כלשהי.

ניסיונות מקובלים להסביר את התודעה

בספר מתוארים שני ניסיונות מרכזיים במחקר המודרני להסבר התודעה, ייצוגים ותבניות, פונקציונליזם וארגון עצמי,  ואת שניהם הוא שולל (ובהמשך נראה שלא ממש שולל).

ייצוגים ותבניות

"המושג 'ייצוג מנטלי' הוא אחד העקרונות התיאורטיים החשובים ביותר במדעי הקוגניציה. המערכת הקוגניטיבית אמורה להיות מסוגלת לקלוט, לקטלג, לאחסן, לשלוף ולעשות מניפולציות על מידע. תהליך זה מתרחש תוך עבודה של המערכת הייצוגית. ייצוג הוא מבנה או סמל שנושא מידע. אם כן, כאשר מתייחסים למוח כאל מכונת עיבוד מידע, מדמים אותו למכונה שעושה מניפולציה על מערכת ייצוגים כלשהי." (עמ' 49)

המכשול שמציג המחבר לגישה זו הוא חוסר היכולת להפריד בין מציאות להזיה. "על פי תורת הייצוגים העולם כולו מיוצג במוח שלנו באופן מסוים, זה אומר שלא רק התוכן עצמו מיוצג … אלא גם העצמי כמי שתופס [את המציאות] מיוצג. במובן זה הגישה הייצוגית מייצרת אשליה של עולם שבו לא ניתן לדעת אם האדם ער או ישן כי אין הבדל בין מציאות לחלום. בשני המקרים העולם וגם תחושת העצמי מיוצגים במוח. נראה שאם מאמצים באופן מלא את גישת הייצוגים במוח לא ניתן להבדיל בין אשליה להזיה ולמציאות, שהרי אשליה, הזיה ומציאות, כולם סוג של סרט שבו אנו 'מתבוננים' באותו אופן – אין ביניהם פער איכותי. יתרה מכך, אם בין האובייקט כשלעצמו, כפי שהוא בעולם, לבין האופן שבו הוא 'מיוצג' במוחו של הסובייקט, לא מתקיים קשר ישיר (ואנכי), אזי לא ברור אם יש שוני מהותי בין תפיסת המציאות לבין הזיה, שכן, בשני המקרים אין קשר בין הייצוג לבין העולם שבחוץ. בשני המקרים הייצוג במוחו של הסובייקט הוא תוצאה של פעילות שהסובייקט מבצע באופן בלתי תלוי בעולם העוטף אותו – או מדוייק יותר לומר, בעולם שבו הוא ספוג לחלוטין. במובן זה לא ברור מדוע הזיה תהיה שונה מתפיסת המציאות – ובפשטות אין לאדם טכניקת מדידה אובייקטיבית שתאפשר לו להבחין בוודאות בין מציאות, הזיה ואשליה." (עמ 51)

אני, כחסיד זמני של שיטת הייצוגים, מתמודד עם קשיים אלו בשתי צורות: תבניות ושינה.  זמני – כי עדיין לא נמצאה חלופה טובה יותר לעיבוד מידע שלא באמצעות סמלים.

תבניות – ייצוג איננו "אטום חישובי" התלוי באוויר ללא הקשר. הייצוגים מאורגנים בתבניות דינמיות הכוללות גם עצמים וגם רקעים, גם אותי כרגע זה וגם את חוויות העבר שלי. הייצוגים אינם בדידים אלא הם מקובצים כמערכת בתבניות שמתארגנות בארגון עצמי שיוצר משמעות. (ראה סעיף הבא 'פונקציונליזם וארגון עצמי'. וראה בהמשך הסבר מהי 'משמעות'.) (כותרת שנתתי באחת מעבודותי לתהליך המסביר את היווצרות החוויה הסובייקטיבית היה 'ארגון עצמי בתבניות פעילות שיוצרות משמעות'. על תבניות וחשיבותן כתבתי לא מעט. למשל: https://dovsimchon.wordpress.com/2018/04/24/%d7%a9%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%9c-%d7%9c%d7%aa%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94/#more-65552)

גם עתריה מודה במקצת (ולא מספיק) כי הייצוגים מסודרים בתבניות דינמיות. "על פי הגישה הדינמית כדי להבין את התודעה אין להתרכז בחיפוש פעילות באזור מסוים של המוח, אלא חשוב לבחון את המבנה הדינמי, המורכב והבלתי-לינארי של המוח. יש להתרכז בפעילות הגלובלית והאוטונומית ובמעבר הפעילות הן בזמן והן בחלל מאזור אחד למשנהו. להתרכז באינטראקציה בין אזורים שונים במוח ובזרימה של הפעילות מאזור אחד לאזור אחר וכן הלאה." (עמ' 63). אבל הוא עדיין מחייב גוף. התבניות, ובלשונו 'סכמות', "הם תוצאת המחקר שלנו את העולם; הם נוצרו מלמטה-למעלה, מתוך המפגש הראשוני שלנו עם העולם. רוצה לומר, הסכמות שמאפשרות לנו לתפוס את העולם הן פועל יוצא של המחקר האקטיבי שלנו את העולם [ולכך אני ממש מסכים – ד.ש.], והן מסתכמות לכדי חוקי תנועה סנסומוטוריים. סכמות אלו טבועות בגוף שלנו ומאפשרות לנו להתנהל באופן טבעי בעולם." [מסתכמות לכדי חוקי תנועה סנסומוטוריים? האמנם התבניות מסתכמות בגוף? ולכך אני לא מסכים וגם עתריה לא הוכיח זאת.]

שינה – שינה היא דוגמה נוספת לזמן בו מתרחשת מודעות לא רפלקטיבית ולא רק בחלומות או בזמן תנועות עיניים מהירות.

בימים אלה אני עסוק בלזהות את תהליכי ההכרה והמודעות המתרחשים בשינה בשלביה השונים, והמרכיבים הקוגניטיביים של תהליכים אלו. אני חייב להודות כי המחקר בנושא נמצא רק בראשית דרכו ואני ניזון יותר מאינטואיציות ראשוניות מאשר מידע מבוסס ומוכח. (בכל זאת אני טוען שההכרה והתודעה הם הצטברות של מקטעים עצמאיים "הנדלקים" בזמנים ובהקשרים שונים באזורי מוח שונים, עד שהם מביאים להפעלה מלאה של המכלול. מצב ההכרה המלא הוא מצבור של מרכיבי הכרה נפרדים שרק הצטרפותם יחד והגיעם ל"בשלות" מייצר את המכלול של ההכרה המלאה המוכרת. אבל, הנקודה החשובה היא שלמקטעים הללו יש תפקיד בפני עצמו ולא רק לעורר את המכלול. המקטעים הללו הם תבניות חלקיות, שלמות ומשמעותיות כשלעצמן, ושבנוסף הן גם מכינות את המכלול השלם של ההכרה. מקטעים ותבניות אלו פועלים ומתפקדים בזמן שינה, ויתכן כי פעילות זו היא אחת מההסברים לתפקידה וחשיבותה של השינה.)

אגב, עתריה מזכיר את השינה בתיאור של תגובת השבויים, אך לא נותן לה את החשיבות הראויה לה.

הפעולות הקוגניטיביות שאני משער שמתרחשות בשינה ומגבשות את התבניות החלקיות והמשמעותיות כשלעצמן שהזכרתי הם,  כמו אצל עתריה, מתחילות בגוף וממשיכות ממנו והלאה לפעילות במוח.

proprioception,הפעולות הקוגניטיביות כוללות למשל: הבנה של המגע של הגוף שלי עם העולם: תחושה מרחבית, פרופריוספציה   אמוציות גופניות ורגשות בסיסיים (זאת בעקבות אנטוניו דמסיו), תפיסת מקצב, אבחון יחסים כמו בין דמות לרקע, אבחון יחסי זמן – קודם ואחר כך, אבחון בין דומים, אבחון בין אני ללא אני, הבנת מנגנון סיבה ותוצאה, ניבוי, אבחון בין דמיון וזיכרון למציאות.)

בקשר למודעות הרפלקטיבית בהקשר הייצוגי מסביר עתריה: "על פי גישת הייצוגים מה שהופך ייצוג למודע, מה שמאפשר לייצוג להפוך להיות חוויה סובייקטיבית, הוא ייצוג מסדר גבוה יותר. לאמור, החוויה המודעת שלנו (והאיכות של החוויה שלנו) היא פועל יוצא של ייצוג מסדר גבוה שמייצג ייצוג מסדר נמוך." (עמ' 52)

עתריה מתמודד עם הקשיים בשיטה הייצוגית באמצעות הגוף. הוא טוען כי הפעילות הקוגניטיבית איננה רק במוח.

"ניתן אפוא לומר שאי אפשר להגדיר שפעילות עצבית מינימלית יכולה ליצור חוויה וזאת משום [ש]הפעילות הקוגניטיבית אינה מתרחשת רק בתוך המערכת העצבית. לא ניתן להתעלם מהגוף: 'התודעה תלויה לחלוטין באופן שפעילויות מוחיות דינמיות מוטבעות בהקשר הסומטי-גופני והסביבתי של חיי בעל החיים, ומשום כך ייתכן שכלל אין בנמצא תיאום עצבי שדי במאפייניו כדי ליצור חוויה מודעת'. חוקר שיתעקש לצמצם את התודעה לפעילות מוחית בלבד יתקשה לעשות זאת שכו לא ניתן להסביר את התודעה רק בעזרת הפעילות העצבית המוחית של פרט כלשהו. לפיכך יהיה עליו לכלול בהסברו גם את גופו של הפרט בהנדון, את סביבתו ואף מערכות עצביות של אורגניזם אחרים כי חיי הנפש שלנו אינם רק בראשנו אלא גם במרחב הציבורי." (עמ' 58-59). הגוף המרגיש את סביבתו יודע בכך להבחין מהי מציאות ומהי אשליה או דמיון.

שתי הערות לפיסקה זו: א. הוא אכן תומך בכך שייצוגים צריכים הקשר (תבניות) כדי ליצור משמעות, הם אינם יכולים להיות מבודדים. ב. לאורך כל הספר עתריה לא הצליח להוכיח שייצוגים או תחליפיהם (והוא איננו מציע תחליף) טבועים בגוף. הרי גם 'מוח בצנצנת' יכול, עקרונית, ליצור מגע עם סביבתו והעולם.

ויותר מזה, הוא איננו יכול לוותר לחלוטין (ובצדק) על הייצוגים: "אין מנוס אפוא מלטעון שכאשר אנו מדמים אובייקטים, אנו למעשה נזכרים ומשחזרים [במוח – לא עלינו. ד.ש.] את החוויה של המפגש הראשוני (או לחילופין מפגש כלשהו-אחר) אתו. …… העובדה שיש לי יכולת לדמיין אובייקט מסויים לא מעידה על כך שהעולם כלוא בתוך מוחי, אלא שיש לי יכולת קוגניטיבית מוגבלת מאוד לשחזר את החוויה הגופנית של תפיסת האובייקט." [והיכן נמצאת היכולת הקוגניטיבית אם לא במוח? ד.ש.] (עמ' 217) נכון ש"אין ייצוג שהגוף-החי אינו מהדהד בו." (218), אבל בהחלט יש ייצוגים. "החוויה הגופנית היא אפוא המקור לעולם הדימויים העשיר שלנו – במובן זה גם אם אנו מבקשים להחזיק בתורת ייצוגים כלשהי הרי שבתורה זו לא יכולים להיות אובייקטים טהורים ….. אלא אובייקטים בהקשר של הגוף שלנו, ומדוייק יותר, בהקשר של האופן שבו הגוף שלנו פועל בעולם כדי לתפוס אותם." (219) (ולכן תפיסה ללא ייצוגים שמתוארת בעמוד 221, אין בה ממש, והיא באמת איננה מתארת תפיסה ללא ייצוגים.)  לדברים אחרונים אלו אני מסכים ואפילו יתכן כי הקישור של הייצוגים לגוף הוא הפתח לאבחנה בין מציאות לאשליה. אבל דבר זה דורש דיון ועיון נוסף, שהרי גם באשליה ודמיון יש לנו לעיתים תחושות גופניות.

פונקציונליזם וארגון עצמי

בשנות ה 60-70 של המאה העשרים התפרסמה הגישה הפונקציונליסטית שהסבירה כי עצם הארגון של הייצוגים יוצר משהו שמעבר לו. כלומר, סידור של מרכיבי המערכת "אומר" משהו. למשל: אופן הסידור של הפרטים בלהקת ציפורים נודדות במעופן בשמים מעיד על חישוב של כוחות אווירודינמיים ומבטא יישום של החוקים הפיזיקליים הרלוונטיים. אנו יכולים להבין את חוקי הפיזיקה מתוך מעופן של הציפורים. הציפורים אומרות שיר – חוק פיזיקלי.

הארגון איננו הנחתה "מלמעלה" של חוקים , אלא הוא ארגון עצמי עצמאי,  ונושא זה איננו מודגש מספיק אצל עתריה. אוסיף כי ארגון עצמי דורש: עודפות במידע, השפעה הדדית של המרכיבים, משובים המשקללים את ההיררכיה והמיקום של כל מרכיב (לולאות של היזון חוזר הם גם הבסיס לרפלקטיביות). לארגון עצמי יש תכונות הניתנות, עקרונית, לכימות כמו צפיפות, מוליכות חשמלית, יציבות, מהירות תנועה, קצב וכו'. וגם "גודל" התוצר של הארגון. מכיוון שהתודעה מבוססת על ארגון עצמי, יש שיטות המכמתות את התודעה – למשל, PHI של טונוני, קאקו המכמת על פי כמות לולאות המשוב.

גישה זו מובילה לפאן-פסיכיזם שאומר כי התודעה יכולה להמצא בכל מערכת שיש בה מרכיבים המתארגנים בארגון עצמי. "בראשית היה הדיבור, והמהות המובהקת של דיבור זה, היא מודעות ותודעה בלתי מוגבלות." "לא יעלה בדמיון שביסודה של המציאות מצויים חומר ואנרגיה אמורפיים המצפים לתאונות קוסמיות כדי להתגשם לבסוף ולהצמיח חיים, מודעות ותודעה עצמית – כסדרה של תופעות לוואי. היפוכו של דבר: קיום ותודעה, מציאות ומודעות, יופי ושמחה – נוכחים כולם בראשית ומתפשטים אל כל הקיים." "כל סובייקט 'יודע', אנושי או אחר, הוא התגשמות יחידאית של התודעה האלוהית." (ויליאם צ'יטיק – תודעה במחשבה הצופית)

עתריה, ורבים אחרים, מצביעים על חולשתה של גישה זו המייחסת תודעה גם למקרר הביתי שהטרמוסטט שלו קולט מידע מכמה מקורות המשפיעים זה על זה (הטמפרטורה בחדר בו נמצא המקרר והשינויים בה, מספר הפעמים שאני פותח אותו ובכך מוריד את רמת הקרור שלו, הטמפרטורה של המצרכים המוכנסים אליו וכו'). נתונים אלה מאותתים לטרמוסטט מתי להפעיל את המנוע והמעבה והטרמוסטט מקבל משוב מתי להפסיק את פעולתו. ממש ארגון עצמי (שאפילו ניתן לכימות המתבטא בחשבון החשמל שאני משלם). אז האם יש למקרר תודעה במושגים אנושיים? ודאי שלא. עתריה קורא בצדק לקושי זה "שאלת הגבול" (עמ' 20) וקובע: "אכן, לא ברור איך הגישה הפונקציונליסטית קובעת את הכוח החישובי הדרוש להפצעת התודעה." (עמ' 21) גם פה, שוב, לא ברור כיצד הגוף נותן מענה לשאלת הגבול. הרי גם המקרר הוא גוף חש הנוכח בעולם.

הפתרון שלו:

בעקבות השלילה של עתריה את הגישות שתוארו היא מציע את "מבנה התודעה המגופנת" (עמ' 176 ואילך) שמשורטטת כמשולש שבבסיסו הרחב "החוויה הגופנית- דיפוזית של היות בעולם", מעליה "אמוציות" מעליהן "משך/זמניות", מעליהן "שדה תפיסה (מחולק לשניים)", מעליהן "רגשות", ובראש המשולש "עבר – הווה – עתיד".

"שלוש הרמות הראשונות יוצרות את שדה התפיסה הראשוני: השדה האמוציו-זמני שנמצא מתחת לסף התודעה." ובהמשך הוא מפרט ומסביר את הרמות השונות ומחבר אותן אל הממד הגופני, במיוחד את האמוציות, המשך והרובד הראשון של שדה התפיסה.

'אמוציות' הן מונח שהשתמש בו אנטוניו דמסיו, שגם עתריה הולך בעיקבותיו. "אמוציות הן תהליכי ויסות אוטומטיים [כן, כן, גופניים שמשפיעים גם על פעילות מוחית בשני המובנים שלה: מוח כחלק מהגוף, ומוח כ'מנוע' קוגניטיבי  – ד.ש.] שאינם דורשים תשומת לב או קשב." (עמ' 179) בכך, וגם במרכיבים נוספים של התאוריה שלו, משתלב עתריה (וגם אני) ב"אופנה" הגופנית ( Embodiment) שצוברת תאוצה בשנים האחרונות. הוא מצדיק, מדגיש ומוסיף את השתתפות הגוף בתודעה, אבל לא ממש מבטל את 'התאוריות' הקודמות, אלא מוסיף להם רובד ראוי ונכון (ואופנתי). יוצא מזה שהחידוש המרכזי של הספר איננו בגופניות, אלא ברעיון של חקר התודעה הסובייקטיבית הראשונית, הקדם-רפלקטיבית.

(כאן ראוי להזכיר כי, להבנתי, עתריה מפרש את דמסיו פירוש מוטעה. הוא כותב: דמאסיו נדון, ולא בכדי, כדואליסט: הגוף שדמאסיו מתייחס אליו אינו הגוף החי אלא הגוף כאובייקט, וכמו כל אובייקט אחר גם הוא מיוצג בתוך הרשת העצבית. תפיסה זו מדגימה כיצד משמרים חוקרי מוח גישה דואליסטית במסווה של שיח אודות גוף המיוצג במוח." (עמ' 226 בהערה).  לי נראה כי עתריה הכניס את דמסיו למפלגה היריבה במקום לצרפו ככוח מרכזי במפלגה שלו, שלנו.)

ונחזור ל"מבנה התודעה המגופנת". מעל האמוציות נמצא המשך. "תחושת המשך היא חלק מהמבנה שמאפשר לנו לתפוס את העולם, לאמור חלק מהמבנה האינטנציונלי ולא אובייקט כשלעצמו. … ממד הזמן הסובייקטיבי נעוץ ברובד הגופני." (עמ' 180) (עוד חיבור לגוף שלא הוכח.)

"תחושת המשך והרובד האמוציונלי יוצרים שדה אמוציו-זמני." (182) והם מתחת לסף התודעה הרפלקטיבית. אם כן כיצד צומחת התודעה הרפלקטיבית? כאן נולד הסבר כמותי של שדה אמוציו-זמני חלש שעוצמתו נמוכה והוא נמצא מתחת לסף התודעה, ושדה אמוציו-זמני חזק, שנקרא גם 'שדה תפיסה קוטבי' שהוא כבר נמצא בתחום התודעה מכיוון שהוא דורש קשב (כמות מסויימת של קשב?). האם האבחנה היא באמת כמותית? אינני בטוח.

מכאן ומעלה, במעלה המשולש,  הדרך פתוחה לתודעה "רוויית משמעות", שבה האני כסובייקט מייצר יכולת לתפוס את האני כאובייקט (מודעות עצמית).  עתריה בוחן את התאוריה שלו לאחור לאור העדויות שאסף מנחקריו, ובוחן את היווצרות תחושת העצמי שלהם בתנאים שונים (ולא פשוטים).

גם אני (בהתאם לאופנה החדשה) בהחלט מקבל את קביעתו של עתריה כי "התודעה נטועה בגוף וקשורה בו באופן עמוק ואינטימי ולכן בעייתי ביותר לדבר על חוויה סובייקטיבית של מוח ללא גוף, שכן קודם כל ולפני הכל אנחנו גוף הפועל בעולם. גם המוח אינו נפרד מהגוף, כי אם חלק אינטגרלי (גם אם מאוד ייחודי) ממנו." (עמ' 57)

אכן חוויה חושית, מגע של עור גופנו בעצמים, ריח, מוסיקה "נוגעים" עמוק בנפשנו גם ללא משמעות, אבל הם מתחברים לתבניות היוצרות משמעות. ולכן אני בהחלט תומך בניסוח הטוב יותר של עתריה. לדעתו: "אנחנו נוכחים ומוטמעים בעולם דרך הגוף, אבל איננו מרוכזים בשינויים הגופניים; אילו היינו מרוכזים בהם, לא היינו מסוגלים לתפוס את העולם, כי אז הגוף היה הגוף-כאובייקט, ואילו כדי לתפוס את 'העולם' על הגוף להיות 'שקוף', ממש כמו שטכנולוגיה מוצלחת נעשית שקופה. אנחנו תופסים את העולם באמצעות הגוף ודרכו  [הדגשות במקור], ולא את הגוף בנפרד מן העולם, וכדי 'לתפוס' את העולם אנחנו חייבים 'לשכוח' או 'להזניח' את הגוף. התפיסה שלנו את העולם אמנם גופנית, אבל התחושה היא שאנו נמצאים במגע ישיר עם העולם." (עמ' 227) ואני הייתי מוסיף: אבל התחושה היא שאנו נמצאים במגע ישיר עם העולם ופועלים בו באמצעות יכולות קוגנטיביות מוחיות. וניסוח טוב וכללי יותר, נוסף של עתריה: "נקודת המוצא אינה האדם החושב אלא האדם הנוכח ופועל בעולם; אופן פעולתנו בעולם הוא מה שמעצב אותנו והוא נקודת היחס שלנו להבנת המציאות." (עמ' 121) אני לא הייתי אומר 'נקודת המוצא אינה האדם החושב', אלא, נקודת המוצא היא האדם הנוכח ופועל בעולם באמצעות גופו ומחשבתו-מוחו.

וכמה מילים חשובות על משמעות – עתריה כותב: "במובנים מסוימים, חקר התודעה הוא גלגול מודרני של הבעיה הפסיכופיזית או של השאלה כיצד יכול עולם חסר משמעות במהותו לייצר משמעות, או – כיצד החומר מייצר רוח, כיצד הגוף הגשמי מייצר נפש." (עמ' 30). "משמעות נוצרת בנקודת המפגש שלנו עם העולם, וליתר דיוק: המשמעות היא תוצאה של האופן שבו אנו פועלים בתוך העולם, שתמיד מוכן בשבילנו בדרך כזו או אחרת. … הגוף עצמו, מתוך האופן שבו הוא פועל על בסיס מערכת חוקים סנסומוטורית, מייצר את המשמעות. המשמעות היא גופנית, היא נובעת מתוך הגוף עצמו ומהמפגש שלו עם העולם. היא איננה נוצרת מתוך עולם סמלי של מערכת מרכזית שמחליפה סמל בסמל בלי להבין דבר…" (עמ' 106) עתריה טועה בהבנת המושג משמעות. משמעות איננה מצד אחד תהליך גופני ואיננה מצד שני רוח ערטילאית המרחפת מעל פני המים. משמעות היא הרושם שמותירה האינפורמציה, משהו שהאינפורמציה עושה ומשפיעה (למשל, נותנת לאינפורמציה ערך – תמרור עצור הוא סימן סתמי שנותן הוראה ביצועית מוסכמת,  או אדם שאנו מכנים אותו 'נאה'. שהרי היופי שלו איננו בתוך גופו, יופיו הוא רושם שהוא מותיר בנו) ויוצרת סדר הכרחי, בתוך הקשר שמזוהה (מעצמו, כי זה ארגון עצמי) כרלוונטי. כלומר, משמעות היא אינפורמציה מסודרת שעושה משהו "החוצה", שיש לה משמעות.

בהמשך לסקירת התבניות שלעיל, הנקודה החשובה להדגשה היא כי התבנית היא אכן בסיס לתפקוד, היא מביאה לפעילות שאנו עושים על המציאות. התבנית מעבדת מידע לצורך תפקודי. תבנית היא יצירת סדר הכרחי באינפורמציה. "אינפורמציה … היא סדר פנימי. אבל אינפורמציה שגורמת להשפעה כלשהיא, היא כבר אינפורמציה הטומנת בחובה משמעות. משמעות היא הרושם שמותירה האינפורמציה. משמעות, בניגוד לאינפורמציה, היא משהו חיצוני. משמעות היא מה שהאינפורמציה עושה." (כהן י. 2006 [2000]. לשמור על גנו של אדם. ירושלים: המרכז לחקר מחלות מתהוות. עמ' 34. ויורשה לי להעיר, ספר מופת עבורי) "אם האינפורמציה יוצרת תגובה, אפילו אם התגובה היא שינוי בהלך-רוח ותו לא, אזי לאינפורמציה יש השפעה; היא טומנת בחובה משמעות. משמעות היא מה שעושה האינפורמציה. למעשה, הצירוף של אינפורמציה ורגשות, באופן היוצר משמעות, מביא להתנהגויות החוזרות ומשפיעות על עולמו הקוגניטיבי של היצור. מנקודת מבט זו, אנו יכולים לראות את המשמעות כסוג של אינטראקציה של יצור עם עולמו" (שם עמ' 82). כלומר, משמעות היא יותר מתגובה ישירה ואוטומטית, היא תגובה מתוך עיבוד קוגניטיבי, היא שינוי איכותי, מדרגה שניה, במפגש עם המציאות. עיבוד של המציאות הנוכחת לכלל השלכות ומסקנות הנובעות ממנה. ומתן משמעות היא פעילות אנושית-מוחית הכרחית ומולדת, אי אפשר בלעדיה.

לספר מצורפת הקדמה בת 9 עמודים של יעקב רז, חוקר ומתרגם ומורה של זן בודהיזם ותרבות יפנית, סופר ומשורר הכותב שירת הייקו. ההקדמה כתובה כמסה בעלת אופי אישי-פואטי, ולא כמאמר מחקרי-עיוני ואולי היא מצניעה בתוכה השקפה חשובה על מהות התודעה השונה במקצת  מהמשך  הספר של עתריה. רז כותב: "התודעה איננה תא אפל שמוקרן עליו העולם, ולא מחסן של ייצוגי העולם; היא שותפה צנועה בבריאתו." (עמ' טו). הדיון הקודם בייצוגים מעלה את ההרגשה של מחסן גדול המכיל סמלים לכל מה שהאדם מכיר והכיר בעברו. ממחסן זה נשלפים הפריטים הרלוונטיים, מתקבצים לקבוצות (תבניות) שמתגמשות ומתגוונות נוכח העולם שבחוץ, ומכוונות ומשפיעות על הפעילות של האדם. לא כך הדבר, אומר רז, ובביטוי המטפורי שלו: "אני מגשים את הרחוב וגם את עצמי על ידי הצעידה בו." (עמ' יד) והוא מוסיף: "מראה העץ אינו 'מיוצג' במוח, אלא נוצר שם. מה שמתרחש הוא ייצור ולא ייצוג. …. מה שיש הוא מה שנתפס, והוא גם התופס, וגם התרחשות התפיסה. תפיסה היא פעולת השתתפות, לא צפייה סבילה. אין משמעות למילה 'תופס' בלא שהיא מכוונת להשתתפות עמוקה בבריאת המציאות הנתפסת. אין אפשרות להיות צופה טהור. הייתי שואל לכאן את המילה 'התפעלות', כלומר, הפעולה והפועל ומה שפועלים עליו והפעולה שחוזרת על עצמה, מתרחשת, לרוב, כך מעצמה ובלא התכוונות. כמו 'התנגנות'. ואיך באמת אפשר שלא להתפעל מכל זה?" (עמ' יב-יג) רז איננו מדגיש את הגופניות או את פעולת המוח, הוא מדגיש את הדינמיקה של גוף-מוח-עולם שרק ביחד ובמגע ביניהם יוצרים את התודעה. "תודעה, כמו ריקוד, היא הפועל, הנפעל והפעולה בהתרחשות אחת. ריקוד אינו הוצאה לפועל של משהו אחר – שנקרא 'ריקוד' – אלא הריקוד והרקדן, תוכן וצורה במעשה אחד." (עמ' יא)

קשה קצת להבין את עמדתו של רז באמצעות מחשבה מערבית מודרנית המפרקת והמנתחת כי היא חושבת שרק על ידי פירוק "המכונה" למרכיביה נבין את פעולתה (במונחים פיזיקליים או כימיים). דבריו של רז מזכירים במשהו את עמדתו של דאגלס הופשטטר (במיוחד בספרו "אני לולאה מוזרה") שעיקר עניינו, אמנם, הרפלקטיביות של התודעה, אבל רפלקטיביות היוצרת תודעה בכלל.  דבריו של רז שונים ממשולש מבנה התודעה של עתריה שרוצה לאבחן בין מרכיבים וליצור בהם היררכייה כמיטב המסורת המערבית.

 

הערה אחרונה: מתאם וסיבתיות המוזכרים כבר בעמוד הראשון של הספר, מוצגים כמונחים השונים זה מזה. נראה לי שאולי הם אותו דבר (על פי בייס) ואין באמת קיום ממשי למושג סיבתיות. סיבתיות היא ההמשגה האנושית המנסה לתת למתאם תוקף בסדר האנושי שהאדם עושה במציאות. (ראה 'חוק הסמיכות' ההכרתית שנחקר רבות מדייויד יום ואילך, וכן ספרה החשוב של רות לורנד – 2016, "סדר ואי-סדר כמושגים של הכרה". ירושלים: הוצאת כרמל.)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: