המאמץ האנושי למשמעות כמעשה דתי

עצם תהליך חיפוש המשמעות הוא הדרך אל האל, אל האמת. המאמץ למציאת המשמעות הוא מעשה דתי.

הוויכוח הדתי הבסיסי במחשבה האנושית לדורותיה, הוא סביב השאלה האם האל קרוב לאדם או מרוחק ממנו. האם הוא משהו מופשט שאין להבינו, או שמא הוא דמות לחיקוי, הממציא והמפתח של המוסר האנושי.

האל הקרוב הוא "אנושי" יותר, הוא עשוי בצלמו של האדם. אפשר לדבר איתו, והוא עונה ומורה כיצד לנהל את חיי היחיד והחברה. אפשר לעשות איתו הסכמים ובריתות. הוא אחראי לגשם ולפרנסה. יש לו שם פרטי (שדומה לשמו של העם אותו הוא מנהיג). אפשר לתאר את מראהו במונחים אנושיים. הוא משגיח על התנהגות נתיניו, וכו' וכו'.[1] לעומתו, האל המופשט הוא אוניברסלי, טוטלי, איננו פועל במציאות ואין לו מנגנון של שכר ועונש. הוא איננו דורש מהאדם דבר ורק האדם הוא היוזם את ההתקרבות אליו באמצעות פולחן. פולחן שאיננו נענה, וכרוך תמיד במאמץ אנושי ללא כל תוצאות מוחשיות. חוקי המוסר הם לא הציוויים שלו, הם הנהגות שהחברה מקבלת על עצמה מסמכותה האנושית שלה. השקפה כזו של ריחוק בין האלוהי לאנושי נמצאת, בצורה כזו או אחרת, כמרכיב מהותי במונותאיזם. בפוליתאיזם אלים רבים המייצגים כוחות (טבע) רבים מתערבים בעולם ההתרחשויות במציאות. לעומתם, אל אחד, שאין לו בת זוג, שאיננו נולד, אינו מוליד ואיננו מת, נותר בבדידותו אי-שם מעל כולם, רחוק מיחסים בין יצורים "נמוכים" שאוהבים ורבים, שצריכים לאכול ולשתות, שמתחתנים ומתגרשים.

את הוויכוח התיאולוגי הזה אפשר להדגים בטקס הערבה שבחג הסוכות. בימי בית המקדש השני בירושלים  (לפני כאלפיים שנים ויותר) חודש בבית המקדש מנהג שלא כתוב בתורה. המזבח הוקף בענפי עץ הערבה (שגדל על גדות נחלי מים) ונראה כיער המייחל לגשם. במשנה במסכת סוכה (פרק ד, משנה ה') כתוב:

מִצְוַת עֲרָבָה כֵיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ . בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

טקס זה ביטא את הפנייה אל האל, ימים ספורים לפני תחילת עונת הגשמים, בבקשה להבטיח שפע של מים לעונה החקלאית הקרבה. פנייה ישירה ותובענית כזו, המקווה ומניחה כי האל ישיב עליה כראוי, נתקלה, כבר אז, בהתנגדות עזה של המסתייגים מקשר קרוב כזה אל האל. ואכן הוויכוח גלש גם לפעולת נגד ממשית שהביאה לפעולה נגדית וכו' וכו'.[2] (וכך הוויכוח העיוני והמעשי נמשך בגוונים שונים ובדתות שונות עד עצם היום הזה.)

הפנייה של בני האדם אל האל הקרוב, השומע והעונה, המקבל והנותן, היא מובנת מאליה. אבל, בעקבות התיאור של האל המופשט והמרוחק עולה מייד השאלה: מדוע אם כן לעבוד אותו? מדוע האדם יוזם קשר אל אל שאיננו מעוניין ואיננו צריך קשר עם בני האדם?

לשאלה זו שתי תשובות:

1.כי כך החיים היום יומיים, החילוניים, זוכים להכניס אליהם רוחניות, מיתוס, אמת.

מירצ'ה אליאדה[3] קורא לתהליך זה 'הנפשה'. החיים החילוניים זוכים להנפשה[4], להיות חלק ממיתוס, מספור משמעותי שמעבר לכאן ולעכשיו. האדם מחבר את מעשיו למיתי. הקיום האנושי היום-יומי מקבל ממד מטאפיזי. "כל פעולה שנועדה לתכלית מוגדרת – ציד, דיג, חקלאות, משחקים, סכסוכים, מיניות וכו' – משתתפים בדרך כלשהיא בקודש. … הפעולות "החילוניות" היחידות הן אלה שלא נודעה להן משמעות מיתית, כלומר אלה שאין להם דגמים מופתיים." (שם עמ' 32) החיים הפרטיים הם חזרה על מעשים גדולים שנעשו, ורק כך יש להם ממשות, בכך הם באמת משהו בעל ערך. "חפץ או פעולה נעשים ממשיים רק במידה שהם מחקים או חוזרים על ארכיטיפ. מכאן שהממשות מושגת אך ורק על ידי חזרה או השתתפות." "כל פעולה ממשית, כלומר כל חזרה על מעשה ארכיטיפי, משעה את הזמן החולף, משעה את הזמן החילוני ומשתתפת בזמן המיתי." (שם עמ' 38-39) עשיה ממשית כזו, בעלת ערך אמיתי, מביאה את האדם העושה אותה להיות חלק מהאמיתי. "ביטול הזמן החילוני והשלכת האדם אל הזמן המיתי מתרחשים, כמובן, רק במצבים מהותיים, כלומר אלה שבהם האדם הוא באמת הוא עצמו." (שם עמ' 39. ההדגשה במקור[5]) האדם הוא באמת עצמו כשהוא נוטל חלק במשמעות הגדולה ממנו. [6]

  1. התשובה השנייה היא: כי כך יש מענה לכיליון ולמוות.

כבר בתשובה הראשונה, המחייה את המיתוס, יש כבר רמז לנצחיות של העשייה האנושית. כיצד האדם משתתף בנצח? כיצד האדם יודע שיש נצח? החזרה שוב ושוב על הסיפור המיתי שהווה כל פעם מחדש, בכל אדם שנולד, היא המאפשרת את הנצח. האדם הוא חלק, דמות, בשחזור ובחזרה מחזורית שוב ושוב על תהליך המנכיח זמן מעגלי.

החוויה האנושית הפרטית היא של זמן קווי, מהלידה אל המוות. תחושת הקוויות, המובילה כל אדם אל הכיליון, נידונה רבות בתרבות המודרנית, אבל היא היתה תמיד חוויה בסיסית ומובנת מאליה. מתינוק החווה את סביבתו, לנער פעיל, לבוגר החי חיי משפחה וקהילה, לזקן המלווה את הדור הצעיר המתפתח ועד לגווייה שאין לה דבר.

בצד הזמן הקווי הזה, ראה האדם סביבו את המקצבים הביו-קוסמיים המחזוריים. השמש זרחה שוב לאחר שנעלמה, הירח התמעט והתמלא מחדש, עונות השנה הכתיבו את המקצבים המחזוריים של הצומח, שינה וערות יומיומית, אכילה והפרשה ועוד ועוד. מחזוריות היא תהליך של בריאה מחדש, לידה חדשה לאחר המוות. חוויה כזו של מחזוריות תופעות הטבע אותן מנהל האל, לא רק יצר את התקווה לתחיית המתים, אלא גם את התחושה של ההשתתפות במעגל הסובב לנצח. זהו תהליך אופטימי הנותן תקווה כי אחרי הרע (הנוכח בפנים רבות בחייו של כל אדם וגם האדם הדתי) יהיה טוב, אחרי כליה תהיה צמיחה. מחזוריות כזו היא יציאה מהקוויות האנטרופית של ההתפוררות וההתפרקות הכאוטית. היא מאפשרת מעבר מחודש אל עבר בריאה ויצירה. זו תפיסה של סדר מחזורי, למרות שיש כאוס, אנו נשוב אל הסדר, אל המשמעות, אל המיתוס, ויש מי שאחראי למשמעות הזו, לסדירות של מקצבי הטבע והקוסמוס.[7]

בכל דת יש טכסים של ראש השנה (או כמה ראשי שנים, לתחומים שונים). ראש השנה הוא יום בו נברא העולם מדי שנה מחדש, נולד שוב. פלא ההולדה, ההתארגנות של חומרים היוליים ליצירה של חיים הביא את היסוד המפרה אל חלק מטכסי ראש השנה. ולכן בתרבויות שונות האביב, בו מתארך זמן אור השמש ומתחילה הבשלת התנובה החקלאית, הוא הזמן המתאים לתחילת השנה. בלוח הרומי העתיק ראש השנה היה ב-15 במרץ. בראש השנה היהודי, בא' בתשרי, נברא האדם ("יום הרת עולם"). סמל הזיווג המפרה והאיחוד המיני היה נוכח, במפורש או במובלע, בחלק מטכסי ראש השנה. "בליל יום חמישי רוקדים את ריקוד הצב האירוטי כשהאישה בריקוד היא גבר. הגבר-האישה מגלם את האישה שנכבשה כשהזכר בריקוד מפגין את זכרותו בתנועות מצ'טה, חרב ארוכה …"[8]

טכניקות מיסטיות של נשימה, הכנסת אוויר, אחזקתו והנשיפה, החוזרים שוב ושוב מבטאים גם הם את המחזוריות המחייה. הנשימה, בתרבויות שונות, היא אחת הדרכים להגביר את היסוד הרוחני באדם, כזה היכול לגרום להאריך חיים ואף להחזיר חיים.[9] אידל משה מצטט בספרו מיסטיקאי הכותב: "וכתיב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, והשוקל האותיות, צריך שיתבונן בסוד הזכרת השמות, עם הנשימות הנעלמות, החתומות בכל החכמות, ובהם יחיה אחרי מות."[10] ובהתייחסו לטקסט מקביל מוסיף אידל "קטע זה מרמז על יכולתה של הנשימה לגרום לנבואה ועל ידי כך גם להישארות הנפש." (שם עמ' 29)

איך עובדים אל מופשט שכזה?

  1. טהרה

מתחברים אל הקוסמי המתחדש. יוצאים מהכאוס אל המיתוס. מתחברים אל האלוהי שבאדם.

לא במקרה רבים מטכסי הטהרה כרוכים בטבילה במים הכאוטיים, האמורפיים, הקמאיים. הטהרות היא יציאה ממי התהום אל עבר הסדר הראוי, בעל המשמעות. סיפורי המבול והשיטפון בתרבויות רבות, מספרים על המים הכאוטיים המתגברים ומכלים את הסדר. ואחרי המבול יש התחלה חדשה, ראויה יותר. כך גם חווית היחיד העולה טהור מהמים.

טהרה היא גם פרישות מהמוות, מהדם הניגר, ממאכלים אסורים, מהטומאה הקרובה למוות שמבטלת את הנצחיות. טומאה וטהרה הם ניגוד המאפשר אבחנה בין מרכיבי המציאות. ההפרדה בין רוח לחומר, בין כשר לטרף, בין טוב לרע, היא המובילה אל הקדושה, אל מי שמסדר של העולם.

  1. קרבן

לאל הקרוב "האנושי", הקרבן היה מוגש כאוכל. האדם היה דואג להזנתו של האל על ידי הקרבת חומרים מהסביבה הטבעית- חקלאית, קורבנות מהצומח ומבעלי החיים. מכיוון שהאל הוא במדרג ההיררכי מעל הטבע, הוא "דרש" גם קורבנות חשובים יותר: בני אדם, בנים.[11] אבל האל המופשט איננו אוכל, הוא ניזון ממרכיבים מופשטים.

"… התחולל שינוי עמוק במשמעותו של הקרבן, אבן הפינה של המערכת הפגאנית: מריטואל של כריתת ברית בין הקהילה לבין אלוהיה הוא נהפך להכנה לקראת חוויה מיסטית."[12]

"האמביציה המיסטית היא לחוויה דתית רבת עוצמה, עד כדי איחוד מיסטי עבור אלה שחותרים אליו, חוויה הדומה לזו שמקריבי הקורבנות במקדש עשויים היו לחוות. … נשמתו של המיסטיקן היא הכס האלוהי … החוויה הדתית רבת-העוצמה של הכהן בבית המקדש עוברת פרשנות מחדש של הפנמה." (שם עמ' 78-9)

יש כאן טרנספורמציה במהותו ובמעמדו של הקורבן. האדם מוסר את עצמו כקורבן. קרבן האדם הפך להיות קורבן של העצמי, מרטיר.[13]

  1. פרשנות מתמשכת. תהליך של גיבוש משמעות.

סטורמזה טוען בספרו כי בחורבנו של בית המקדש "הריטואל נהפך לסיפור של ריטואל, וכך, במידה מסוימת, למיתוס." "האמירה החליפה את הביצוע באופן כה מוחלט עד שקריאת טקסטים כאלה בבית הכנסת נחשבת כשוות-ערך להקרבת קורבן ממש." (שם עמ' 75). וסיפור וטקסטים הם מילים הפתוחות והפותחות דיונים פרשניים. "חשיבה הרמנויטית החליפה את עבודת הקורבנות." (שם שם)

אבל אני רוצה לנתק את הפעילות הפרשנית המחפשת את המשמעות הנכונה, מהקשרה ההיסטורי (והיהודי), ולטעון כי עצם תהליך חיפוש המשמעות (או חיפוש האמת) הוא מעשה דתי הפונה אל האל המופשט המייצג את האמת.

שטיינזלץ בספרו "התלמוד לכל" כותב: " אין אמצעי טוב יותר להבין את התלמוד מאשר לחתור להבנת המגמה היסודית של הספר ושל מחבריו ויוצריו; מהו היעד שאליו חתרו אלפי חכמים לדורותיהם כאשר ישבו והתדיינו במאות מרכזי התורה הקטנים והגדולים? הפתרון היחידי הוא בעצם שמו של הספר: 'תלמוד'. לאמור: התלמוד הוא בבחינת התגלמותה של האידאה הגדולה של "מצוות תלמוד תורה", תלמוד תורה שאין בו מטרה אחרת מאשר עצם הלימוד. …. ודאי, לימוד התורה והעיסוק בה משמשים גם מטרות מעשיות רבות ושונות – אך אלה אינן העיקר; אין הלימוד קשור כלל למידת החשיבות או האפשרות להזדקק בחיי המעשה בבעיות שהוא עוסק בהן – שהרי מטרתו מתחילה ועד סוף – היא ללמוד את התורה. ידיעת התורה איננה אמצעי לשם קיומה הלכה למעשה, אלא הוא מטרה בפני עצמה. … השאיפה לדעת ולהבין. …  אין התלמוד ניתן באמת להכרה חיצונית. כל תאור של הנושאים שבו או של שיטות הלימוד שבו איננו אלא ביטוי שטחי של מהותו הייחודית. לימודו והכרתו האמיתית יכולים להיעשות רק על ידי שותפות רוחנית עמו, כאשר הלומד עצמו משולב באופן עיוני ורוחני במסגרת הדיון התלמודי – כאשר במידה זו או זו נעשה הוא עצמו יוצרו של התלמוד." [14]

שנים רבות אחר כך כותב שטיינזלץ: "ויש כאן דבר נוסף, שאמנם נאמר לגבי כל התורה, אבל הוא מתייחס במובהק לשירת האזינו: לשים לב לתורה. זוהי אמירה כללית הנוגעת לכל התורה כולה, אך ביתר שאת היא נוגעת לשירת האזינו: 'כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם'. כלומר: גם כשהדברים אינם בהירים, גם כאשר לא הכל מובן, יש לזכור תמיד שהדברים הללו לא דבר ריק הם, אדרבה: כולם מלאים תכנים. יתר על כן, השגת התכנים האלה אינה מושגת על ידי הקשבה בלבד, ובוודאי שלא בשינון בעלמא, אלא מתוך הניסיון למצוא משמעות. …. במילים אחרות: מעבר לרמזים שונים שבתורה יש פה גם אמירה, גם ציווי וגם הבטחה שמעתה ועד עולם, התורה – ובכלל זה הדברים הסתומים שבה – היא מקור חיינו, ולכן מוטל עלינו להתייגע בה, מפני שמכאן נשאב את המשמעות ואת ההדרכות לכל מה שנעשה ולכל מה שאנו עתידים לעשות." [15]

עצם תהליך חיפוש המשמעות הוא הדרך אל האל, אל האמת. המאמץ למציאת המשמעות הוא מעשה דתי.

[1] אי אפשר להתחמק מהשאלה מהי התפיסה שהצמיחה הבנה כזו של האל. כמובן שלא אשיב באריכות לשאלה, ורק אומר כי ברגע שנכנס לתוך תמונת העולם האנושית-חברתית המושג היררכיה או מדרג, הופיעה דמותו של האל כמי שנמצא במעלה המדרג. הולדת הדת כרוכה, באופן הדוק, לתפיסה היררכית שמתפתחת בד בבד עם התגבשותה של חברה אנושית, מצומצמת ככל שתהיה.

[2] ראה תאור יפה אצל: קנוהל ישראל. 1995. ריבוי פנים באמונת הייחוד. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. (סדרת האוניברסיטה המשודרת). (פרק יב, עמ' 73-76)

[3]  אליאדה מירצ'ה. 1969 [2000]. המיתוס של השיבה הנצחית. ירושלים: כרמל.

[4] כמובן ש'הנפשה' מקורה במילה 'נפש'. וכאן המקום להזכיר את האנימיזם המייחס לכל יישות, גם דומם וצומח, נפש. האנימיזם מאפשר לראות בכל יישות דמות בסיפור המיתי.

[5] ראה שם עמ' 46 דוגמה חשובה כיצד הופך אירוע בן זמננו למיתוס.

[6] מבצבצת לה כאן השאלה מהי אינדיווידואליות, ובמיוחד מהי אינדיווידואליות מודרנית שבה האדם "ממציא" את העצמי שלו ומממש אותו. האם האינדיווידואליות הזו היא ביטול הקיום המיתי העל-זמני? או שמא גם כאן האדם המודרני מממש וריאציה ייחודית שלו לסיפור המיתי האמיתי?

[7] עוף החול, תחייתו של ישו אחרי מותו, ימי השבוע והשבת המסיימת אותו, כולם ועוד רבים הם תיאורים סיפוריים שניתנו לזמן המחזורי.

[8] מגד נחום. 1998. שערי תקווה ושערי אימה – שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה. תל אביב: מודן.

[9] המוחשיות של הגוף היא מרכיב הכרחי בכל טכס המנכיח את הרוחני במציאות.

[10] אידל משה. תשמ"ח. החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה. ירושלים: מאגנס. עמ' 29. הערה 64.

אידל מתאר שם את הטכניקה המיסטית של הנשימות יחד עם ביטוי אותיות שמותיו של האל.

כמו כן משווה אידל את הטכניקה המיסטית הזו לטכניקות הנהוגות בתורת היוגה.

[11] בתרבויות רבות הבן הבכור (וכל דבר שהוא ראשון) שייך לאל כי הוא תחילתו של הכוח המוליד ויש בו את העוצמה של ההתחלה.

[12] סטרומזה  גדליה. 2013 [2005]. קץ עידן הקורבנות. ירושלים: מאגנס. עמ' 67.

[13] "בהעברת המוקד מהמקריב לקורבן התרחשה תמורה רדיקלית בפרקטיקה הדתית, שהיתה ללא ספק בעלת תוצאות מרחיקות לכת ושטרם נחקרה והובנה כדי צרכה. …. יש מקום להרהר בתופעה המודרנית של מחבלים מתאבדים: גברים ונשים כפצצות, המוכנים למות כמרטירים בידי עצמם – אך בתנאי שהם הורגים [תוספת שלי (ד.ש.) – מקריבים] כמה שיותר בני אדם." (סטרומזה שם עמ' 83)

[14] שטיינזלץ עדין. 1977. התלמוד לכל. ירושלים: עידנים. עמ' 10-13.

[15] הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). 2016. "כי לא דבר ריק הוא" עיתון "מקור ראשון" מוסף 'שבת'. יב תשרי תשע"ז. 14.10.2016.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: