בין פשוט למופשט

למילה 'פשוט' יש כמה וכמה מובנים, והמקובל מהם בשימוש בשפה העברית בימינו הוא "שאינו מסובך, שאינו קשה לתפיסה או להבנה, שווה לכל נפש, ברור, מובן ….. רגיל, בינוני, שאין בו משהו מיוחד 'אבי היה איש פשוט, תמים' (ביאליק)" (מתוך "המילון החדש" מאת אברהם אבן-שושן. הדפסה שמינית – תשל"ז. ירושלים: הצאת קרית ספר. עמ' 1108) מטרת מאמר זה הוא להצביע על משמעויות נוספות למילה זו, ולנסות לבחון, מתוך משמעויות אלו, מה הקשר בין 'פשוט' ל'מופשט'.

פשוט

במילון בן יהודה ("מלון הלשון העברית הישנה והחדשה" מאת אליעזר בן יהודה. תש"מ 1980. מהדורת צילום, ירושלים: הוצאת מקור. עמ' 5262) כתוב כי פשוט הוא: "א. פתוח, מתוח ולא מגולל וסגור, ישר, לא עקום. … כלים פשוטים, שאין להם בית קבול. 'פשוטי כלי מתכת כגון השולחן והטבלה' (תוספתא כלים ב"מ ד א). ב. שטוח. ג. בניגוד לכפול. ד. בניגוד למורכב 'פשוט ענינו שאינו מורכב מדברים רבים, רק הוא אחד' (ר"ש א"ת פרוש המילות הזרות).

כך מבליט בן יהודה את המשמעות של פשוט כפרוס, לא מגולגל, ישר ולא עקום. גם בימינו אנו משתמשים במשמעות זו. כך למשל, בביטוי 'שכב פשוט איברים', אנו מבינים כי האדם שכב שידיו ורגליו שטוחים ופרוסים לצדדיו באותו גובה ומפלס כמו כל גופו. 'פשט את ידו' זה מתח את ידו ישר. הביטוי 'פשוטו כמשמעו' רוצה לומר כי המשמעות פרוסה לפנינו ללא כל סיבוך, פלפול, או מורכבות.

פשוט במובן זה יוצר אחידות וזהות של הכל. משטח אחיד, מישור ללא כל נקודות ציון, כזה שאין בו תיחומים, הבדלים, גדרות ואבחנות בין דברים שונים היוצרים הבלטות, השוואות וניגודים. אחידות וזהות כזו נראית כלא כלום, אחידות שאיננה אומרת דבר. תוכן ומשמעות של דבר-מה נוצר מתוך הבדלותו מהרקע שלו. אחידות וזהות אינן מאפשרות להבחין במשהו.

כולם רוצים שירים פשוטים / שירים בשני אקורדים

כולן דורשות מילים פשוטות / שלא אומרות לי שום דבר. ("שירים פשוטים" מילים ולחן: שלמה גרוניך)

מופשט

מילון אבן שושן (עמ' 751) – "אבסטרקטי, נטול גשמיות, הקיים בשכל ובעיון (להבדיל מן המוחש, קונקרטי)…. השמות 'ילדות' 'זיקנה' הם שמות מופשטים בניגוד אל 'ילד' 'זקן' שהם שמות מוחשיים."

מילון בן יהודה (כרך יא' עמ' 5272) – "הפשיט, במשמעות, הסיר במחשבתו מעל הדבר את צורתו הגשמית או את המקרים מן העצם. … 'כי השכל ינתק המורכבות ויודיע חלקיהם ויפשיטם ויראה אותם על אמיתותם וסיבותם' (ר' י' אלחריזי מו"נ א עב)"

במונחים של ימינו היינו אומרים כי המופשט הוא העיקרון ללא הביטוי הקונקרטי שלו, הוא המושג המושג בשכל מתוך המוחש, הוא המהות ולא המקרה המממש אותה, או בעקבות בן יהודה, האמת ולא הפרט הנוכח המכוון אליה.

אבל אני הייתי רוצה להצביע גם על רובד נוסף של המופשט. רובד שאיננו סותר את קודמיו, אלא מוסיף להם. מופשט הוא מסמן ללא מסומן, סמל או סימן למשהו לא ידוע, משפט בנוי היטב שאינו אומר דבר ברור, משהו שאין לו כל התכוונות למציאות החיצונית לו או ייצוג של משהו במציאות, בעולם. מסמנים המסמנים את עצמם בעצמם.

בספרו של נפתלי וגנר "מוזיקה אז ועכשיו" (2004 תל אביב: הוצאת מפה) נקרא הפרק הראשון 'לראות את הקולות – על מופשטותה של המוזיקה'. שם הוא כותב:

"גם היום תופסים רוב בני-האדם את הקולות כחומריים פחות מהמראות, ומשום כך המוזיקה נתפסת כמופשטת יותר מהאמנות החזותית. העובדות הפיזיקליות אינן מצדיקות תפיסה זו, שכן תופעות אקוסטיות אינן חומריות פחות מתופעות אופטיות. אולי דווקא להפך – גלי הקול מוחשיים עוד יותר מגלי האור: הם מתפשטים באיטיות יחסית בתוך תווך קונקרטי – האוויר – ולפיכך הם פחות ערטילאיים מאותם גלים אלקטרומגנטיים חמקמקים המתפשטים כהרף עין בתוך האין.

אך את תפיסת המוזיקה כמופשטת אין להסביר במונחים פיזיקליים כי אם במונחים פסיכולוגיים: יתכן שצורות חזותיות מתקשרות בתודעתנו ביתר קלות לעצמים שאפשר לגעת בהם. הווה אומר שחוש המישוש, החוש שנתפס כגשמי ביותר, מתקשר לחוש הראייה יותר מאשר לחוש השמיעה. ייתכן גם שתפיסה זו של הרוחניות של המוזיקה עוצבה בעידן שקט יותר, כאשר רק מקצת הגירויים החזותיים האינסופיים הסובבים את הקיום האנושי היו מלווים בקולות בכלל ובקולות מוזיקליים בפרט. לכן הקליפה החזותית של העולם הפכה בתודעה האנושית למייצגת העיקרית של המהות הגשמית, ואילו ההילה הקולית של העולם נתפסה כממשות רופפת, מופשטת." (עמ' 10).

"פוגות של באך או רביעיות מיתרים של מוצרט הן מהגילויים הקיצוניים ביותר של הפשטה מוזיקלית. באופן אידאלי אפשר לראותן כמוזיקה טהורה, דהיינו כישויות מוזיקליות נטולות כל אמירה המתייחסת לעולם החוץ-מוזיקלי. במונחים לשוניים, לפנינו תופעה של תחביר נטול סמנטיקה. במילים אחרות, אלה הם צירופי צלילים המצייתים לכללי התחביר המוזיקלי אך אין להם כל תוכן ממשי. השפה המילולית מושתת על היחס בין מסמן למסומן. כל צירוף לשוני מסמן ישות חיצונית לו (אמיתית או בדיונית, תקפה או מופרכת, בעולם הממשי או באחד העולמות האפשריים.) למוזיקה טהורה אין 'מסומנים' מחוצה לה. צירופי הצלילים אינם מצביעים על משהו בעולם; הם מסמנים המסמנים את עצמם בעצמם. ואם תאמרו שפוגה של באך טעונה תוכן רגשי ולפיכך יש לה מסומנים בעולם הנפשי, נטען כנגדכם שהתוכן הרגשי של המוזיקה איננו חיצוני לה אלא מובנה בה. אמנם גם מילים ספוגות בקונוטציות רגשיות, אך קונוטציות אלו רק נלוות למשמעות הדנוטטיבית שלהן, כפי שהיא מוגדרת במילון. מוזיקה טהורה, לעומת זאת, היא מעין שפה שיש לה קונוטציות ללא דנוטציות." (עמ' 14-15)

אבל אנו איננו יכולים להשאר ברובד מופשט מבלי לחבר אותו למציאות ולעולם שאנו מכירים סביבנו. בכל זאת אנו חייבים לתת למופשט משמעות ממשית, לשייך אותו למשהו. אנו חייבים לקשר את המופשט לקונקרטי, למוחשי (אמיתי או בדיוני, תקף או מופרך, בעולם הממשי או באחד העולמות האפשריים) כדי לתת לו משמעות שתהיה מובנת לנו. בשפה, ההפך ממופשט הוא מוחשי, אבל בחיים שלנו הם מתחברים יחד. אנו מתפקדים במציאות, בעולם  מתוך תבניות חשיבה של משמעות שדרכן אנו מבינים מה לעשות. התבנית הסיפורית שאנו "ממציאים" על הסביבה שלנו, והיא בעיקרה מופשטת, מאפשרת לנו לתפקד במציאות המוחשית. (על תבניות חשיבה אלה כתבתי לא מעט.) אם כן, לאלו אובייקטים בעולם אנו יכולים לשייך את המסמן ללא המסומן? אולי למסומנים מעורפלים יותר, מופשטים יותר כמו למשל, רגשות, נשמה, אלוהים וכו'. (אני נמנע, במכוון, מדיון בשאלה, שנידונה בפילוסופיה האנושית לדורותיה, כיצד נתפסת 'המהות'? איזה חלק בתפיסת המהות הוא התפיסה המוחשית של החושים, שהמדע המודרני, הרציונלי והחומרי מבליט, ואיזה חלק יש למופשט בהבנת המהות.)

אוליבר סאקס (Oliver Sacks) בספרו "מוזיקופיליה – סיפורים על מוזיקה והמוח" (2009. אור יהודה: הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר. המקור באנגלית יצא ב2007) מביא דוגמאות רבות ל"תרגום" של המופשט הצלילי למוחשי. בפרק 14 הוא מספר על אנשים סינסתזיים (המקשרים קשר ממשי בין חושים) ("רה מז'ור הוא כחול" … "פה מינור הוא אדמתי כמו אפר" "סקונדה קטנה – חמוץ, סקונדה גדולה – מר, טרצה קטנה – מלוח …" שם עמ' 168, 172). בפרק 19 הוא מספר על אנשים שנפגעו בגפיהם או במוחם ואיבדו את יכול התנועה שלהם. אנשים אלו נעזרו במוזיקה כ'מנגנון הפעלה קצבי' של התנועה שלהם. "המוזיקה, יותר מכל דבר אחר, יכולה להתניע מחדש מערכת מוטורית שניזוקה או מעוכבת." (עמ' 228) הוא מספר על אדם שוואלסים של שטראוס מתנגנים בראשו ומסנכרנים את כל תנועותיו. אני מניח כי מוכר לכולנו המצב בו אנו מזמזמים לעצמנו מנגינה או מקצב המתאימים לפעילות שאנו עוסקים בה. (אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אחת שתיים שלוש ארבע) "החיבור הזה של מערכת השמע ומערכות מוטוריות נראה אוניברסלי אצל בני-אדם, ומתגלה ספונטנית, בשלב מוקדם בחיים." (עמ' 231) הוא מזכיר כי כנראה לכל תרבות יש שירים וחרוזים העוזרים ללמוד את האלף-בית. המוזיקה יוצרת מקצבים ורצפים היוצרים תנועה וזרימה והמאפשרים למוח ליצור דפוס פעולה תבניתי. ויותר מזה, המוזיקה ממלאת בכל החברות גם פונקציה קולקטיבית וקהילתית המבוססת על החיבור הקצבי המסונכרן בין האנשים. המקצב המשותף של כולם יחד הופך את האזנה לפעילה ומוטורית המחברת בין המשתתפים. ראו מה קורה בשירי מצעד צבאי, או בשירים המושרים בעבודה מונוטונית (קטיף הכותנה של העבדים באמריקה שהוליד את הגוספל עם הממד הדתי שבו). לפיכך ברור שכך גם קורה בטכסים, גם את אלוהים המופשט אנו מתרגמים לטכסים דתיים חברתיים ומוחשיים. שירת הנזירים הגרגוריאניים, או ביהדות, המנגינה בה נקראת  מגילת איכה ביום האבל של תשעה באב היא תבנית מוזיקלית המביעה משמעות רגשית ודתית.

אבל נחזור למוזיקה כמצע למופשט.

מי שהעלה על נס את הקשר בין המציאות הקולית והמוסיקה לעולם הרוח הוא הרב הנזיר. הרב דוד כהן (1887 – 1972) איש הגות ורוח, היה תלמידו הבולט של הרב קוק, ועלה לארץ ב1921 וחי בירושלים עד לפטירתו. מפעל חייו ההגותי מושקע בעיקר בספרו "קול הנבואה – ההיגיון העברי השמעי", המנסח את דרך המחשבה העברית (כחלופה לדרך החשיבה של הפילוסופיה המערבית), התלויה בשמיעה וששיאה הוא הנבואה. (הציטוטים שלהלן יהיו מתוך המהדורה שבידי: תשס"ב. ירושלים: הוצאת נזר דוד. הספר המקורי יצא לאור בתש"ל 1970 בירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.)

בהקדמה לספר כותב הנזיר "שמעיות ההגיון העברי, עיקרה חשתי בכל מאודי, בכריית האזניים שבי, בעומק הנפש …" (עמ' 9) ובכך הוא מדגיש את יסוד החוויה הפיזית-ממשית והרוחנית העומדת בבסיס ההבנה השכלית האינטלקטואלית של שיטתו הפילוסופית. מצד אחד נותן הנזיר משקל גדול לקול הממשי-מוחשי הנשמע באוזן, אבל מן הצד השני השמיעה הזו היא פתח וכלי להשגות מופשטות.[1] מטרתו של המאמץ האינטלקטואלי הוא להשיג משהו מאמיתתה (האמת הרוחנית) של ספירת 'כתר' (הספירה העליונה בעולם האלוהות), וזאת אפשר לעשות רק "בשמע האוזן".[2]

"הבינה הטהורה שמעית היא, קשורה בהחלט לקול, המשוחרר מכל תכן ציור הנראה, כבנגון.

הנגון (האבסולוטי) כלו איכות טהורה, מבלי הצטמצם בתכן, בציור, המלוהו, או מתחבר אליו.

הסמפוניא, העולה במעלת פסגת המתיחות ונתרת, מביעה שאלה הגיונית ברום עמקה, ההולכת ונפתרת. הגע בעצמך, הסמפוניא התשיעית. יש כאן תמהון וישוב, קושיא ותרוץ, או שאלה ותשובה. אך השאלה ותשובה הן איכויות טהורות, הנגון אינו מביע שאלה ותשובה זו, ידועה, אינו מגיד מה השאלה ומה התשובה, אלא שאלה בכלל ותשובה בכלל, איך שתכנו אי ידוע, אי מצומצם, אין.

כי הנגון אינו נוצר בחקוי טפוס מן היש, כמו צלם האמנות, אלא כלו חידוש, בריאה, מרוח האין, האיכות הטהורה, הקשורה אל הקול." (מתוך החלק שנקרא: "שטת ההגיון השמעי הסודי בספירות החכמה הפנימית" "רוח בינה ב'" עמ' כה)

מהי הבינה?

לכל רעיון שעולה במחשבה יש תוכן, רעיון, אמירה עיונית. אבל התוכן העיוני (הנראה בעין) איננו הכל. התוכן הזה נוצר מתוך תנועה של מחשבה, הלך רוח שמלווה את התוכן הזה. הלך רוח זה הוא פעילות של ההכרה האנושית לא פחות מהתוכן העיוני שנוצר. הלך הרוח הזה הוא החיות של הדבר, חיות של התוכן ושל הלך הרוח גם יחד. תהליך החשיבה, האופן בו נולדים ונוצרים (מלשון יצירה) הרעיונות, הם ביטוי לחיים של היוצר. וביטוי זה לא רק משקף טוב יותר את הרעיון, אלא הוא גם אמיתי יותר, גילוי של אמת החיות של יוצר הרעיון. "הבינה – איך, בלי – מה, או הבינה הוא אופן, הדרך." (שם עמ' ח) (ובהערותיו שם הוא כותב" ובינה הוא האופן, מיתודוס בלע"ז.")

בציטוט הבא, שהוא המשפט הראשון של 'ראש דבר' של הספר, מביא אותנו אל ממד הסוד. הסוד העברי, שהוא מינוח לתורת הקבלה, מכוון גם לעולם רוחני בו המסומנים אינם ברורים. "ההגיון [שהוא המהלך של הרוח עוד לפני שלבשה את התוכן הרעיוני. – הסבר שלי] העברי שמעי הוא, לא עיוני. אקוסטי, לא אינטואיטיבי – הסתכלותי. [אינטואיטיבי – מושג קאנטיאני המתאר את האפיסטמולוגיה האנושית, את הדרך בו האדם מכיר ויודע את העולם סביבו.] כלל גדול זה, הקובע תכונת החכמה העברית, והנותן מפתח לרוח הסוד העברי …." (עמ' ג) ההגיון העברי השמעי הוא תחילתה של תנועה של המסמן (הניגון) אל עבר מסומנים לא ברורים. בשמיעה נוכח המסמן ללא מסומן, נוכח סמל פתוח.

הרוח הגדולה והרחבה שהגתה את העולם, רוח אלוהים, היא התנועה המניעה את כל הרעיונות המחשבות וביצועיהן בעולם. הרוח הזו היא ניגון שמשהו ממנו מגיע גם אל האוזן של האדם הפרטי ועשוי להביא אותו לנבואה, להתחברות עם הרוח הגדולה. התורה גבוהה מהבינה. אלוהים נתן את התורה ממקור עליון והיא יוצרת את הרוח של העולם (הבינה) שממנה באה הנבואה. את הבינה שומעים כניגון פנימי המזהה את התנועה של הרוח (ללא התכן של הרוח, ללא תוכן החשיבה, ללא מסומן). כדי לשמוע את הניגון הזה צריך להיות בעל חירות, אוטונומי, היכול לזהות את הרוח של העולם, של אלוהים, הנושבת גם בו עצמו.

אך אין כאן מצב פסיבי. האדם יכול להניע את הלך הרוח גם בתוכו. יש יכולת לאדם להוציא ניגון מעמקי נשמתו, להתחבר אל הרוח. כיצד הוא עושה זאת? על פי הנזיר, על ידי לימוד המדות שהתורה נדרשת בהם. מדות אלה עושות מהפסוקים סמלים. עושה ממילות התורה סמלים פתוחים. למילים של התורה בדרך לימוד זו אין דנוטציה ברורה ומובחנת אחת, אין מסומן אחד, אלא הן פתח ל"המראה" לעולמות שונים, מקבילים ואחרים, למשמעיות פתוחות הנפתחות והולכות בתהליך ללא סיום מובחן אחד (וכבר כתבתי על כך באריכות ב"סמלים פתוחים בשירה – תבנית והבנה"). ממש כמו בניגון שמופשטתו מאפשרת מסומנים רבים ומתרבים ללא סוף. מדות שהתורה נדרשת בהן מאפשרות פתיחה של מהלך פרשני מרחיק לכת. הן כמו השמיעה שאיננה מעידה על המסומן שלה בצורה גלויה (כמו הראייה). "תורת ההגיון השמעי העברי, הנתון במדות שבהן התורה נדרשת, תשמש מבוא למדות מדרשי ההלכה, והישרת דרכי התלמוד, שבעמקות וחריפות למודם גדל ויגדל השכל העברי. יגדיל תורה ויאדיר, ויתחדש רוח ישראל. כוסף געגועי ההגיון השמעי העברי הסודי הוא לקרב [אקטיבית] ולהעלות לגלוי רוח ההגיון העברי, שלאזנים כרויות ופקוחות הוא נשמע, כרוח הנבואה." (עמ' ה)[3]

לדוגמה: במאמר הרביעי בספר: "השם העליון הנשמע" בסעיף יג "ראיה והיקש" הוא כותב: "הראיה [ולא השמיעה], המופת ההגיוני, באה לקיים ולהכריח דבר, הקיים לשאלה, אך אינה מגלה אותו, אילו לא עלה על דעתנו כבר. גילוי האמת ומציאתה הוא על ידי היקש, המעלה על הדעת, כשהוא מקיש דבר לדבר, בהיקש הדמיון." כלומר, המדות שהתורה נדרשת בהן הם תהליך של היקש שנעשה על פי הדמיון. ובסעיף יד': היקש מופתי והיקש המשלי" (עמ' פד), כותב הנזיר בסופו: "אמנם ההיקש המחדש דבר, שאינו ידוע מקודם, הוא ההיקש ההמשלי, היקש הדמיון, ההשואה, הנקרא אנלוגיא. גם היקש החיפוש, העולה מן הפרטים אל הכלל, הנקרא אינדוקטיא, שערכו גדול בהגיון החדש ובמדעים החדשים, יסודו אנלוגיא, השואה. וכן בהגיון המדות שהתורה נדרשת בהן." ובהערותיו שם הוא מוסיף: "כל דמיון – דבר לדבר – מניח יסוד למספר דמיונות אחרים."

המופשט הפשוט

אם לנקוט במטפורות פשוטות, בהקשר התרבותי שלנו, אז הפשוט הוא "אופקי" והמופשט הוא "אנכי". הפשוט הוא שטוח, דו-ממדי, והמופשט יוצא ממקום אחד ו"ממריא" אל הלא נודע. בכך מתגלה ניגוד ופער שאינו ניתן לגישור בין שניהם.

אבל מטרתי היא לראות דווקא את המשותף, את הקרבה בין הפשוט למופשט.

משמעות של הפשוט כשטוח ללא כל אבחנה שהיא, מהווה גם בסיס לציטוט הבא הלקוח מהספר "עץ חיים" שכתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י מצפת:

"ודע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הברואים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל. אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא. ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת. והוא נקרא 'אור אין סוף'."

יש כאן גם אפשרות לראות את הפשוט, כפי שהאר"י תאר אותו, כמשהו שממלא את הכל, אור אינסופי, חלל מלא ולא חלל ריק. משמעות זו, בעיקר במובן החיובי שלה – נוכחות ומלאות של החלל המלא ב'אין-סוף', מקרבת אותנו ל'מופשט'.[4]

(כך גם אפשר לתפוס את המוות. המוות יכול להיות ריקנות מוחלטת, התאיינות והתפרקות מוחלטת של האני הפרטי, אבל המוות יכול להיות גם מלאות אחידה וזהה שבה יחידיותו של היחיד מתחברת אל המלאות הזו. היחיד שוב אינו בולט ביחידיותו מעל פני השטח, מעל הרקע, אלא מתפשט, ויש שיגידו – מתפרק, מתפרד, ומתמזג עם החלל סביבו ללא תיחום והבדל ממנו. תפיסה כזו של המוות נותנת לו מובן חיובי יותר מהמוכר בתקופתנו שמדגישה את הממד הפיזי-החומרי של המושג חיים.)

המופשט מביא אותנו אל הפשוט. הצליל מסמן תחילתו של מסע אל המופשט, אל עולם לא ברור ללא גבולות שמצד אחד נחווה כריק ומצד שני כמלאות. שם, בעולם הדמיון, בעולם הרוח, יש פשטות מסוג חדש, אולי פשטות מורכבת, אבל פשטות. אולי גם המופשט הוא פשוט – משהו שטוח, אחיד, מלא, הסגור בתוך עצמו מבלי לפנות החוצה, כזה היוצר חוויה של פשטות.

 

[1] ב"משנת הנזיר" (עמ' ג-ד) הוא כותב: "אבא ז"ל לקחני אל העיר הסמוכה, וילנא … בהגיענו קרוב לעיר, בין ההרים מסביב לה, עם עלות השחר, והנה קול שריקת מכונת הרכבת הגיעה לאזני, והקול דק ורם, ממושך וארוך, מלא געגועים, נאלם, רחוק רחוק לאין סוף. ויהי לי לזכרון לכל הימים, עת אשמע קול הצפירה של הרכבת, אותו קול, מלא געגועים עזים בוקע באזני עד היום, ויהי לי ליסוד יצירת ההגיון העברי השמעי."

[2] פילון האלכסנדרוני, שהרב הנזיר שנשען רבות על הגותו, דווקא מתאר את קולו של אלוהים במעמד הר סיני כקול מופלא שאולי איננו קולו הממשי והמוחשי של אלוהים המוכר לאוזן האנושית: "האמנם הוא עצמו הוציא מעין קול? חלילה! הרי 'לא כאיש אל' שיצטרך לפה, ללשון ולקנה נשימה. אלא עשה בזמן ההוא, לדעתי, פלא אדיר בקדושה, וגזר שתיווצר באוויר בת-קול בלתי נראית …. וזו עיצבה ומתחה את האוויר, הפכה ללהבת אש …." (פילון האלכסנדרוני. "על עשרת הדברות" בתוך "כתבים" עריכה ותרגום מיוונית: סוזן דניאל נטף. ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק. כרך שני. עמ' 192-193.) ובהמשך הוא מסביר במה שונה הקול המופלא הזה מקול אנושי ממשי ומוחשי הנע באוויר. אבל יחד עם זאת, אפשר לפרש את דברי פילון כי אלוהים כן יצר קול מוחשי וממשי למרות שלא היה זה קולו "המקורי" של אלוהים. אבל הנקודה החשובה לעניינינו היא כי בהמשך דבריו שם הוא מכנה את השמיעה הזו כ"שמיעתה של המחשבה" שמקרבת אותנו שוב אל המסמן ללא המסומן.

את הכיוון הזה, של מסמן ללא מסומן, מחזק גם הרמב"ם (מורה נבוכים. חלק שני, פרק לג): "ואילו את קול ה', כלומר את הקול הנברא אשר ממנו הובן הדיבור, לא שמעו אלא פעם אחת בלבד, ככתוב בתורה … והושגו בו שתי הדברות הראשונות." הושגו (בעזרת משה), ולא נשמעו. כלומר, הקול היה מסמן שהיה צריך להפעיל את המחשבה כדי להשיג ממנו את המסומן.

[3] ואכן רבים וטובים הסבירו כי נבואה איננה קבלת מסר ברור מאלוהים, אלא חשיפה של המשמעות של מסר הנמסר בדרכים שונות.

[4] כך כותב אביעד קליינברג בספרו "האל החושני, לגופו של האל המופשט" (2017. הוצאת ידיעות ספרים): הניאופלטוניזם תאר את האחד האלוהי כ"מסתפק בעצמו, אדיש לכל, טרנסצנדנטי לחלוטין, אינו מכיל כל חלוקה, ריבוי או הבחנה. האחד אינו ניחן ברצון, כיוון שלא חסר לו דבר, האחד אינו חושב, שכן חשיבה משמעה הבחנה בין החושב והמחשבה. האחד אינו אוהב, מכיוון שאהבה פירושה להזדקק למשהו שאיננו עצמו. האחד הוא כוח טהור. לא קיים דבר שאינו תלוי באחד, אבל הוא אינו תלוי בדבר." (עמ' 45)

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: