המאמץ האנושי למשמעות

מה אתה עושה שאתה רואה לפניך את צירוף האותיות: א ג ס ? אתה מיד מזהה צירוף זה כמלה בעלת משמעות. כל צירוף של אותיות בשפת האם שלך נקראות מיד כמלה שמכוונת לתוכן שיש לו משמעות עבורך. אלה לא אותיות בודדות, ואפילו לא קבוצה נבדלת של אותיות, אלא תוכן – משמעות. אתה משייך אותה לקטגוריה חשיבתית (צמח – מאכל – מזין – טעים וכו'), אתה רואה בעיני רוחך סוגים של פירות שקרובים אליך (תפוח, תפוז…),אתה משחזר אירוע שרלוונטי לפירות, אתה קושר אותם לעונות השנה ועוד.

מה אתה עושה כשאתה רואה את חברך יושב בבית קפה עם אישה שאיננה מוכרת לך? אתה מיד יוצר סיפור או כמה סיפורים אפשריים, מחפש רמזים הקשריים-סביבתיים כדי לבחון איזה מהסיפורים סביר. אתה מוסיף מידע מהסביבה, מידע שתומך או שמשנה את הסיפור שבנית בחלקי שניות מעטות ואז אתה ניגש אליו (או נמנע מלגשת אליו) כדי לבחון את הסיפור שנראה לך המתאים ביותר. אתה יוצר משמעות.

תהליך זה של יצירת משמעות הוא מידי, מהיר, ובהמשך נראה כי הוא הכרחי. זהו תהליך שאין אפשרות להימנע ממנו. מדוע התהליך הוא יסודי כל כך? האם יצירת משמעות היא דחף ביולוגי-אבולוציוני מולד? כיצד הוא נוצר? מה הוא משרת? מהם המנגנונים בהם הוא פועל? מהם סוגי המשמעויות הנבנות? מהי תמונת העולם שיוצר תהליך זה?

מהי משמעות? (סמיוטיקה, סמנטיקה וסיפור)

סמיוטיקה – כולנו מכירים את תמרורי הדרכים. תמרורים אלו הם סימנים המוסרים לנהגים (וגם להולכי הרגל) הוראות והנחיות להתנהגות. אין דרך אחרת למסור לנהג כי חובתו, למשל, לעצור, אלא באמצעות סימן. הסימן יכול להיות תמונה, צליל או מילה (כתובה או נאמרת), אך כל אלו הם סימנים ולא ההתנהגות עצמה. סימנים אלו הם אמצעים למסירת תכנים. חקירה שיטתית של סימנים המעבירים תכנים (בתהליך תקשורתי), הצמיחה במאה ה-20 תחום מחקרי הנקרא 'סמיוטיקה'. ההנחה הבסיסית של הסמיוטיקה היא כי תכנים ומשמעויות אינן חפצים מוחשיים וקונקרטיים, אלא תובנות המבוטאות באמצעות ביטוי שאיננו יכול להיות הדבר עצמו. משמעות היא, אם כן, תובנה מופשטת שאיננה נתונה במציאות המוחשית והקונקרטית, היא משהו שאנו מבינים כמסר שאיננו נוכח, או משהו שיש לנו להגיד על המציאות הנוכחת ואיננו נוכח בה בגלוי. משמעות היא רובד אחר מהנוכחות הקונקרטית, רובד המוסר את ההתייחסות שלנו למציאות הנוכחת. כשאנו אומרים על אדם כי הוא יפה, זוהי ההתייחסות שלנו אליו. אין לו יופי כשלעצמו, אין לו אברים שהם יפים כשלעצמם. יש לו אף, עיניים, ידיים ורגליים, אבל אין לו יופי.

תיאור זה של משמעות נותן לה גוון מעורפל למדי. אם נשתמש בביטוי 'תובנה מופשטת' כדי להגדיר את הדברים, הרי שהביטוי נלקח מתוך הקשר של החשיבה האנושית המפותחת הממשיגה את העולם באמצעות הכללות ו"אידאות" גבוהות. אך לדעתי מוטב להיות יותר פשוט וקונקרטי, לפיכך אעזר בהגדרה "נמוכה" וכללית יותר למשמעות, שאומרת אותו הדבר, ולא בהכרח רק בהקשר האנושי. הגדרה זו מבחינה בין אינפורמציה למשמעות: "אינפורמציה … היא סדר פנימי. אבל אינפורמציה שגורמת להשפעה כלשהיא, היא כבר אינפורמציה הטומנת בחובה משמעות. משמעות היא הרושם שמותירה האינפורמציה. משמעות, בניגוד לאינפורמציה, היא משהו חיצוני. משמעות היא מה שהאינפורמציה עושה." (כהן 2006 עמ' 34)[1] "אם האינפורמציה יוצרת תגובה, אפילו אם התגובה היא שינוי בהלך-רוח ותו לא, אזי לאינפורמציה יש השפעה; היא טומנת בחובה משמעות. משמעות היא מה שעושה האינפורמציה. למעשה, הצירוף של אינפורמציה ורגשות, באופן היוצר משמעות, מביא להתנהגויות החוזרות ומשפיעות על עולמו הקוגניטיבי של היצור. מנקודת מבט זו, אנו יכולים לראות את המשמעות כסוג של אינטראקציה של יצור עם עולמו" (שם עמ' 82). כלומר, משמעות היא יותר מתגובה ישירה ואוטומטית, היא תגובה מתוך עיבוד קוגניטיבי, היא שינוי איכותי, מדרגה שניה, במפגש עם המציאות. עיבוד של המציאות הנוכחת לכלל השלכות ומסקנות הנובעות ממנה.

היכולת המוחית של האדם (וגם של בעלי החיים) לייצר ולהבין סימנים שיש להם משמעות, היא בסיס לתקשורת שהיא הכרחית לקיום. תקשורת זו איננה רק בין יצורים חיים, אלא כוללת גם תקשורת של היצור עם סביבתו  (למשל, הבנת מזג האוויר והשלכותיו – בעל חיים המבין את המשמעות של הצטברות עננים, או את משמעות של תחושת החומציות של המים בסביבתו והוא מסיק מהם כיצד להתנהג). הסימנים הראשוניים שנוצרו דומים למציאות הפיזית ומהווים חיקוי שלה ופנו לחושים בצורה ישירה ככל שניתן (למשל, הושטת יד כדי לבקש משהו). בהמשך התפתחו הסימנים האנושיים המשוכללים והמורכבים יותר ששאבו את משמעותם ותוקפם יותר ויותר מתוך המערכת התרבותית.

הנושא המרכזי בו דנה הסמיוטיקה הוא המרווח הפרשני בין הסימן (שנקרא גם 'מסמן') למשמעותו ('המסומן'). אחד מחשובי הסמיוטיקאים, תומס א. סיביאק (Sebeok) ממיין את הסימנים לשישה סוגים[2]:   סיגנל – סימן מיידי, ישיר ומוסכם חברתית, המביא לפעולה ישירה (יריית אקדח המזניקה ריצה), סימפטום – שגם הוא סימן אוטומטי ומיידי, אך מבוסס על קשר טבעי במציאות (חום גוף המעיד על מחלה), אייקון – סימן המבוסס על דמיון חושי, בדרך כלל צורני, המבוסס על סימטריה צורנית עם המסומן ומהווה רדוקציה לדגם פשוט וסכמתי יותר מן המסומן (ציור של משאבת דלק לסימון תחנת דלק, או האייקונים כמו סל אשפה על 'שולחן העבודה' במחשב). הסוג הרביעי, אינדקס, הוא סימן היוצר קישור הנובע מסמיכות של תופעות (עשן המעיד על אש. יש לשים לב כי ההבנה של הקשר הסיבתי, בין התופעות, היא כבר הבנה מופשטת ואיננה נוכחת בתופעות – ועוד נדון בה.)

שני סוגי הסימנים הנוספים שמזכיר סיביאק ומגדילים את המרווח בין הסימן למשמעותו, הם סמל (היוצר קישור שמקובל מבחינה חברתית – מדים של שוטר, דגל המדינה…) ושם (או כינוי – לי קוראים דב שמחון). בשני סוגים אלו מודגשת יותר המעורבות של המפרש, המתווך הפעיל בין המסמן למסומן.

מה עושה המפרש? מהו מנגנון התיווך היוצר את המשמעות? לפרטי המנגנון נגיע בהמשך, אבל באופן כללי אפשר כבר לומר כי המשמעות נוצרת מהמגע בין הסימן למחשבות שנמצאות כבר אצל הקולט שחי בעולם חברתי ותרבותי מוגדר. לאדם יש תמונת עולם, תבניות חשיבה, באמצעותן הוא מבין את התופעות סביבו. תבניות אלו, שנוצרו עוד לפני לידתו ושוכללו תוך מגע דינמי עם הסביבה החומרית והאנושית, יוצרות את המוסכמות המנטליות של החשיבה והחברה. האדם מכיר ויודע (ידיעה מוחשית) את עולמו מתוך תבניות אלה. כבר הפילוסוף עמנואל קאנט הסביר כי העין איננה מצלמה אובייקטיבית, אלא הראיה היא תוצר של מוח מעבד גירויים חיצוניים באופן סובייקטיבי. לאדם יש תבנית חשיבה המסבירה לו מה הוא רואה. כתוצאה מכך טוען רודי קלר כי המשא ומתן התקשורתי בין בני האדם מתרחש במטא-עולם.[3] האדם יצר תמונת מציאות קוגניטיבית, והיא איננה זהה למציאות המוחשית. בעולם המשמעויות הזה, הבא לידי ביטוי בסימנים ונוצר מסימנים, קיימים מושגים שהם הם ה"עולם" שאליו מתייחס האדם. בני האדם משוחחים ביניהם על מציאות קוגניטיבית ולא על מציאות מוחשית, על משמעויות ולא על אובייקטים נטראליים, על תכנים ויחסים ולא על ישויות אובייקטיביות נפרדות. אנו אומרים שהאוכל טעים ולא מתארים אותו רק באמצעות המרכיבים הכימיים שלו. אנו עושים זאת בעזרת סימנים שהם כלי תקשורת, אך הם גם חומרי הגלם שמהם נוצרה מציאות קוגניטיבית זו. (חשוב מאוד להזכיר כאן את אביו הרוחני של קלר, הפילוסוף ארנסט קסירר ואת ספרו החשוב 'מסה על האדם'.) הסימנים האנושיים החשובים ביותר הם הסימנים הלשוניים – השפה האנושית.

סמנטיקה – שדה המחקר הלשוני של הסמנטיקה מנסה להציע דרך לברור משמעותן של מילים ואיזה תוכן בדיוק הן מסמנות.[4] המחקר אינו מצטמצם רק למילים בודדות, אלא הוא דן גם במשמעותם של משפטים שלמים וטקסטים רחבים יותר. ברור המשמעות נעשה מתוך השוואה לתכנים דומים (ביטויים קרובים בשדה הסמנטי הרלוונטי) ומתוך התפקוד התחבירי בהקשרו (האם זהו ביטוי המתאר פעולה של מישהו/משהו?). למרות המאמץ המחקרי הרב, לא נמצאה דרך המבטלת לגמרי את העמימות של הסימנים הלשוניים ונותנת להם משמעות מדוייקת וחד-חד ערכית. לפיכך אין דרך לסגור לחלוטין את הפער המובנה בין הסימן הלשוני למשמעותו. אמנם, באופן אינטואיטיבי, כשאנו אומרים 'דלת', אנו יודעים בדיוק למה אנו מתכוונים, אבל זה לא ממש בדיוק. מה רוחב הדלת? מאילו חומרים היא עשוייה? כיצד היא מחוברת למשקוף? האם זו דלת של כנף אחד או יותר? האם יש כאן ציווי: סגור את הדלת? או אזהרה: הזהר מהדלת וכו' וכו'. כל הפרטים הללו לא בוררו במילה 'דלת'. המשמעות נשארת מעט מעורפלת ויכולה להכיל כמה וכמה תמונות/תבניות מציאות אפשריות שלעיתים מתבררות יותר מתוך ההקשר. לפיכך המשמעות, במידה מסויימת, נשארת מופשטת.

אם ראינו את הקושי בהבנת המשמעות של מילה אחת, קל וחומר הקושי בולט במשפט בן כמה מילים או בטקסט רחב יותר. הניסיונות ל"פיצוח" המשמעות המדוייקת של טקסט מעלה שאלות רבות, למשל: מהם גבולות הטקסט? או במילים אחרות, מהי יחידת המשמעות אליה אנו מתייחסים? הביטוי 'יחידת משמעות' מחייב כי בטקסט יש רצף מילולי היוצר לכידות ועקביות של התוכן והמשמעות, ולא בקלות ניתן לקבוע מהם גבולות הטקסט המלוכד סביב מרכיב משמעות מרכזי אחד.

כאמור, ניתוח משמעותם המדויקת של מבעים, בין אם הם קצרים ובין אם הם רחבים וארוכים – המוגדרים כמאקרו-סמנטיקה, קשה בגלל ריבוי המשתנים המשתתפים בעיצוב המשמעות. אם בלשון הכתובה, העומדת לכאורה מחוץ לנסיבות, כטקסט סטטי (למשל בהוראות שימוש במכשיר חשמלי), ראינו קושי בהגדרת משמעות המילים והמשפטים עד הסוף, ודאי הדבר כי משתנים סביבתיים והקשריים, הנמצאים תמיד בשיחה חיה ויוצרים טקסט דינמי חי ומתפתח, מסבכים יותר את תמונת ההבנה. אמנם, כאמור נסיבות הקיום החי של השיחה יכולות לפעמים גם לחדד את המשמעות ולסייע בהבנת המשמעות המדויקת דווקא מתוך ההקשר, אך הדבר איננו תמיד קל לפענוח. ריבוי המשתנים הללו דורש הצלבות רבות של מרכיבי משמעות כדי להבין בדיוק את התוכן שנמסר. ויותר מזה, פענוח המשמעות של הלשון האומנותית (כמו למשל, שירה) מאתגרת במיוחד כי היא מכילה, בנוסף לכל המתואר, גם מרכיבים פואטיים שונים ומורכבים.

למרות כל הקשיים הללו, התקשורת הלשונית פועלת לא רע יחסית. אנשים מבינים זה את זה, פחות או יותר, לפחות לצורך תפקוד ושיתוף פעולה. הם מצליחים לפענח את המשמעות של הנאמר. אנו עושים באופן טבעי את ההצלבות הנדרשות לפענוח התוכן המילולי מתוך ציפיות חברתיות שפיתחנו במשך השנים. אנו מבינים למה מתכוונת הנערה המתבגרת שמספרת לחברתה כי אמא שלה 'נכנסת לה לנשמה'. אפילו כשהיא אומרת 'ההורים שלי חונקים אותי', אנו מבינים כי מדובר באמירות מטפוריות, ואנו מבינים גם את משמעותן. הידע שלנו הוא אמנם אינטואיטיבי וספונטני והמחקר התאורטי, שאל חלקו בלבד רמזתי, מצליח להסבירו אבל גם להתייחס לקשיים לנתחו ולהבין את תוכנו.

סיפור – כפי שראינו בדוגמת בית הקפה שבפתיחה, האדם הוא מספר סיפורים כרוני. האדם מארגן את שטף  המידע הנכנס אליו בעזרת תבניות סיפוריות או דפוסים (PATTERNS)[5]. דפוסים אלה הם תבניות הכוללות פריטים רבים המקובצים לקבוצות, כמו למשל כל הפרטים המתחברים למתרחש בעבודה, או במשפחה, או דפוס השייך למפגשים חברתיים עם חברים, דפוס השייך לאוכל ועוד. בכל אחד מדפוסים אלו ישנם אלפי פריטים שמתחברים לקבוצת תוכן אחת היוצרת סיפור עקבי. לא במקרה השתמשתי במילה 'תבנית'. הפרטים הרלוונטיים נמזגים אל התבנית שהיא מיכל המקבץ אל תוכו את החומרים מהם נאפית העוגה שמהווה את  הסיפור שיש בו יותר מאשר אוסף מרכיביו. הפרטים יוצרים סיפור, המוח יוצר מעצמו, מקבץ בדרך אסוציאטיבית, את הקישורים בין הפרטים ובונה את הדפוס.

בדפוס המשפחה, למשל, בין אלפי הפריטים, כלולים קריאה בשמות חיבה לא פורמליים, טון ואופן הדבור לילדים, ומתאפשרת ישיבה עם רגליים למעלה על השולחן בסלון. 'הסיפור המשפחתי' מתיר גם לבוש מרושל מול בת הזוג. ואילו בסיפור 'העבודה', למשל, נאסר הלבוש מרושל וישיבה ברגליים חשופות. סיפור העבודה כולל גם טון דיבור שונה לחלוטין. דפוסים אלו מעוצבים מניסיון החיים כבר בינקות ובילדות (ובהשפעת החברה) שבה מדגימים ומלמדים את הילד הקטן כיצד להתנהג ליד שולחן אוכל, כיצד להתנהג כלפי מבוגרים, כלפי בני משפחה וכן הלאה. התבניות הסיפוריות הללו נוצרות בתודעת הילד מעצמם. הוא איננו מקבל "ספר" הנחיות מהי משפחה וכיצד מתנהגים בה, הוא מצרף את התנהגויות הרלוונטיות בעיניו (על פי ההתנהגויות שבסביבתו) לכלל סיפור עקבי. חשוב להדגיש כי הלשון האנושית והשפה שאותה הילד שומע, ובה הילד לומד לדבר, תופסת חלק חשוב ביותר בעיצוב הדפוסים הללו, והיא תומכת מאוד בתבניות חשיבה אלו הנוצרות בגילים המוקדמים. (חשוב כאן להזכיר את עבודותיו של לב ויגוצקי וממשיכיו.)

סיפורים אלו הם פעילים. הם אינם רק כלי קיבול לקליטה פסיבית מהסביבה, האדם מפעיל אותם "חזרה" על פריטי המידע שנקלטים ומחליט לאיזה דפוס לשבץ אותם.[6] הסיפורים הללו מתפרשים ונותנים משמעות למידע המגיע מבחוץ. האדם שהחליט מהו הסיפור המתאים משייך, בצורה פעילה, פריטים נוספים לתבנית הסיפורית המתאימה. לסיפורים אלו יש יכולת גמישות של קליטה ועיבוד של חומר חדש. הם יכולים להתרחב (יישום למקרים דומים, למשל, קליטה של בן זוג חדש של אחד הילדים שהתחתן, כבן חדש במשפחה), והם יכולים להיות באינטראקציה עם דפוסים אחרים. כך למשל ניתן לראות את האופן שבו פקיד בבנק מדבר שיחה פרטית בטלפון כשלקוח יושב מולו – שילוב דפוס התנהגות בעבודה, עם דפוס של קשרים חברתיים פרטיים. כאמור, גבולות הדפוסים גמישים ובמידה מסויימת הם יכולים להתרחב ולכלול מרכיבים חדשים, אך הדבר החשוב הוא הצורך לשמור על יציבות תוקפם של הדפוסים הסיפוריים. הדפוסים, ככלי עבודה שימושיים ויום-יומיים, חייבים להישאר תקפים.

כל גירוי חדש מאורגן מיד בתוך דפוס סיפורי קיים. כשאנו רואים פריט בד חדש בחנות הבגדים, אנחנו מבינים שהוא כנראה פריט לבוש, ומבררים כיצד משתמשים בו. הוא אינו נשאר תלוי ללא הקשר, הוא משויך מיד לתבנית קיימת. אם איננו מצליחים לשבצו לתבנית הקיימת, הוא פשוט נדחה מההכרה שלנו, ואינו רלוונטי לנו. המוח קולט רק מה שהוא מוכן לקלוט, שהוא בעל משמעות עבורו במסגרת הדפוסים הקיימים. לעתים אנו מוכנים אף לעשות מאמץ נוסף, אם לא הצלחנו לקשרו באופן מיידי: אולי זה פריט באפנה חדשה שאינה מוכרת לנו? או לשייכו לתבנית מורחבת או שכנה – אולי מדובר בקישוט דקורטיבי של חלון הראווה של חנות הבגדים? לאדם אין מצב של פסק אפס (NO ZERO HOLD). המוח איננו שומר מקום ריק. כל גירוי חייב לזרום לאחד הדפוסים. אין קלט המתקיים ללא שיוכו לסיפור, אין גירוי שעומד ותלוי ואיננו "מוזרם" לתבנית קיימת.

הדפוסים יוצרים 'אגני ניקוז' סיפוריים. אלו הם פתחים רחבים של הדפוסים, הקולטים מידע רב שחלקו חדש, וממרכזים אותו לעבר מרכז התוכן העיקרי של אגן הניקוז של הדפוס. התהליך הוא כדלקמן: לכל דפוס יש "מרכז", המגדיר בכמה הגדרות פשוטות את עיקר התוכן של המידע המצוי בו, ואגן ניקוז רחב הקולט פרטי מידע רבים המשתלבים בדפוס זה ו"זורמים" אל עבר מרכז התוכן. לדוגמה: כשאנו נמצאים בעבודה ופוגשים אדם חדש המצטרף למקום העבודה שלנו, אנו מחילים עליו את הידוע לנו כיצד יש להתייחס אל עובד חדש (וזה כמובן שונה אם אנו כפופים לו או הוא כפוף לנו). איננו מתייחסים בתחילה אל אישיותו הייחודית, אלא אל התפקיד שלו במערכת. דרך הדיבור כלפיו, מיקום מקום הישיבה שלו, מעמדו החברתי בפינת הקפה, כל אלו הם נגזרות של פרט חדש בסיפור קיים. סיפור זה הנקרא 'יחסי העבודה' ניתן לתמצות בכמה הגדרות פשוטות, כמו תוכן העבודה, יחסים חברתיים בעבודה וכד', והמידע החדש הנכנס אליו "זורם" אל הגדרות אלו.

נקודה חשובה היא פעולה הנקראת 'ערור' (TRIGGER). ערור הוא ביטוי המתאר את אופן הפעלת הסיפור הכולל, שמעורר פריט מידע חדש. ערור הוא הפעלה של המנגנון המפרש את המציאות, המסביר לאן יש לשייך את פריט המידע החדש, איזה סיפור הוא מעורר. פריט זה מעורר ומכניס לפעולה סיפור שלם שרק נרמז על-ידי הפריט. הפריט המזוהה כשייך לדפוס מסוים מעורר את הדפוס כולו. המוח פועל באופן אסוציאטיבי. מספר מצומצם יחסית של נוירונים הנכנסים לפעולה, "מדליקים" אוטומטית ובאופן עצמאי את הדפוס כולו. המוח בונה תמונה שלמה, מזהה את מכלול הדפוס, על סמך פריטים בודדים ממנו, או מעורר סדרה ארוכה של התרחשויות אפשריות רק על סמך נקודות בודדות המזוהות כתחילתו של התהליך. כשמישהו רואה אישה שעל אצבעה טבעת שניתן לזהותה כטבעת נישואין, מיד עולה אצלו הדפוס המסביר את תוכנם ומשמעותם של חיי נישואין בחברה המוכרת לו. נוירונים מעטים במוח המזהים קו דק של חומר המזוהה כמתכת בעלת צבע מוגדר על אצבע מסויימת מניע את מכלול הדפוס. ומכאן הוא יודע מה נכון להגיד ומה לא נכון להגיד, אילו ג'סטות הוא רשאי לעשות כלפיה, ואלו לא, והכול על סמך פריט קטן ודל יחסית.[7] תהליך הערור מעורר את התבנית או הדפוס, על כל היבטיו, גם אלו הרגשיים והחווייתיים, שהם מרכיבים חשובים במערכת זו ובכל דפוס אחר. האסוציאציות הרגשיות והחווייתיות הן חלק חשוב ביותר מהמשמעות של הדפוס, או במילים אחרות, מהתכנים העולים כתוצאה מתהליך הערור.

מהם האפיונים של הסיפורים הללו שמאפשרים להם להיות מידיים ומהירים? מהירים, כך שיוכלו להיות מעובדים, מובנים ומזמנים את התגובה המתאימה למצב. ובכן, סיפורים אלו הם קודם כל פשוטים, קלים ובהירים. הם מתמקדים באירועים המתאימים לאגני הניקוז ומתעלמים מאלפי הפריטים המקיפים אותם. ונקודה נוספת חשובה ביותר, אם הם "מתיישבים טוב" עם התבנית, הם קוהרנטיים ועקביים, הם משכנעים, הם נחווים כאמתיים. "המוח הממציא נרטיבים … הוא איבר מחפש היגיון"[8] וההיגיון מתגלם בסיפור טוב.

היכולת והצורך לספר סיפורים, כפי שגם נראה בהמשך, ממשיכים לתהליכים של יצירת סיפורים שיש בהם מרכיבים דמיוניים ופיקטיביים. סיפורים אלו אינם נשארים כאשליה שמעבר למציאות, הם מקבלים תוקף של מציאות ממשית. הם הופכים להיות "המציאות" בתוכה אנו חיים. האדם חי בתוך הסיפור שהפיק מתוך מרכיבי המציאות, אך גם בתוך סיפור שמעצב את המציאות ומוסיף עליה מרכיבים שאינם ראליים. כך היטיב לתאר יובל נח הררי את המצאת הכסף. "המצאת הכסף לא היתה מהפכה טכנולוגית או חומרית, אלא מהפכה מנטלית ופסיכולוגית. המצאת הכסף היתה יצירה של מציאות בין-סובייקטיבית חדשה, אשר קיימת רק בדמיונם המשותף של בני האדם."[9] האדם יצר ספור של התנהלות החיים, יחסי 'תן וקח' באמצעות המצאת סיפור הכסף. הוא המציא מכשיר המסדיר את החיים החברתיים-כלכליים, והמכשיר הזה קיבל תוקף של מציאות ממשית. חישבו על מה קורה לכל אחד מאיתנו החותם על צ'ק, מוציא ערמת ניירות מהכספומט או הבודק את המספרים המסמלים את יתרת החשבון שלנו בבנק. דף התנועות בחשבון הוא מימוש של ארגז המטבעות העתיק שמספר לנו על היכולות שלנו בתחומי חיים רבים.

 

הדחף הביולוגי- אבולוציוני למשמעות

מה דוחף ליצירת משמעות? מהו הדבר היוצר את הצורך בתייחסות אל המציאות, התייחסות שאיננה נוכחת במציאות, אלא מפרשת את המציאות? ברור כי המסגרת בה אנו דנים היא מסגרת תקשורתית. רק ליצור שיש לו אינטראקציה עם סביבתו יכולה להיות התחלה של יצירת משמעות. התגובה לאירועים בסביבה היא סוג של תקשורת. שינויי טמפרטורה, שינויי אור וחושך, נוכחות או היעדרות של צרכי קיום (כמו למשל, מים), תקיפה של טורף, חיפוש בן זוג להזדווגות, כל אלה ועוד רבים אחרים מצריכים תקשורת. הצורך לעבד את נתוני הסביבה להבין אותם, את משמעותם, היא הכרחית. אך האם כל תקשורת מחייבת קיום משמעות?

פרחי החלמונית, למשל, מתקשרים עם השמש. הם נפתחים לאור השמש ונסגרים עם שקיעתה. עצים משירים את עליהם לפני בוא החורף. הם עושים זאת לא בגלל איזו החלטה או הבנה מופשטת של סביבתם, אלא זהו מנגנון "מכני" ישיר. אמנם יש כאן תקשורת, מסר הנמסר מקרינת השמש, מטמפרטורת האוויר לרקמות הצמח, אבל זו פעולה-תגובה ישירה שאיננה דורשת פרוש או הבנה, וכנראה אין בה כל מרכיב של תיווך.

מהי, אם כן, תקשורת המחייבת יותר מזה? התשובה היא: תקשורת שאיננה מחייבת פעולה- תגובה ישירה. המעבר הדרמטי ששינה את כל פני החיים על פני כדור הארץ היה ברגע שעלתה האפשרות לא לפעול, לא להפעיל תגובה "מכנית", ישירה ואוטומטית. אם לעץ היתה בחירה להשיל את עליו בסתיו או לא להשיל אותם, הוא היה צריך לקבל "החלטה" באלו תנאים יעשה כך או אחרת, הוא היה צריך לתת משמעות לשינויי מזג האויר ולהחליט "עכשיו מגיע החורף ולקראתו אני צריך להשיר את עלי". ברגע שבו צריכה להתקבל "החלטה" של לפעול או לא לפעול, נכנסת לתמונה בחירה (הנובעת מהתכוונות), המתחילה פעולה של יצירת משמעות. ויותר מזה, זו תחילת הדרך להיווצרותם של ייצוגים פנימיים, עולם פנימי של "מחשבות" על פיו מתקבלת ההחלטה. אבל לא נקדים את המאוחר ונתאר את המנגנון הפשוט ביותר של קבלת החלטות: לולאת משוב.

לולאות משוב – השלב הראשון והפשוט ביותר הקרוב למנגנון מכני ישיר הוא לולאות משוב (היזון חוזר Feedback). למכשיר רדיו אין צורך בתקשורת עם סביבתו, או שהוא פועל או שאיננו פועל. פעולתו לא תלויה בשאלה האם מאזינים לו, או היכן הוא מונח. לעומת זאת, במקרר המזון הביתי המוכר לכל אחד מאיתנו, יש כבר יכולת החלטה הפועלת בלולאת משוב. יש לו חיישן המווסת את פעולתו בהתאם לנתוני הסביבה. הוא מפעיל או איננו מפעיל את המנוע המוריד את הטמפרטורה בתוכו. מנגנון המשוב, ההיזון החוזר, הוא מנגנון המבצע או לא מבצע, המחזק או מחליש פעולות מסוימות. היכולת לקבוע אם תהיה או לא תהיה פעולה דורשת "הבנה" של הסביבה. אך זו הבנה מוגבלת מאוד הקרובה מאוד למנגנון של פעולה – תגובה ישירה. גם המקרר שאמנם יודע להפעיל את מנגנון הקירור שלו או לא להפעילו, אין אפשרות לקבוע זאת אלא על סמך חיישניי הטמפרטורה שבו. המצב משתנה באופן מהותי רק שצריך לסכום גירויים, לשקלל מספר גירויים ולהחליט על ההיררכיה ביניהם. הצורך להחליט איזה גירוי חשוב יותר הוא עושה את מנגנון לולאות המשוב (ובכוונה כתבתי לולאות ברבים) למנגנון בוחר ומחליט. (כמובן יש כאן המקום להתייחס לדרך בה פועלים תאי העצב. מודלים רבים המתארים את פעולת הנוירונים במוח מדגישים שהפעולה החשובה היא הסכימה, בשקלול וההיררכיה שהגירויים מפעילים.)

ואכן, אורגניזם חי (גם ברמה של תא בודד) נדרש להחלטות ברמה מורכבת הרבה יותר. הוא קולט חומרים, אנרגיה ומידע ומעבד אותם בהתאמה לסביבה לצורך תכליתי של קיום ורבייה. חילוף החומרים המטבולי מכוון, בהקשר בו הוא מתקיים למטרה של קיום והתרבות. הוא חייב להבחין בין חומרים המביאים תועלת לקיומו לבין אחרים שאינם רלוונטיים כלל. המקרר הביתי מתייחס אך ורק למידע אודות הטמפרטורה שבתוך גוף המקרר, ואיננו "שם לב" לסוג המוצרים שמכניסים אליו. האורגניזם החי צריך לשים לב לטמפרטורה בה הוא נמצא, לכמות החמצן סביבו, לנוכחות טורפים המאיימים עליו, לחומרי מזון זמינים, להזדמנויות רבייה ועוד ועוד. משמעותה של הבחנה זו היא בכך שהיא מחייבת החלטה מה רלוונטי ומה איננו רלוונטי. החלטה כזו דורשת יכולות מיון של המציאות לקטגוריות. מערכת כזו חייבת להחליט מהי 'דמות' ומהו 'רקע' או 'רעש'. 'הדמות' היא המרכיבים הרלוונטיים לצרכים שלו, והרקע איננו דורש התייחסות. החלטות כאלה הן השלב הראשון הקשור ללולאת המשוב. רק המרכיבים הרלוונטיים, הדמות, נלקחים בחשבון בהיזון החוזר. כשייצור חי צריך להחליט האם זה הזמן המתאים לקליטת חומרי מזון, הוא "מבין" כי נוכחות מזון היא רלוונטית יותר מהטמפרטורה בסביבתו. ועכשיו הוא גם פנוי להבין כי הוא חייב לאכול כי הוא רעב. הוא מפעיל את ההיזון החוזר, הרעב יוצר את הדרישה למזון היכול להתממש בנסיבות המתאימות.

החלטות של האורגניזם היוצר משמעות נקבעות על פי הניסיון המצטבר. הניסיון של היצור החי הינו מעגלי: אם מהלך x הוביל אותי לתוצאה y אני ארצה בעתיד לחזק אותו או להימנע ממנו. המערכת יוצרת אפשרויות המשפיעות חזרה על התנהגותה שלה. משוב רפלקטיבי מחזק או מחליש את התנהגות המערכת. המצב הפנימי של המערכת מובחן ומוגדר על ידי עצמה (המערכת "מבינה ומודעת" לעצמה), ובעקבות זאת נבחרת הפעולה המתאימה. כלומר, יש כאן מבחר תגובות אפשריות, רפרטואר של תגובות לבחירה המיושמות על פי הניסיון. למערכות המבוססות משוב מוגבל, כמו המקרר, יש רק שתי אפשרויות: להפעיל או לא להפעיל את מנוע המקרר, ודבר זה נקבע רק על פי משתנה אחד – הטמפרטורה בתוכו, אבל לכלב, למשל, יש הרבה יותר משתנים שעליו להתלבט בהם ולשקול איך להגיב מולם.

ההבדל בין מקרר לבין כלב איננו מהותי, הוא כמותי. אבל כמות ומורכבות שיוצרים איכות. במקרר נתון אחד קובע פעולה, לעומתו הכלב צריך לשקלל מספר גדול של נתונים ולבחון את היחסים ההדדיים שהם יוצרים כדי להחליט לאן מוביל מכלול הנתונים ואיזה יחסים הם יוצרים ביניהם ומשפיעים על התוצאה הסופית הרצויה מתוך הניסיון שהצטבר, כלומר, מתוך תבנית חשיבתית המיוצגת מראש במוחו של הכלב.

מערכות קוגניטיביות – קבלת החלטות היא פעולה אקטיבית. החלטה היא חיבור בין נתונים סביבתיים למניעים או לתבניות פנימיות. קישור זה הוא פעולה שאנו קוראים לה פעולה חשיבתית-קוגניטיבית. מערכת קוגניטיבית היא כזו היכולה ליצור מעצמה אסוציאציות המקשרות בין פעולה לתוצאה והיכולה להבנות היררכיה שלהם, מה רלוונטי יותר ומה חשוב יותר. היצור הקוגניטיבי דולה מתוך ניסיונו את הקישור הרצוי בין פעולה לתוצאה. יכולת קישורית זו תלוייה באופן ברור בדימויים פנימיים. למערכות קוגניטיביות יש "עולם פנימי" הן "יודעות" מה לחפש כדי להחליט כיוון שיש להם דמויים של עצמם ושל הסביבה.

לפיכך תכונות 'המערכות הקוגניטיביות' הן: 1. בוחרות בין אפשרויות ומבצעות החלטות. 2. כוללות בתוכן דימויים פנימיים של סביבותיהן. דימויים העוזרים להם להחליט בין הרצוי לזה שאיננו רצוי. 3. משתמשות בניסיון נלמד בעצמן כדי לבנות את הדימויים הפנימיים ולעדכנם, כלומר, הן 'ארגון עצמי לומד'. ארגון עצמי לומד צובר ניסיונות ומעדכן החלטות על פי ניסיון זה. שילובן של שלוש התכונות הללו מאפשר ליצורים קוגניטיביים לקיים אינטראקציות עם העולם באופן שאיננו כבול רק לגנטיקה שיצרה אותם ומפעילה אותם באופן מכני-אוטומטי. מכונית, שאיננה יצור קוגניטיבי, יכולה לעשות רק מה שמרכיביה הורו לה לעשות. אין לה אפשרות פתאום 'לתפוס ראש גדול' ולהחליט לעוף כמטוס. אבל כלב שהוא ייצור קוגניטיבי יכול להיות תוקפני או נינוח, בנסיבות מסוימות, על פי החלטתו.[10]

דימויים פנימיים של מערכות קוגניטיביות הם ייצוגים הנוצרים באופן הדדי. ייצוג מתקיים מכיוון שיש מה שנענה לו. נוצרת אינטראקציה בין פעולה לבין מה שנענה לה במציאות. יש כאן מגע של ייצוג פונקציונלי המעביר אינפורמציה (פנימית, של הייצור) אל הסביבה, ומשהו בסביבה נענה לו. דימויים כאלה הנוצרים ממגע הדדי של ישויות באינטראקציה, מקודדים, בצורה מופשטת ב"מוחה" של המערכת. יצור המכיל ייצוגים רבים ואיכותיים יותר המתאימים לסביבתו, יקיים אינטראקציות מוצלחות יותר עם סביבתו. ייצוגים אלו הם שיקוף מופשט, סוג של תמונת ראי, של 'תחום היעד' (על פי המינוח המוכר מהתחום הבלשני) של היצור. (וכך אנו מבינים יותר את הקביעה שהאדם, ויצורים אחרים, חיים בתוך מציאות קוגניטיבית ולא רק בתוך מציאות מוחשית.)

הייצוגים נחלקים לשני סוגים: מולדים ונרכשים. הייצוגים המולדים מקודדים כאינפורמציה בחומר התורשתי התומך בקיום היצור. הייצוגים המולדים מהווים את בסיס המידע ההכרחי של ההתייחסות הראשונית אל הסביבה. העין והמוח של הדבורים מתפתחים גנטית כדי לזהות כל פריחה. זיהוי הפריחה מחזק את ההתעניינות בפרחים כלולאת משוב. בשונה מהייצוג המולד, הייצוג הנרכש בא כתוצאה מהיכולת להחליט, לבחור, ליצור משמעות שמתורגמת להתנהגות בסביבה נתונה. הדבורה "יודעת" מניסיונה איזה פרחים ספציפיים טובים יותר לצרכיה, ולפיכך מכוונת עצמה אליהם. התנהגויות אלו משפיעות חזרה על הפעילות וממנה נוצרת המשמעות המזינה לאחור את הפעילות הקוגניטיבית של הייצוגים. משמעות היא, אם כן, התוצר הביצועי של האינפורמציה שנבחרה. משמעות זו מוערכת לאחור כטובה או רעה, כחיובית או שלילית, והיא הניסיון הקובע את מהלכי הבחירה הבאים.

יצירת משמעות מחייבת התאמה לסביבה הקיימת. משמעות, כמו למשל משמעות יעילה, נבחנת רק על רקע הסביבה הקיימת. משמעות, אם כן, מתקיימת ונבחנת רק בתוך הקשר. הייצור החי משתמש ולומד באמצעות יכולת הניבוי. הייצוגים 'מדמיינים' את הפעילות ומנבאים מה יהיו תוצאותיה. לולאת המשוב מחזקת או ממתנת פעילות על פי הניבוי הצפוי. הפעילות מאמתת או שוללת את הניבויים וכך מתרחשת הלמידה. יכולת עיבוד נתונים המביאה ללמידה התקדמה מאוד במהלך האבולוציה. אפשר, אולי, לנסח זאת כך: התקדמות האבולוציונית היא ההתקדמות ביכולת הלמידה.[11] הלמידה היא תהליך מתקדם, צבירת ידע היא תהליך אבולוציוני עם משוב חיובי: ידע מביא לעוד ידע.[12]

ניבוי והיכולת לדמיין עתיד – כאמור, ניבוי הוא מרכיב מרכזי לתפקוד קוגניטיבי ולתפקוד האנושי. הצפייה מה עתיד להתרחש בשניות ובדקות הקרובות היא כל כך מרכזית שאנו מתייחסים לניבוי כדבר המובן מאליו. כשאנו פותחים את דלת הבית אנו מצפים למצוא מאחוריה את החדר המוכר לנו כל כך. כשאנו לוחצים על מתג הדלקת האור אנו מנבאים כי האור יידלק. כשאנו יורדים במדרגות אנו מצפים כי הרגל תגיע למדרגה הבאה באותו מרווח כמו המדרגה הקודמת. כולנו מכירים את המצב בו לפתע מסתבר לנו כי המדרגה הבאה שונה מאוד בגובהה. המכה שקיבלנו שינתה את כל הניבוי שלנו ויצרה מייד צורך בניבוי חדש. יכולת הניבוי היא היכולת לספר סיפור מסודר ועקבי על המציאות, גם סיפורים קטנים של גובה המדרגות, וגם סיפורים גדולים של איך יראו חיי עם בן זוגי העתידי. הניבוי יוצר תמונת עולם שיש בה מרכיבים מוחשיים רבים, ויותר מהם, מרכיבי משמעות הקובעים את תמונת העולם המעשית והמדומיינת שלנו (כולל הממדים הרגשיים והנפשיים).

בשנים האחרונות מתגלה יותר ויותר כי פעולת החישה היא דו-סיטרית. אמנם פעולת החישה היא העברה של מידע "מלמטה" אל המוח, אבל מסתבר כי המוח האנושי מפעיל יותר נוירונים, "מלמעלה" לעבר הקלט מאשר הקלט מפעיל לעבר הקורטקס. הקשרים "אחורה", מהזיכרון לחושים, רבים יותר מהקשרים "קדימה", מהחושים. ההנחה היא כי זרמים אלו הם ניבויים המנחים את הפעולה וההתנהגות. ניבויים אלו הם המשמעויות הנוצרות מהקלט החושי. אנו מעבדים את התוצאות האפשריות של המידע שנקלט.

איך נוצר הניבוי? מפות סיבתיות – סיבתיות היא תבנית מדומיינת המוטלת על המציאות. תבנית כזו נוצרת כתוצאה מאישור הסתברותי החוזר שוב ושוב של צירוף אירועים. ככל שנצברים רצפים חוזרים ועקביים של אירועים, הם נתפסים כסבירים יותר ויותר ונבנים כמפת סיבתיות. אם כל פעם שאנו אוכלים אחרי הרגשת רעב, האוכל משקיט את הרעב, אנו קובעים כי האכילה היא הסיבה לתחושת השובע. מפות סיבתיות הן הסתברותיות, הסתברות ההולכת ומתחזקת מתוך ניסיון החיים, הן מייצגות את המציאות בדייקנות הולכת וגדלה. אמנם הן אינן ודאות מוחלטת, אבל הן מספקות ניבויים מספיק טובים כדי לקבוע התנהגות תקפה.[13] "תאוריה" סיבתית של המציאות מאפשרת בדיקת התנהגויות חלופיות. ישנן כמה וכמה אפשרויות מה ישביע את רעבוני (פסטה עושה זאת טוב יותר מאשר חסה).

יצירת מפות סיבתיות אצל תינוקות (ואולי גם אצל עוברים טרם לידתם) היא "אחת התגליות החשובות והמהפכניות ביותר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית" אומרת אליסון גופניק.[14] "…ילדים קטנים מאוד מכירים את המבנה הסיבתי של העולם. הם יוצרים מפות סיבתיות. ידע זה מעניק להם יכולת מדהימה לדמיין עולמות חלופיים ולשנות את עולמנו. … המפות הסיבתיות של ילדים משתכללות – הן מייצגות את העולם בדייקנות הולכת וגדלה, והדבר מאפשר לילדים להגדיל את כוח דמיונם ולייעל את פעולתם. ילדים לומדים בצורה נכונה על פעולת העולם. תינוקות נולדים, אם כן, עם מנגנונים רבי עוצמה המאפשרים למידה סיבתית." (שם עמ' 79, ההדגשה שלי – ד.ש.) "יכולתנו לייצג את המבנה הסיבתי של העולם ושל התודעה, לדמיין ולברוא עולמות חדשים אפשריים, היא אחד המנועים החזקים של השינוי האנושי." (שם עמ' 105) אנו עושים זאת בתופעות הפיזיות ובחפצים שבעולמנו, אבל גם בתופעות הפסיכולוגיות והחברתיות הבין-אישיות. וכך מתפתחת התרבות.

הפעלת הדמיון ויצירת חוויה של מודעות עצמית היכולה לראות את העצמי במצבים אפשריים בעתיד (וגם בעבר – מה היה קורה אילו הלכתי לבית ספר אחר?), היא תודעה רפלקטיבית (מרובת פרספקטיבות) הממחישה אירועים ומנבאת את האפשריות המגוונות הנובעות מהן. הכרה כזו מכונה, לעיתים, 'אוטונואטית' (Autonoetic consciousness). הכרה זו קשורה, כמובן, לזיכרון של אירועים בעבר.

אבל נחזור לתאור המהלך האבולוציוני של התפתחות הדחף למשמעות.

קופים – (ובמיוחד, קופים הקרובים לאדם; ובמיוחד שימפנזים) – כבר בתחילת המאה ה-20 החל וולפגאנג קוהלר (Kohler) לערוך ניסויים עם שימפנזים, שגילו שיש להם יכולת "להמציא" פתרונות לבעיות מעשיות שהתבססו על הבנת יחסים אפשריים בין חפצים שהיו סביבם. נמצאה אצלם היכולת להבין כיצד להשתמש בכלים ואפילו לפתח כלים חדשים שהיו שכלולם של הקודמים. בשנות ה- 70 של אותה מאה זוהתה היכולת לזיהוי עצמי של שימפנזים, הם הבינו מי הוא הנשקף במראה.[15] ויותר מזה, נמצאה אצלם יכולת של הבנה של סמלים מופשטים. הם לא רק הבינו מה מסמנת תמונה של בננה, הם גם הבינו את המשמעות של המילה (שההיגוי שלה איננו קשור כלל למראה של בננה, או לתכונות אחרות שלה) כפי שנאמרה בסביבתם. שימפנזים הצליחו (במידה מסויימת) ללמוד את שפת הסימנים של חרשים-אילמים, ואפילו יכלו ליישם אותם למציאות חייהם (אך לא עד כדי חיבור משפטים שלימים ומורכבים). כלומר, יש לשימפנזים יכולת קוגניטיבית של יצירת ייצוגים פנימיים (גם ייצוגים סימליים-מופשטים) ויכולת לבצע פרוצדורות רצויות על ייצוגים אלו, כמו, למשל, ניבויים. כל המחקר הזה לווה במחקר אינטנסיבי של האנטומיה והתפקוד של חלקי המוח השונים (גזע המוח, מוח הביניים, היפוקמפוס, קורטקס).[16]

ההסבר המרכזי לפיתוח יכולות כאלה הוא ההסבר החברתי. אחת הקפיצות החשובות ביותר בהתפתחות לקראת יצירת משמעות היא יצירת חברות בני אותו מין ביולוגי (שיכולות להביא להזדווגויות פוריות, כאלה  המעמידות צאצאים). החיים החברתיים יצרו סביבה חיצונית שונה באופן מהותי. היצור איננו עומד רק מול גורמי טבע השונים ממנו (הרים, עצים ובעלי חיים שאינם ממינו ושאין הם חולקים איתו עולם פנימי דומה ולכן איננו יכול "להבינם"), אלא בני מינו הם מעתה הסביבה החיצונית, אולי, החשובה ביותר עבורו. ההתנהגות בחברה היא מעתה בעלת החשיבות הגדולה ביותר לשרידותו של הפרט. וככל שהקבוצה גדלה, כך צריך להגדיל את היכולת הקוגניטיבית כדי להבין ולזכור (לזכור – יכולת חשובה ביותר שלא נרחיב בה) יחסים בין חברי הקבוצה שהם המפתח גם לחיים המותאמים לסביבה החומרית.

מהי התוצאה של יכולות אלו? תאוריה חשובה ומקיפה המתארת את שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית- אבולוציונית מקופים עד לאדם היא זו של מרלין דונלד.[17] תאוריה זו המתחילה בקופים ומסתיימת באדם המודרני, מביאה אל היכולות האנושיות הגבוהות של יצירת משמעות: היכולת לזהות אנלוגיות, לעשות אנליזה, לתת שמות, לזהות תבניות וחוקי פעולה, למיין, לבדוק תקפות וכו'. דונלד מונה 4 שלבים של התפתחות, שני הראשונים הם לפני האדם, השלישי הוא על סף האדם, והרביעי הוא של האדם בלבד.

1.השלב האפיזודי – תפיסה אפיזודית היא כזו הצמודה למקרים קונקרטיים ואיננה יוצרת מהן הכללות (שעיקרן הכללות מופשטות). זו תפיסת ההווה המוחשי המיידי של 'כאן ועכשיו' ללא חשיבה רפלקטיבית. החיים הם רק בהווה שאיננו בונה קטגוריות או תובנות וניבויים לעתיד. תפיסה כזו של הפרטים בקבוצה החברתית יוצרת 'תרבות אפיזודית'. למרות שגם בתרבות כזו קיימים חיי חברה המושתתים, קודם לכל, על זיהוי וכן על פעילות הדדית ודינמית בין חברי הקבוצה, על שימוש הדדי ומאורגן בכלים, אין בה את המימד של הבנה מכלילה ומופשטת. גם בפרטים החיים בתרבות זו קיים אחסון בזיכרון, אבל הוא זיכרון צמוד מקרים קונקרטיים ואין בו הכללה עקרונית של מספר רב של מקרים ספציפיים. השלב האפיזודי לא יוצר דגם, מודל.

2.השלב המימטי – על גבי השלב האפיזודי נבנה השלב המימטי שעיקרו מידול (מהמילה – מודל) האפיזודות הקונקרטיות. מידול זה הוא יצירת ייצוג מוכלל, מורחב ומופשט מהמקרים הקונקרטיים הספציפיים. העשייה המימטית-חיקויית איננה רק חזרה אוטומטית, אלא שחזור וגילום מחדש של האירועים, תוך הבנה וכוונה כוללנית יותר. השלב המימטי איננו מצריך לשון ושפה והוא התקיים, ככל הנראה, כבר אצל הומו-ארקטוס (הזקוף). גם ללא לשון, מאפשר השלב הזה פעילות חברתית תיפקודית פונקציונלית. למשל: תינוק שקיבל מכה בישבן מאמא או מאבא שלו והולך לחדרו ונותן מכה בישבן לבובה שלו, מבין את מרכיבי הפעולה, מבנה אותה חזרה ללא צורך בסיבה חיצונית הכרחית, פרט לרצון לבטא את הייצוג שנוצר אצלו בדרך חדשה. הוא מפרק את התופעה, מנתק אותה מהמקור הקונקרטי ומרכיב אותה מחדש ומיישם אותה בדרך יצירתית כייצוג שהופנם. פעילות כזו היא בדרך כלל גלויה ולרוב יש לה ממד חברתי ותקשורתי.

חברה, בשלב המימטי יוצרת מנהגים, טכסים ומשחקים שאינם בהכרח מילוליים. התנהגות חברתית כזו יוצרת חברה יציבה כתוצאה מתבניות חוזרות של התנהגות חברתית – נוצרת תרבות חברתית מימטית. בתרבות מימטית זו יש פעילות ציד מתואמת, חלוקת מזון בין חברי הקבוצה, בנייה משותפת של מחסות, התאמה קבוצתית לנישה סביבתית אקולוגית וגם ריטואלים חברתיים.[18] החזרה עליהם יוצרת מודלים של פעילות שיש בה כוונה המתממשת שוב ושוב בתבנית המוכרת לקבוצה ונושאת משמעות המוכרת לקבוצה.

חשוב במיוחד להדגיש כי התפיסה המימטית מבוססת על דומות, על פעולות שנראות ונחוות כדומות, שהרי זה חיקוי שהופנם. דומות זו מורחבת מעבר לזהות מלאה של אחד לאחד, ויוצרת אסוציאציות בין פרטים שגם דומים רק בחלקם. עיקרון מטפורי זה נוכח בצורה מרכזית בקוגניציה האנושית עד היום. (הטענה, מרחיקת הלכת, היא שהמחשבה האנושית עדיין מבוססת על דומות. המחשבה שלנו היא, ככל הנראה, בבסיסה מטפורית.[19] )

אדם– השלב השלישי בתאור של דונלד מעביר אותנו לאדם. אמנם, אולי לאדם בשלבי ההתפתחות הראשוניים שאפשר אולי למוצאם חלקית גם בקופי אדם, אבל בכל זאת נראה כי יש כאן קפיצה של ממש.[20]

3.השלב המיתי – השלב המיתי הוא השלב בו מספרים סיפור. כדי לספר סיפור, רסיסי החומרים של השלב האפיזודי וקטעי החומרים של השלב המימטי מותכים לסיפור אינטגרטיבי רציף ומאוחד. השלב האפיזודי הוא תפיסתי. השלב המימטי הוא הבנייתי, השלב המיתי הוא בניית מודל של העולם על פי מידותיו של מספר הסיפור. הסיפור המיתי הוא ייצוג סמלי, עקבי ובעל משמעות (למספר) של המציאות הנוכחית על רקע הבנת העבר. מיתוס הוא סיפור מוכלל על העולם והחיים היום-יומיים שבו. הוא מערכת של ייצוגים (שאולי רובם מטפוריים) המסבירים, מסדירים ומווסתים את הפרטים של הקיום בעזרת תיאור סיבתי, ניבויים ודרכי שליטה על המציאות. לבוש, מזון, מחסה, משפחה, כל פרטיהם מקבלים את משמעותם מהמיתוס, והמיתוס יוצר תרבות. טכסי התבגרות, למשל, הם המחזה של הסיפור המיתי של החברה הנותנת משמעות למעבר בין ילד נתמך לבוגר יצרני התורם את יכולותיו לחברה.

מה יצר את הצורך לספר סיפור? צרכים הישרדותיים של איסוף מידע שימושי חשוב, שיתוף חברתי במידע זה, שיתוף שיש לו השלכות התנהגותיות חברתיות המביאות לקיום של חברה יציבה, אלה יצרו את הרצון להבנות דימוי עקבי ויחסים עקביים עם המציאות שסביב.

כיצד "נולד" הסיפור? מהו המנגנון שפיתחה החברה כדי ליצור את השיתוף בין חבריה, שיתוף שיצור את הסיפור המשותף הנחוץ כל כך ליצירת חברה? חיים אופק בספרו "הגן המסחרי" נותן תשובה מפתיעה:[21] שני מרכיבי יסוד עשו את האדם למה שהוא – יכולת החליפין ויכולת חלוקת העבודה. מה שעשה את השינוי הגדול של האדם היה התפתחותו החברתית והיכולת לשיתוף פעולה במספרים גדולים. שתוף זה מתרכז במסחר חליפין שמבוסס על ערך החפצים המוחלפים בלבד, ויכולת חלוקת עבודה מתוך רצון עצמי (שהיום היינו קוראים לו 'בחירה אישית') של כל פרט ופרט בחברה (ובכך מקדם את המין האנושי בכללו). בחברה של חלוקת עבודה נוצרות התמחויות והתמקצעות של פרטים בחברה המנהלים ביניהם יחסים של "קח ותן" על בסיס תועלת הדדית. פעילות מסחרית זו היתה הגורם המרכזי להתפתחותו האבולוציונית של האדם ופתוח יכולת החשיבה, ובעקבותיה, הדיבור והשפה. בכך רכש האדם יכולת התאמה לכל גומחה אקולוגית ללא שינוי גנוטיפי.

תולדות יכולת שיתוף הפעולה וחלוקת העבודה בין יצורים חיים מתחיל משיתוף סימביוטי. סימביוזה היא הפקת תועלת הדדית לשני פרטים נבדלים המחליפים ביניהם משאבים ושירותים לטובת שניהם. (דוגמה יפה לכך היא תהליך היווצרותם של תאים בעלי גרעין מתוך תאים חסרי גרעין "שבלעו" אברונים חיצוניים ובכך הגדילו מאוד את יכולת ההישרדות וההתרבות שלהם כגוף אחד.) השלב הבא היה נפוטיזם. נפוטיזם מתבטא בעבודת צוות בני אותו מין לתועלתם המשותפת. השלב האחרון הוא המסחר. "בניגוד לחליפין הנפוטיים המעוגנים בזהות הצדדים המחליפים, החליפין המסחריים (או סחר החליפין) נקבעים אך ורק בהסתמך על תכונותיהם הסגוליות של החפצים המוחלפים כשלעצמם." (שם עמ' 23) הסחורות הראשונות שהאדם סחר בהן היו האש (שהיתה מופקדת אצל מומחים להבערה ולשמירה עליה), בשר בעלי חיים, כלי ציד, עורות וכלי תפירה שיצרו לבוש מהעורות הללו.

מסחר כזה הוא ייחודי לאדם ויוצר יכולת הסמלה. המסחר מתרחש ברובו בייצוגים (גם סחר חליפין נשען על ייצוגים – כמה קילו חיטה שווים 4 כבשים ושני טלאים?) והייצוגים הללו (ובמיוחד, כפי שמוכר לנו, בלבושם המודרני במספרים המייצגים שווה-כסף) הינם פיקציה טקסית, מציאות מומצאת.

פתוח מסחר החליפין ויכולת חלוקת העבודה הנובע ממנו, היא מנגנון של ארגון עצמי היוצר תחרות ושאיפה לאופטימיזציה של הפרט ולשיווי משקל של החברה. מכיוון שכל אדם שונה מחברו (בגלל שיטת הריבוי הזוויגי), חלוקת העבודה והמסחר הוא האמצעי המרכזי לפיצוי על חסרונות של כל אדם מתוך דאגה אנוכית לטובתו שלו. שונות אנושית מתבטאת ביכולות מוחיות מגוונות (ופחות בשוני גופני) היוצרות עודפות, שהיא תנאי לארגון עצמי. גם מסחר חליפין דורש עודפות של סחורות כדי להביא לבחירה אופטימלית. (אני בוחן את כל המכנסיים בחנות כדי לקנות את המתאימות לי ביותר.)

אל מול הסיפור החברתי של מסחר החליפין שמספר חיים אופק קיימים סיפורים חלופיים על ההתפתחות הקוגניטיבית של האדם. הארכיאולוג האנגלי סטיבן מית'ן מספר סיפור שונה במקצת.[22] הוא מספר כי לפני כ- 50 אלף שנים התרחשה קפיצה גדולה ביכולות הקוגניטיביות האנושיות. עד אז הכלים בהם השתמש מין האדם היו רק כלים של אבן או של עץ. הוא לא יצר כלים מעצמות בעלי חיים או מקרניהם. לא היו כלים מיוחדים למלאכות שונות וודאי שלא היה שילוב בין החומרים השונים בכלים (לא היה חיבור בין עץ לעצם או בין אבן לחומרים אחרים). כמו כן לא נתגלו ממצאים המעידים על קבורת בני אדם או על מנהגי קבורה. לא נמצאו לפני הקפיצה הגדולה תכשיטים או קישוטים למיניהם (שמטרתם מאוחר יותר היה להעביר מסר חברתי), וכן לא נוצרה אמנות (כמו למשל ציורי המערות). ובנוסף לכך, רק לפני כ-10,000 שנה הופיעה החקלאות בבת אחת באזורים גיאוגרפיים שונים.

הקפיצה הקוגניטיבית הגדולה, שלא היתה כרוכה בשינוי גנטי או בשינוי בגודל המוח האנושי, אפשרה היווצרות של אמנות, דת, טכנולוגיות מורכבות, תקשורת אנושית ומנהגים חברתיים. מה שגרם, לדעת מית'ן לקפיצה זו היא שמודולות קוגניטיביות נפרדות, שכל אחת מהן פעלה עד אז בנפרד, עברו לפתע למצב של יכולת שלוב ואינטגרציה ביניהן. מית'ן מתאר 3 או 4 מודולות כאלה: התבונה הטכנית, התבונה החברתית, התבונה של הבנת הסביבה הטבעית והתפתחותה (הבנת הסביבה הגיאוגרפית, הבנת חילופי העונות והבנת הרגלי ההתנהגות של בעלי החיים), והתבונה התקשורתית עם הסביבה הפיסית והאנושית (המודולה האחרונה הזו פחות ברורה אצל מית'ן).

הקפיצה הקוגניטיבית התאפשרה מכיוון שהוסרו מחסומים שכליים ומוחיים בין התבונות הללו והתאפשרה פלסטיות וגמישות שלהם. הם החלו לפעול כיחידה אחת המשלבת בצורה גמישה בין מרכיביה. התבונות השונות יכולות מעתה לארגן את עצמן לפעולה משותפת לצורך מטרה מסויימת. נוצרה היכולת לייצג את המציאות מזוויות ראיה שונות וליצור חפיפות בין פעולות מוחיות שונות. מית'ן קורא לזה 'זרימה (או נזילה) קוגניטיבית' Cognitive Fluidity.[23] הוא מתאר זאת בצורת קיום של ציר מרכזי של אינטליגנציה כללית, וסביבו מודולות שונות הנכנסות לפעולה לפי הצורך ומזינות זו את זו בזרימה גמישה על בסיס הציר המרכזי.

מית'ן מביא לדוגמה את יצירת הטוטם של גוף אנושי וראש של חיה המבטא את היכולת להבין את האחר ואת עולמו הפנימי שממנו צומחת גם היכולת הרפלקטיבית לחשוב על עצמך. יצירת הטוטם היא שילוב של יכולות טכניות וטבעיות-ההיסטוריות (תבונת הטבע והתפתחותו) היוצרת תרבות של סמלים נושאי משמעות. כך, בשלוב התבונה החברתית, נוצרת דת המשייכת רוח ונפש לתופעות הטבע. עיקרו של הסיפור של מית'ן הוא כי המפתח לזרימה הקוגניטיבית היא היכולת להשתמש במידע מתחום אחד בהקשר חדש ושונה.

כאמור, יצירת סיפור תלוייה ביכולת ליצור סמלים תקשורתיים ותרבותיים עמידים. כלומר, היכולת לבטא (שוב ושוב) פרטי סיפור השמור בזיכרון. הצורך ביצירת סיפור היה, כאמור, ככל הנראה, "המנוע" של המנגנון שיצר את המערכת הסמלית. הסמל איננו המצאה שרירותית הנכפית על המסומל, אלא תהליך חשיבתי יצירתי הנובע מהמסומל, מהעולם "המבקש" להיות מסופר. שמש נהיית לסמל של חיים כאשר מספרים כי השמש מאפשרת צמיחה של עצי פרי. סיפור זה מעצב חזרה את החשיבה על העולם, אנו מבינים את המציאות באמצעותו. והבנה זו מעצבת חזרה, גם היא, את היכולות הקוגניטיביות (חיפוש קשר סיבתי בין שמש לפירות). כך הסיפור מבנה את ההכרה והמודעות, זהו תהליך רצוני של יצירת מודל מנטלי-מיתי של המציאות. מודלים אלו נקראים בימינו 'נרטיבים' והם מעצבים את המשמעות ההקשרית של הסביבה לכל אחד מהמשותפים בחברה. כל פרט, אובייקט, צמח, בעל חיים, טקס חברתי, יחסים בין החברים, משתבצים בהקשרם במסגרת הנרטיב. הנרטיב המיתי שולט בתודעה הקולקטיבית. וכך התרבות "נותנת כבוד" לשמש ומספרת את הסיפור המקשר בין השמש לבין פירות העץ (סיפור שחלק חשוב ממנו נקרא היום בשם 'פוטוסינתזה').

המצאת הסמלים שאינם צמודים לפרט קונקרטי, ובמיוחד המצאת השפה, אפשרו את פיתוח של הנרטיב המיתי המבנה, יוצר יחסים הדדיים והמעצב את האירועים בעיני התודעה המפרשת את המציאות מנקודת מבטה. שפה איננה רק יצירה של ההומו סאפיינס המודרני, גם לסוגי אדם אחרים (כמו הניאנדרטלים) היתה, ככל הנראה, שפה ברמה מסויימת של התפתחות. שפה מאפשרת איסוף ושיתוף מידע, וויסות וארגון של התנהגות אישית וקבוצתית.

יובל נח הררי מרחיב בספרו "קיצור תולדות האנושות" (ר' הערה 8) את ההבנה של השלב המיתי ואת השימוש הנרחב הנעשה בסמלים היוצרים מערכות רחבות ומוכללות. הוא מדגיש כי דרכי המחשבה והדיבור שצמחו לפני 70-30 אלף שנה וידועים בשם 'המהפכה הלשונית', נבעו מתוך כמות גדלה והולכת של ידע חברתי של קבוצות גדלות והולכות. אך הקפיצה הלשונית לא היתה רק כמותית, אלא יצירת היכולת לדבר על דברים שאינם קיימים במציאות. "השפה הפיקטיבית", שכבר הזכרתי קודם, הביאה את היכולת לדמיין דברים ביחד. מיתוסים היסטוריים שבטיים ולאומיים, מערכות חוקים, שיטות מסחר, היררכיה חברתית, שיטות ממשל, כל אלה ואחרים היו סיפורים מדומיינים שהיו מקובלים על חברה רחבה. סיפורים אלה יצרו סדר שכל חברי הקהילה קבלו אותו ו"האמינו" בו כראוי וכנכון. כך אמונות דתיות, כך חוקי טומאה וטהרה בתחומים שונים, כך האמונה בזכויות אדם, כך האמונה בציונות, לא היו קיימים ויוצרים סדר חברתי לולא המיתוס המדומיין. "מאז המהפכה הלשונית מסוגלים בני האדם לבצע שינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי שלהם, ולהוריש את השינויים הללו לדור הבא, גם בהעדר שינוי סביבתי או גנטי משמעותי" (שם עמ' 43). "מכיוון שהסדר של בני האדם הוא מדומיין, אי אפשר לסמוך על הדנ"א שידאג להעביר את המידע הקריטי מדור לדור. צריך לעשות מאמץ מודע לשמר מידע מסוגים שונים, שאם לא כן הסדר יתמוטט." (שם עמ' 126) הסדר המדומיין מבוסס על סיפור מיתי ונבנה ונישא הלאה בכלים של השלב התאורטי המפורט להלן. ועוד נדון בהמשך ב"תוצרים" החברתיים והתרבותיים של המשמעות.

4.השלב של הסדר התיאורטי- שלושה שינויים חשובים פיתחו את השלב המיתי אל השלב הבא, הסדר התיאורטי: המצאת הכתב[24], שימור מידע ואחסונו, והשלישי, פיתוח מתודות לחשיבה שמסבירה ומנבאת באובייקטיביות.

המצאת הכתב העבירה את התקשורת משמיעה קולית לראייה חזותית ששינתה את אופן הייצוג הסמלי למערכת סמלים מופשטת יותר. הזיכרון התפתח מעבר ליכולת הקיבולת הביולוגית, ל"מתקני" זיכרון חיצוניים (ספרים, ואמצעים שקדמו להם) ששינו את הפעילות הקוגניטיבית שלא היתה צריכה יותר לאגור את המידע במוח בלבד. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא דרך חשיבה חדשה – תאורטית. החשיבה הסיפורית (הנרטיבית) התפתחה לחשיבה אנליטית-לוגית. טיעונים פורמליים, טקסונומיות שיטתיות, אינדוקציה, דדוקציה, אימות, אבחנה והשוואה, מדידה וכימות, הוכחות, סינתזות, השערות, כל אלו ועוד אחרים הם מרכיבי החשיבה התאורטית המצריכה הפעלה של מידע רב ששמור בכמויות שמעבר לקיבולת המוח הביולוגי.

היכולת לזהות אנלוגיות, לעשות אנליזה, לזהות תבניות וחוקי פעולה, למיין, לבדוק תקפות וכו' מחייבים שפה פורמלית שיש בה דקדוק לוגי. כדי ליצור תאוריה צריך לפרק את המיתוס, את הסיפור, ולבנות תאוריה אובייקטיבית הבנוייה על מהלך לוגי. המחשבה התאורטית איננה רק אנליטית, היא חייבת להיות גם רפלקטיבית, מודעת לעצמה ונתונה לביקורת.

המחשבה התאורטית התפתחה מהצורך לצור מודל של זמן ומרחב כדי לשלוט בצורה שיטתית ומודעת על המציאות. הבנת מחזוריות עונות השנה, שהיתה בסיס לחברה חקלאית ועיצבה את תרבותה, הבנת מרחקים וכיוונים שיצרו משמעויות של מיקום (ומהווים גם בסיס להיררכיה חברתית), בנו תאוריה של תהליכים ויחסים בין פרטי התהליך. היכן למקם מחסה, היכן ללקט מזון, כיצד לחלק את העבודה, כיצד לביית בעלי חיים, כיצד לייעל את כלי העבודה, כל אלה ואחרים בנו תרבות "תאורטית". כדי לתאר מודלים של זמן ומרחב נוצרו סמלים מטפוריים: אורך הצל סימן את הזמן, יד קמוצה סימנה כמות, אורך אמת היד סימנה מידת אורך וכו'. סמלים אלו נשמרו ושימשו את כל חברי הקהילה. ידיעת מחזור הקיום של כדור הארץ, ואסטרונומיה בכלל, היתה כנראה הפעילות הראשונה שכללה תצפיות וניבויים מושכלים. כל אלו חייבו אחסון ושמירה של נתונים רבים באמצעים חיצוניים כדי ללמוד מן העבר ולנבא את העתיד.

השלב המחשבתי הבא היה העלאת השערות, ספקולציות והצעות לניסויים ולמניפולציות על תופעות טבע, דבר שחייב חשיבה על מתודות החשיבה עצמה. ספקנות, בחינה מחדש, ווידוא, החלפת דעות, זיהוי סתירות, היו יסוד לחשיבה התאורטית שקידמה את החשיבה האנושית-חברתית. התוצאה היתה פרסום של רעיונות מורכבים שנבחנו על ידי החברה לאורך זמן. פרסום זה חייב שימור של ידע. כך מוסדו בתרבות המערבית 3 האומניות הבסיסיות: לוגיקה, דקדוק ורטוריקה (הטריוויום Trivium) שהוו בסיס לתכני ידע אחרים ולהתפתחות דיסציפלינות מדעיות.

לא במקרה הבאתי בתאור השלבים הראשוניים של דונלד, דוגמאות מחיי החברה האנושית כיום. דונלד מסכם ואומר כי השלב האפיזודי, המימטי, המיתי והתאורטי, יכולים לפעול בו זמנית בערוצים שונים ומקבילים באדם המודרני (למרות שברורה העדיפות של השלבים המפותחים יותר).

 

מנגנון הנותן משמעות

תבניות חשיבה מהירות ואיטיותמעקב אחרי התהליך היוצר 'הטיות חשיבה' (cognitive biases אוthinking distortions) יכול להיות המפתח להבנת המנגנון היוצר משמעות. טעויות חשיבה שיטתיות, החוזרות בעקביות, קשורות לדרך עיצובו ודרך פעולתו של המנגנון הקוגניטיבי. טעויות אלו נובעות מחשיבה פשוטה, מהירה ואינטואיטיבית המציעה דרך קלה לקבלת החלטות ופתרון בעיות, ונקראת גם חשיבה היוריסטית (heuristic thinking או היוריסטיקה בשיפוט ובקבלת החלטות heuristics judgment and decision-making). ומי יכול להסביר נושא זה אם לא דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. טענתו המרכזית היא כי חשיבה היוריסטית אינטואיטיבית מחליפה שאלה קשה למענה, בשאלה קלה יותר, מבלי שנשים לב להחלפה זו. החלפה כזו היא מקור אפשרי לטעויות. למשל, השאלה על איכות מדיניותו של ראש הממשלה בנושאים כלכליים ספציפיים, מוחלפת בשאלה האם הוא נואם משכנע. אם הוא נראה לנו כנואם טוב סביר שנחליט כי הוא גם מנהל את תקציב המדינה בנושא משק המים/תחבורה ציבורית/ מקורות האנרגיה, נכון (הטיה זו נקראת 'אפקט ההילה' halo effect). רופא המתייחס אלינו בנחמדות, הוא בוודאי גם רופא טוב ומקצועי לכל תחלואינו.

יוריסטיקת הזמינות (availability heuristic) יכולה להיות אחת ההטיות, כמו הטיות נוספות, שידגימו כיצד אנו מעדיפים ספור זמין, מסודר ועקבי על עובדות אובייקטיביות. הטיית הזמינות היא זו המביאה לקביעה של שכיחות נתפסת גדולה של תופעה, על סמך זמינותה של דוגמה. אירוע בולט או אירוע דרמטי שמושך תשומת לב מקבל ממדים הרבה מעבר לפרופורציות העובדתיות שלו במציאות. בגלל צירוף מקרים של התרסקות שני מטוסים בסמיכות, רבים האנשים מפחדים לטוס זמן מה לאחר קרות האירועים למרות שרמת הסיכון בטיסות לא השתנתה לאורך הזמן. שערוריות מין אצל פוליטיקאים מושכים תשומת לב רבה, לפיכך סביר שנעריך יותר את שכיחות שערוריות אלה אצלם. התנסות אישית או חוויה אישית זמינה יותר מאשר נתונים סטטיסטיים, ולכן חוויה שלילית שלך עם אחות במרפאה/פקיד בעירייה/מנהל סניף בנק יערערו את ביטחונך במערכת הבריאות/במערכת המוניציפלית/במערכת הבנקאית.

על פי נתוני האו"ם בשנת 2006 מתו כמעט שני מיליון ילדים בעולם מדלקת ראות, וכ-400 אלף מחצבת. בישראל מתים הרבה יותר אנשים ממחלת הסכרת מאשר מתאונות דרכים, ובוודאי הרבה יותר מאשר מאירועים ביטחוניים, ובכל זאת שאלו אדם ברחוב לאחר פיגוע חבלני ממה הוא חושש והתשובה תהיה ברורה – מפגוע חבלני שראה בטלוויזיה (ויותר מזה מפגוע חבלני שהוא נכח בו). לא במקרה הדוגמאות הללו הם דוגמאות של מקרים שליליים. המוח המהיר שלנו נוטה לראות ולחבר סיפורים רעים/מפחידים/בעייתיים הרבה יותר מאשר סיפורים טובים ושמחים.[25]

אבל גם סיפורים חיוביים משמשים את הטיית הזמינות. כל הצופה בסרט בו הגיבור מצליח להתגבר על כל המכשולים, יוצא ממנו בהרגשה שגם הוא יכול להתמודד עם מגוון של מצבים קשים. אם חשבת זה עתה על רגע שמח שבו השגת את מבוקשך, סביר שתראה פנים נוחות גם למי שבדרך כלל לא ממש משמח אותך. רבים מאיתנו בוחרים מקצוע ללימודים ולחיים בגלל מורה נפלא שחי בזיכרוננו.

הטיית הזמינות, כמו הטיות אחרות, היא ביטוי לחשיבה מהירה ויעילה ולא לחשיבה איטית ושיטתית. לכן לא במקרה נקרא ספרו העדכני של כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט"[26]. ואכן הספר מבחין בין שני מנגנוני חשיבה ברורים.(חשוב להדגיש כי האבחנה הזו היא הפשטה תיאורטית המתארת מציאות חיים, המערבת, לא פעם, בין המנגנונים.) מערכת 1 פועלת באופן אוטומטי ובמהירות, תוך השקעת מאמץ מועט, אם בכלל, וללא תחושה של שליטה רצונית. היא מפרשת במהירות מצבים מוכרים, נותנת תחזיות לטווח קצר ומחליטה על תגובות ראשוניות. ברוב רובם של המקרים היא עושה זאת היטב וביעילות ובאופן נכון ומדוייק יחסית. המדד להצלחתה הוא העקביות של הסיפור שהיא יוצרת מבלי להתחשב בכמות ובאיכות הנתונים שעליהם הסיפור מתבסס. "מערכת 1 פועלת כמכונת קפיצה למסקנות." (שם עמ' 99). לעומתה "מערכת 2 מקצה קשב לפעילויות מנטליות מאומצות הדורשות זאת, ובכללן חישובים מורכבים. פעולותיה של מערכת 2 מקושרות לעיתים קרובות לחוויה הסובייקטיבית של סוכנות [רצון ושליטה – ד.ש.], של בחירה ושל ריכוז."

"בשעה שאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו מזדהים עם מערכת 2 – האני המודע והחושב שיש לו אמונות, שבוחר ומחליט על מה לחשוב ומה לעשות. אף שמערכת 2 סבורה שהיא מרכז העניינים, מערכת 1 האוטומטית היא גיבורת הספר. אני מתאר את מערכת 1 כמי שיוצרת ללא מאמץ רשמים ורגשות, שהם המקורות העיקריים לאמונות המפורשות ולבחירות המכוונות של מערכת 2….  הנה כמה דוגמאות לפעולות האוטומטיות המיוחסות למערכת 1:… מזהה שחפץ אחד מרוחק מאחר. מכוונת לעבר המקור של צליל פתאומי…. מזהה עוינות בקול. משיבה על 2+2=?. קוראת מילים בשלטי חוצות גדולים. … מבינה משפטים פשוטים…." (שם עמ' 26-27)

הכלי המרכזי באמצעותו פועלת מערכת 1 הוא, בלשונו של כהנמן "המכונה האסוציאטיבית". מערכת 1 מפעילה תהליך של שפעול אסוציאטיבי (associative activation) המעלה רכיבים רבים נוספים התומכים זה בזה (מה שכיניתי קודם – תבנית חשיבה). השפעול האסוציאטיבי הקושר קשרים בין האסוציאציות נוצר בעזרת דמיון צורני או תפקודי, קישור בין דבר לתכונותיו (אדם צעיר, אתלטי וגבוה מזכיר משחק כדורסל), קישור בין דבר לקטגוריה שלו (משחק כדורסל מזכיר משחקי ספורט). כמו כן פועל השפעול האסוציאטיבי על ידי קישור בין אירועים סמוכים בזמן ובמקום וסיבתיות הקושרת תוצאה לסיבה ("אם מערכת 1 מעורבת, המסקנות באות קודם, והטיעונים בעקבותיהן." שם עמ' 54. "לאירוע אמורות להיות תוצאות, ותוצאות חייבות סיבות שיסבירו אותן" שם עמ' 89)[27]. כל אלה פועלים יחד, במקביל וכמעט ללא שליטה מודעת. כפי שהזכרתי קודם ל'ערור' יש כאן, בלשונו של כהנמן, אפקט של תיחול (priming effect), המפעיל את התבנית האסוציאטיבית לאורכה ולרוחבה.

מערכת 1 המהירה היא המפעילה את דגם של העולם ובעקבותיה כל אחד מאיתנו מחליט החלטות, עושה פעולות, יוצר אמונות ושופט את סביבתו. מערכת 1 בנתה סיפור ומערכת 2 בדרך כלל מאמינה, מבססת ולעיתים גם מבקרת ומתקנת את הסיפור. האם כפל המערכות שמתאר כהנמן סותר את תבניות החשיבה שתארנו קודם? האם התבניות הללו תיארו רק את מערכת 1 האוטומטית והמהירה? נראה כי הפיצול המערכתי של כהנמן מדייק יותר את דרך פעולה של מערכת החשיבה, אך לא מבטל את התבניות המנטליות שתוארו קודם. הפיצול המערכתי המתודולוגי מסביר היטב הטיות חשיבה רבות הנגרמות בגלל מהירות החשיבה הנדרשת ליעילות מיידית, אך ברוב המקרים מחזק את תבניות החשיבה אף שלעיתים מגמיש אותן (כפי שתארתי קודם). "תפקידה העיקרי של מערכת 1 הוא לתחזק ולעדכן דגם של עולמך האישי, המייצג את מה שנורמלי בו. הדגם נבנה מאסוציאציות המקשרות בין אידאות של נסיבות, אירועים, פעולות ותוצאות, המתרחשים בסמיכות סדירה יותר או פחות – בו זמנית או במרווחים קצרים יחסית. כשהקשרים האלה נוצרים ומתחזקים, הדפוס של מושגים קשורים מתחיל לייצג את מבנה האירועים בחייך, והוא הקובע את פרשנותך להווה וגם את ציפיותיך לעתיד."(שם עמ' 85)

מנגנון מוחי– עד כאן דנו במנגנון הקוגניטיבי ("התוכנה") הדוחף ליצירת משמעיות, אך האם יש גם אפשרות לעקוב אחרי המנגנון המוחי ("החומרה") היוצר משמעיות?

פעולתם של תאי העצב (הנוירונים) נחקרה רבות ומנגנון הפעולה שלהם הוא ברור למדי. תאי העצב פועלים בצורה דומה, נוירון יודע לפעול או לא לפעול. נוירון אמנם פעיל ברמות שונות, ורמת הפעילות שלו מושפעת מרמות פעילות של הגירויים הבאים מנוירונים אחרים, אך בסופו של חשבון הנוירון "מסכם" את עוצמות הגירויים המגיעים לדנדרידים שלו "ומחליט" האם סכום זה עולה על ערך סף מסויים המצריך פעילות שלו הלאה לנוירונים הבאים. הנוירון יכול לעורר פעילות, או לא "להגיב" (אם הסכום איננו מגיע לסף הפעילות), או לעכב פעילות (לעצור מהלך עצבי באופן "אקטיבי" בעזרת נוירוטרנסמיטורים מעכבים – אינהיביטוריים). תהליך "הסיכום" הוא מורכב כי הוא שקלול של עשרות, מאות ואלפי גירויים המגיעים אל רשתות הנוירונים. כך נוצרת לה מערכת אוטו-אסוציאטיבית.

למערכת אוטו-אסוציאטיבית כזו יש כמה תכונות מרכזיות (שכבר הזכרנו את חלקן):

היא קושרת בין פעילות של כמה וכמה נוירונים כדי ליצור ייצוגים עם ייצוגים נוספים (קבוצות נוירונים אחרים הנושאים תוכן) שיש להם קרבה תוכנית. בכך נוצרים רשתות תוכן. (המילה פרה מעלה תוכן של גודל – קבוצת נוירונים אחת – צורה – קבוצה נוספת – התנהגות – עוד קבוצה – קשר למזון וכו'). הקבוצות הללו נקשרות אסוציאטיבית (מניסיון חיים ומלמידה) לייצוגים נוספים (חלב, סידן וכו'). כך היא בונה דפוסים שהם זיכרון תוכני (של תוכן, הנקרא גם 'ייצוגים משתמרים'. משתמרים – ללא תלות בנסיבות השונות בהן הם נקלטים) היוצר מעגלי פעולה הנקשרים ומתהדקים זה לזה עם ייצוב הדפוסים. אזכור של חלק מהייצוגים מעורר את מסלולי התוכן המוכרים (תהליך הערור או השפעול האסוציאטיבי).[28]

התהדקות מעגלי הפעולה מתבטאים בגידול פיזי של תאי העצב המגדילים את מספר הקשרים הדנדרידיים. גידול זה מכוון על ידי חלבונים המכונים 'מקדמי צמיחת העצב' (nerve growth factor) שמהדקים את החיבורים הסינפטיים המתאימים, מקדמים את היווצרות המעטה השומני סביב סיבי התא (myelin) המאיץ את האותות החשמליים המשודרים ומונע דליפות שלהם, ובכך מחזק את האותות הספציפיים הללו. בפעולה זו משתתפים גם הגרעינים הבזליים במוח (Basal Ganglia) המייצבים את הקשרים הנוצרים. כל התהליך הזה נעשה במקביל בכמה מסלולים המתחרים ביניהם על הבכורה. אך בשונה מבכורה בה יש בכור אחד, כאן יש כמה וכמה נבחרים שהמוח מייצב את ההיררכיה בה הם פועלים.

תחרות זו כונתה על ידי ג'ראלד אדלמן (Edelman) 'דרוויניזם עצבי' (Neural Darwinism).[29] לדעת אדלמן דומה הפעילות העצבית (האלקטרו-כימית) של המוח לפעילות העשירה ורבת השכבות של סביבת הג'ונגל. בג'ונגל יש אלפי סוגים של צמחים ובעלי חיים ומיליוני פרטים שלהם, ואין להם מפעיל חיצוני המרכז והמנהל את פעילותם. הג'ונגל הוא מקום לא מאורגן המאופיין בשפע אורגני, ולא בתכנון מכוון-מטרה. סביבת הג'ונגל אינה מדריכה ומלמדת את הצמחים ובעלי החיים כיצד להתנהג באופן מתאים. כך לדוגמא לכל העצים יש צורך באור השמש ובתזונה מהקרקע, ואלה שעושים זאת בצורה יעילה, שורדים ומתרבים. אלה שלא מצליחים בכך מתים ואורגניזמים אחרים תופסים את מקומם. הסביבה אינה "מסבירה" לאורגניזמים שלה כיצד עליהם לפעול או להשתנות כדי לשרוד, אלא מאפשרת את המשך קיומם של המוצלחים מתוך אלה הקיימים בתוכה. זהו תהליך של ברירה.

כך הדבר גם עם המוח. המוח האנושי בנוי ממיליוני רשתות של תאים עצביים, כל רשת עצבית מעבדת אלמנט ספציפי שנקבע לה באופן גנטי, עם לידתה. היא נולדה כדי לעבד גירויים מתוך העולם החיצוני – צליל בודד, קו אלכסוני, תחושת חום ועוד. צרופים שונים של הרשתות העצביות נוצרו לעבד תופעות מורכבות יותר כגון מילים  וצורות. כלומר, קבוצות עצבים שונים במוח אחראים לאלמנטים בודדים, ובאמצעות תקשורת ביניהם יוצרים מכל האלמנטים הללו תמונה שלמה במוחנו. המגע עם הגירויים הסביבתיים מחזק או מחליש ערוצי תקשורת עצבית. הלמידה, אם כן, הופכת לדיאלוג בין הגנטיקה לבין הסביבה – ניסיון המין האנושי על פני הדורות שפיתח את היכולות המורשות הגנטיות הללו, בא במגע אינטראקטיבי עם הניסיון האישי של האדם במשך שנות חייו. שכלנו מתעצב על בסיס הגנטיקה, מתוך התפתחות וניסיון, אך הוא גם מעצב באופן פעיל את אופי החוויות שלנו, וממשיך באופן רחב יותר לעצב גם את התרבות בה אנו חיים. דבר זה מביא ליכולת ההשתנות הגמישה, הפלסטית, של פעילות המוח.

תאוריה זו מהווה חיבור בין שתי תאוריות המתארות את פעילות המוח: התאוריה הגאוגרפית הממקמת כל פעילות מוחית באזור מוגדר וברור, לבין התאוריה 'הנוירופלסטית' המדגישה את היכולת של המוח למצוא מסלולים חלופיים ולעצב עצמו מחדש ללא הרף.[30]

 

תכונה חשובה נוספת של המערכת האוטו-אסוציאטיבית היא היכולת "לתקן" טעויות ושגיאות שוליות (את המשפט: 'מותק, תשתה את החלד עד הסוף' היא מייד תתקן את ה'חלד' ל'חלב').

הרשת האוטו-אסוציאטיבית היא פעילה, היא כל הזמן עושה התאמה בין גירויים כדי להגיע לעקביות, היא מפעילה תבניות (מעגלי נוירונים של ייצוגים משתמרים) ומיישמת אותן על גירויים וניסיונות חיים חדשים. לפיכך היא יודעת להכריע בין כפלי משמעות (מתי זה הפרי – תפוח, ומתי זה תפוח – דבר שהתנפח). כשמדובר על חלב, מבינים כי הוא נוזל היוצא מהפרה, ולכן הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' מובן כמטפורה (שהרי הארץ איננה מפיקה חלב).

היא שוקלת את מידת הקישור בין תכנים ויודעת להשוות בין תכנים קרובים. אם שני אובייקטים דומים בכמה מרכיבים, האם הם יהיו דומים גם במרכיבים נוספים (תפוז לא יתוקן לתפוח, פרה איננה זהה לגמל, אלא תיווצר הבחנה בדומה ובשונה ביניהם),

יש לרשת יכולת ללמידה עצמית. היא מעודדת או מעכבת צרוף מרכיבי מידע חדשים על פי בחינת התפקוד של המרכיבים במציאות. אנו לומדים לצרף תפוחים מזן חדש שלא פגשנו מעולם לתת-דפוס התפוחים המוכר לנו והשייך לדפוס רחב יותר – מזון, ובכך להרחיב את הדפוס. אנו טועמים את האובייקט החדש לנו ומשייכים אותו לטעם מוכר.

 

 

מנגנונים סמנטיים לשוניים

השפה, הלשון, היא הכלי האנושי המרכזי לחשיבה[31] וליצירת משמעויות, ולפיכך היא ראויה לדיון נפרד. כבר בדיון על סמנטיקה התייחסתי ללשון, אך את הדיון ראוי להשלים עם מנגנון לשוני חשוב – המטפורה, שכבר התייחסתי אליה בקצרה.

מטפורה – המטפורה היא דרך להקניית משמעות של דבר אחד באמצעות דבר אחר. כשאנו רוצים להסביר את התנהגותו הבעייתית של מישהו אנחנו יכולים להגיד כי הוא מתנהג בצורה חזירית. אחר חי 'חיי כלב', ושלישי 'נולד עם כפית כסף בפה'. המנגנון המטפורי, שהוא כל כך יסודי בלשון, הוא מרכזי למסירת משמעויות. הוא כל כך יסודי כי, כפי שכבר תארנו, אנחנו כל הזמן עושים השוואות, מפעילים את המנגנון האסוציאטיבי. בבסיס המנגנון האסוציאטיבי נמצאת ההשוואה שממנה צומחת המטפורה. אפשר לנסח זאת בצורה בוטה: המחשבה, היוצרת כל העת משמעויות, היא בבסיסה מטפורית, והיא מתבטאת בלשון המשתמשת רבות במטפורות.

בתנ"ך (מגילת רות פרק ג פסוק ט) בסיפור הפגישה בין רות לבועז מובאת המטפורה: "ותאמר אנכי רות אמָתך ופָרשׂתָ כנָפךָ על אמָתך כי גֺאל אתה". החסות הזוגית שבני אדם נותנים זה לזה, שרות מבקשת מבועז, מוסברת כאן בעזרת הכנף שהוא אבר התעופה של הציפורים והעופות האחרים. כדי להבין ולתת משמעות לחיבור זה אנו נדרשים קודם כול להעלות אסוציאציות נרחבות, מצד אחד להגנה שנותנת המשפחה והזוגיות לבני הזוג, ומן הצד השני, למראה הכנפיים הפרושות של העופות הסוככות על גוזליהן (וגם המשמשות לתנועה ולתעופה). שנית אנו צריכים ליצור קישור ואינטראקציה בין תחומים אלו, כזו שתעביר חומרים מתחום לתחום. מתוך שני שלבים אלו (אסוציאציות ואינטראקציות) יכולות להווצר תובנות חדשות של תחום המשפחה והזוגיות (למשל, שימת הלב לאורך זמן הקשר בין בני המשפחה), ובמידה מסוימת גם ראייה חדשה של תחום העופות (למשל, גילוי עניין בקשר בין מוטת הכנפיים ליכולת ההגנה וההשרדות של העוף). מטפורה זו היא אולי שחוקה ושגרתית במידה רבה, אך כאשר מעיינים בה מחדש, ועוקבים אחרי מהלך המשמעות שהיא בונה, רואים את עושר המשמעויות האפשריות שלה.

מטפורה זו, כמו מטפורות אחרות, אינה מכוונת אותנו בצורה ברורה לחומרים שצריכים לעלות משני התחומים, והדבר נתון למרחב התודעה והמשמעויות שיוצר כל אדם. מכיוון שהמטפורה אינה מציינת במפורש מהם קווי הדמיון בין עופות לחיי משפחה, היא משאירה לכל אחד למתוח את קווי הקישור. השורות הבאות ינסו להראות כי למרות שתהליך בניית המשמעות מוגדר יחסית, אין זה אומר כי התכנים העולים מן המטפורה הם מוגדרים וסגורים.

שלוש תאוריות מרכזיות ניסו להסביר תהליך זה של בניית משמעותה של המטפורה. 'תאוריית ההשוואה' מדגישה כי המטפורה מביאה להשוואה בין פרטים, ושמטרתה לזהות את התכנים הדומים ביניהם, תכנים הקיימים זה מכבר בתודעה. ככל שימצאו יותר מרכיבים דומים כך תחשב המטפורה למוצלחת יותר.[32] לעומתה, 'התאוריה של האנומליות' ראתה במטפורה סטייה לשונית המצליחה "לחזור לתלם" של ההבנה, על-ידי יצירת גשר בין תחומים מרוחקים, שהמטפורה מקרבת ביניהם. המרחק בין התחומים, היוצר יחסית פער גדול ביניהם, מביא לתהליך גישור שגם הוא (כמו בתאוריית ההשוואה) מחפש את הדומות, אך רק לאחר שהבליט את השונות.

'תאורית האינטראקציה', התאוריה השלישית, הדומיננטית היום, התפרסמה בעקבות עבודותיהם של לייקוף וג'ונסון.[33] תאוריות אלו מבחינות בין הפרטים הספציפיים המושווים במטפורה, לבין השדות הסמנטיים או תחומי הדעת הרחבים מהם צומחים הפרטים המושווים. תאוריות אלו טוענות כי המטפורה יוצרת יחסים גם בין שני התחומים הרחבים יותר שמהם צמחו הפרטים המושווים במטפורה. יחסים אלו גורמים לשינוי בתפיסה של שני התחומים, אך במיוחד של התחום שבתוכו מצוי הפרט שאותו באה המטפורה להסביר (שהוא מטרת או 'תחום היעד' של המטפורה). ההנחה העקרונית של גישות אלו טוענת כי לכל ביטוי מטפורי קיימת מטפורת עומק תפיסתית שאינה מנסה לקרב בין רחוקים, או להשאיר מרחק גדול ביניהם, אלא להדגיש את התנועה התהליכית היוצרת קרבה וריחוק מתוך המתח בין התחומים שברקע. מתח זה נתפס כחיובי וכיצירתי, ונסמך על תפיסות חיים תרבותיות עמוקות ומהותיות. המטפורה 'חיי כלב' פותחת צוהר לתחום החיים האנושיים על כל פרטיהם אל מול חיי הכלבים (המבויתים והלא-מבויתים) על כל פרטיהם.

גישה שלישית זו אינה מנסה כמו קודמותיה להבהיר ולדייק באיכויות התכנים המועברים מפרט אחד לשני, אלא מדגישה דווקא את הדינמיקה של העושר המושגי-תפיסתי הרחב המצמיח והצומח ועולה מתוך חיבור זה. עושר זה מרחיב בדיעבד גם את משמעותם של התחומים שמהם צמחה המטפורה הייחודית. למשל המטפורה: 'נטלתי את מקל הנדודים ויצאתי למצוא תוכן לחיי' מבוססת על ההבנה המושגית הבסיסית ('מטפורת עומק') המתארת את תחום החיים כדומה לתחום המסע. בבסיס מטפורת העומק נמצאת החוויה הגופנית של הליכה, שהיא קשה לפעמים, אל מקום, הליכה שהועברה להבנה שלנו על החיים האנושיים בכלל. הבנה זו יצרה שלל מטפורות פרטניות שתיארו העברת מרכיבים בין החיים והמסע הפיזי הזה, העברות שהעשירו את שניהם, והעניקו משמעויות רבות לחיים כמסע. כך נוצרו מטפורות רבות ומגוונות כמו: 'הוא הגיע לפסגת הקריירה ללא מאמץ רב', וגם 'כל אחד נושא את משא חייו'. למרות ששני התחומים הרחבים מתעשרים, ברור כי מטרת המטפורות הללו להסביר ולהעשיר יותר את ה'חיים' (תחום 'היעד') מתוך תחום ה'מסע' ('המקור').

הפרטים הייחודיים המושווים (בדוגמה הקודמת: הנדודים ותוכן החיים) מתחברים מתוך, ועל רקע, הדומות המושגית שברקע, וגם מתוך השונות הפרטנית שביניהם. הטענה שטוענת גישה זו היא כי אף שהמטפורה איננה סימטרית והיא מכוונת מטרה –  להסביר את החיים, בכל זאת המושגים הפרטיים המושווים מרחיבים את שני התחומים המושווים. הרחבה זו לא רק מסבירה בצורה עשירה יותר את החיים, אלא גם מאפשרת לראות את המסע באור חדש, בממדים והיבטים חדשים.[34]

ה"רווח" בין שני הפרטים המרכיבים את המטפורה, בין שני הפרטים המושווים, הוא הפתח שדרכו נכנסות המשמעויות השונות הניתנות למטפורה. רווח זה, שאינו מוגדר עד הסוף ואינו מנסה להסביר בדיוק מהי ההתנהגות המדויקת המתוארת למשל בביטוי המטפורי 'התנהגות חזירית', הוא פתוח להבנות שונות של הקוראים לגבי מה שיש בחזיר, באורחות חייו ובהתנהגותו או בתדמיות ומשמעויות מקובלות הנקשרות אל החזיר בתרבות, שמושווה לאותו אדם שאליו כווון ביטוי זה. בין האדם לחזיר יש ממדים דומים המקרבים בין שני יצורים אלו, אך יש כמובן גם שוני היוצר את המרווח בין שניהם. מרווח זה הוא המקור לפעילות פרשנית היוצרת משמעות, שעושה את הביטוי למוסר תוכן בעל ערך וטעם (ואולי, במקרה הזה, גם ריח).

ככל שהמטפורה מקורית וחדשנית יותר, התהליך הנדרש הוא אקטיבי יותר. ויותר מזה, המשמעויות האפשריות למילוי הרווח הן רבות, ומתרבות והולכות. המטפורה היצירתית הנה רבת- משמעויות, שאולי לא כולן עולות מיד, אלא מתקיים תהליך מתמשך של צבירתן. המתח בין אברי המטפורה הוא זה המזמין תהליך של מציאת הדומות אך אינו מסתיים בביטול השונות, אלא ממשיך לקיימה כתהליך דינמי ומתמשך ככל שמהדהדים בו תכנים חדשים ונוספים. הדהוד זה ממשיך להתקיים ככל שנעשה מאמץ לקרב בין התחומים הרחוקים.

לדוגמה, המטפורה "רועֵה השחפים"[35] היא מטפורה שבה משתחררים מהמשמעות המקובלת של רועה (צאן או אווזים) ונותנים לו גם משמעות חדשה של יכולת ריחוף. וכך השחפים נהיים לקבוצה שאפשר לכוון את המקריות והחופשיות של תנועותיה. שינויי המשמעות הללו, שאינם מבטלים את המשמעויות הקודמות, אלא מוסיפים להם, ומתקבלים כתוספת מעשירה, מתחברים חיבור הגיוני אל המשמעויות הקודמות. תוספת זו מתקבלת כסבירה, אפשרית ורלוונטית למטפורה. כלומר, כוחה המפתיע של המטפורה נובע מיכולתה הדינמית להרחיב משמעויות הנוצרות מהחיבור הלא-מקובל בין אברי המטפורה ובין תחומי הרקע שלה.

[חשוב להזכיר כאן את היכולת של המטפורות להסביר את טבעה של החשיבה כפי שמתוארות אצל רוברט סטרנבג בספרו "מטפורות לחשיבה – תאוריות על טבעה של האינטליגנציה האנושית" שיצא לאור במקור ב-1990, ובעברית ב-2002, בירושלים: מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה.]

סמל – סמל הוא מטפורה חסרה, שחסר בה 'תחום המקור'. סמל הוא תופעה המייצגת משמעות שמעבר לנוכחות שלו. הוא יכול להופיע בצורות שונות כגון: חפץ, תנועה, ציור, צליל, וגם במילים המייצגות את כל אלה. לדוגמה: בדגל האולימפי חמישה מעגלים בצבעים שונים (אדום, שחור, כחול, ירוק וצהוב). מעגלים אלו שלובים זה בזה על רקע לבן. מעגלים אלו מסמלים את חמש היבשות בחמישה  צבעי יסוד שונים, ששילובם ואיחודם יוצר את המגוון הרחב של המשחקים האולימפיים. או דוגמה מסוג שונה: ים גדול או אוקיינוס יכול לסמל בהקשרים ספרותיים אינסופיות, תנועה מתמדת, תשתית הקיום, כאוס, מקור כל הכוחות, מקור החיים, עומק בלתי-נדלה, עצמה מאיימת, חכמה אינסופית, דמות האם או האישה הגדולה של החיים ועוד. כך מבטא האדם, בעזרת הסמל, מכלול רחב של מובנים, משמעויות שכליות, רגשיות וחווייתיות, היוצאות ממסמן ריאלי, אל עבר מסומנים שאינם מוגדרים בו מלכתחילה. המבנה הטכני של הסמל הוא: הופעת המסמן מבלי להגדיר למה בדיוק הוא מכוון ומושאל, ומה משמעותו. הסמל יכול להיות מוגדר כ'הנוכחות של הנעדר'.[36]

האדם מרבה להשתמש בסמלים, מכיוון שהם דרך הביטוי לתאור של מציאות חייו ומשמעותה. חלק מהסמלים הם מוסכמות חברתיות ותרבותיות, ואחרים הם ייחודיים, חלקם בעלת משמעות "סגורה" המכוונת למשמעות ברורה ומובחנת, וחלקם "פתוחים" למשמעויות רבות דינמיות ומתפתחות. הבגדים שאנו לובשים, האופן שבו אנו מברכים לשלום, עיצוב הבתים שלנו, תיאור הממחיש את אטומי החומר, תיאור מבנה הנפש, כל אלו וכל סממני התרבות האנושית האחרים, הם ביטוי לתכנים הנותנים משמעות לחיינו. אפילו עיצוב השיער שעל ראשנו הוא כלי שבאמצעותו אנו מעבירים לסביבתנו דימוי בעל משמעות. הסמל הוא גם כלי לשוני חזק ואדגים זאת בדוגמה אחת בלבד בשיר ילדים.

ילד, ילדה וקשת (שלומית כהן אסיף)

ילד עם שמש בלב

ליד שלולית המים

פגש ילדה עצובה

עם גשם בעיניים.

כשלחשו השניים

זה לזו סוד

זרחה לה בשמים

קשת כזאת!

בשיר זה כמה סמלים: שמש, גשם וכמובן הקשת. החיבור המוכר בין גשם לשמש במציאות ושבעקבותיו באה הקשת, מועבר בשיר זה לעולם הרגשי של הילדים. המפגש הזוגי האינטימי בין ילד לילדה בודדה 'מזריח' את הקשת. גשם הדמעות בעיניה של הילדה (המבטאות את עצבותה), מוארות באור השמש הבוקע ממעמקי ליבו של הילד. תכונות השמש, האור והקרניים המחממות והחודרות, ממיסות את רגש העצבות. סמל הקשת, שהוא המגוון הצבעוני המאיר את כל השמיים, מבטא את היופי שנובע מהחיבור שביניהם. הלחש המינורי של המתקת סוד נסתר המקרב בין השניים יוצר שפע צבעוני רגשי נרחב הנפרש על פני כל העולם שסביבם.

 

משמעות לבעיות מסובכות

לא תמיד "סיפורי" משמעות מגיעים בקלות. ישנם מקרים מסובכים יותר בהם אנו מתאמצים לחבר יחד פיסות מידע לכלל יצירת תבנית משמעותית. מאמץ זה מותנה ברמת הקושי והמיידות בה נוצרים הסיפורים בתודעה. למרות הדרישה למהירות של 'מערכת 1' והמנגנון של התבניות שתיארנו לעיל, אנו לעיתים עומדים מול קושי פרשני הדורש מאמץ לבנות סיפור מתאים. הפרטים, פשוט אינם משתבצים לכלל סיפור ברור. אך גם כאן, רק לעיתים רחוקות מאוד אנו "מרימים ידיים" ולא מוצאים את התבנית המתאימה (במיוחד בבעיות מעשיות יום-יומיות, בשונה מבעיות מחקריות תאורטיות יותר שלעיתים עובר זמן רב עד לפריצת דרך בהן). לנוכח קובץ נתונים, שאנו אלו שהחלטנו כי הם צריכים להיות קשורים זה לזה, אנו מפעילים ניסיונות פרשנות (לעיתים קרובות בדרך של ניסוי וטעייה) וטכניקות מטכניקות שונות של יצירתיות.

'חשיבה יצירתית' היא ביטוי שאנו משתמשים בו בדרך כלל למטרה הפוכה. לרבות מטכניקות היצירתיות מוטיבציה הפוכה, הן פועלות דווקא לשחרר את החשיבה מהתבנית "המובנת מאליה". הן מבטלות את האינרציה הפסיכולוגית- תבניתית הקיימת בחשיבה שלנו. על טכניקות אלו לא נדון כאן כלל, אבל חלקן, ואולי רובן, מתבססות על העובדה כי ההחלטה מהם מרכיבי הבעיה/התופעה היא מקור המסובכות היוצרת אצלנו סימן שאלה. [37]

אפשר לחלק חלוקה סכמתית את הסוגים של בעיות מסובכות על פי קריטריון דרגת הקושי שלהן מבעיה הקלה לקשה יותר: חידוש (שהיא בעיה קלה יותר), סביכות וסתירה או קונפליקט (בעיה קשה).

גם ילד צעיר הקם בבוקר יודע מיד, כיצד ובאיזה סדר יש ללבוש את בגדיו שמורכבים מכ-10 פריטים (הוא מכיר היטב את תבנית הלבוש). הוא יודע כי גרביים באות לפני הנעליים ולא להפך. אך לעיתים הנתונים אינם מתחברים זה עם זה בצורה פשוטה, הם אינם נענים לתבניות השגרתיות. הוא מוצא לפניו לפתע שלוש גרביים, ובנוסף, כל אחת בצבע שונה. נתונים כאלו שיש בהם חידוש מפתיע, או שינוי מהצפוי בהקשר נתון, הם תחילתה של אי התאמה. חידוש זה הוא רק תחילת הדרך למציאת פתרון בעל משמעות.

סביכות היא כבר שלב בעייתי מתקדם יותר האומר כי אין כאן רק חידוש, אלא נוצרת אי התאמה בין הנתונים. אי התאמה כזו היא מקור לבלבול ולמבוכה. היא מביאה לתחושת עמימות, אי בהירות ואי וודאות. הילד הנבוך לוקח גרב אחת ושם אותה על גבי השניה כדי לראות אולי הצבעים דומים ולא ירגישו. ואחר כך מנסה זאת עם הגרב השלישית, וחוזר לשניה. המצב מסובך והפתרון איננו נראה באופק.

קונפליקט או סתירה הם כבר שלב נוסף וחריף יותר מקודמיו. הנתונים לא רק עמומים, אלא נראה כי אינם יכולים כלל להיות יחד, הם סותרים זה את זה. המאמץ למצוא פתרון לסתירות אלו הוא מאמץ למשמעות. עצם השימוש במילה 'פתרון', ואפילו הוא פתרון לבעיות טכניות, מבטא את הרצון לגשר בין ניגודים ולמצוא את הדרך הנכונה לתבנית חשיבתית והתנהגותית רצויה (כלומר בעלת משמעות חיובית). אביא לדוגמה סתירה טכנית: ספורטאי המתאמן לריצות למרחקים ארוכים צריך לרוץ שעה ויותר ללא הפסקה, אך אין לו תנאים מתאימים לכך, אין לו בסביבתו מסלול ארוך מספיק כדי לעשות זאת. האם אפשר ליצור מסלול שהוא גם קצר מאוד וגם ארוך מאוד? הפתרון מוכר לכולנו, והוא משטחי הריצה שבחדרי הכושר. הפתרון ענה כאן לסתירה מהותית הנדרשת מהמסלול: קצר וארוך בו-זמנית. ובעיה טכנית נוספת: חדרי קרור הם למעשה מקררים גדולים לסחורות. כדי לשמור על טמפרטורה מתאימה בתוך החדר צריך לדפן אותם בחומרי בידוד טובים. אבל אי אפשר לסגור אותם בדלתות כבדות המקשות מאוד את הכניסה והיציאה מהם, כניסה ויציאה של עשרות פעמים ביום עבודה. חדר הקרור צריך להיות פתוח וסגור בו-זמנית. כיצד פותרים סתירה זו? גם כאן הפתרון מוכר לרבים: מחיצות גומי קשיח עבות וגמישות שניתן לעבור דרכן גם בכלים המובילים משאות כמו מלגזות. הן נפתחות בדחיקה ונסגרות מעצמן. שתי דוגמאות אלו מדגימות את תהליך יצירת המשמעות (ובעקבותיו פיתוח תוצר פיזי) מתוך סתירה מחשבתית.

סתירות קיימות גם בתחומים אחרים. למשל: כל מורה בבית ספר העומד מול קבוצה תוססת של כ-40 תלמידים מתבקש לעשות שני דברים הסותרים זה את זה. מצד אחד להטיל מורא ומשמעת כדי שיוכל לנהל שיעור ולמידה, ומן הצד השני רוצה ליצור חווית לימוד נעימה, רגועה ולהתחבב על תלמידיו. איך עושים זאת? לחלק  מהמורים יש פתרון, או ניסיון לפתרון, ולאחרים – לאלוהים פתרונים.

סתירות של ממש, אכן קשות מאוד ל"פתרון". חלק משיטות היצירתיות מתמקדות בזיהוי סתירות מתוך מחשבה כי דווקא העצמת הבעיה לכלל סתירה יכול להוביל לתהליך של יצירת משמעות פותרת. הן מבקשות לעבור מבעיה כללית ובלתי מוגדרת דיה, לזיהוי סתירה מהותית הנמצאת בלב הבעיה. ההנחה של שיטות אלו  היא שככל שהסתירה מבוררת בצורה חדה יותר, כך קל יותר ליישב אותה.[38] זיהוי הסתירה הוא שלב חשוב המסמן את גבולות התחומים בהם אנו מחפשים פתרון משמעותי. הקראה 'אהה' או 'איך לא חשבתי על זה קודם' מבטאות את המשמעות הראויה המסתדרת לי היטב עם תבניות החשיבה הקיימות מכבר.

 

סוגי משמעות

בשורות המעטות הבאות אציע טיוטה קצרצרה למיון של הדרכים בהן המחשבה האנושית יוצרת תבניות, או במילים אחרות, שיטות המחשבה המרכזיות למישמוע של תופעות. שיטות אלה הן פרי של תהליכים פסיכולוגיים-חברתיים ותרבותיים שתוארו קודם בשלבי התפתחות החשיבה האנושית. אלו הן תבניות התואמות את ההיגיון שלנו, היגיון שבו אנו מסדרים ומארגנים את התופעות של חיינו.

סיבתיות, שעליה כבר דברנו, היא סוג מרכזי של תבנית משמעות. אך יחד איתה מתקיימים סוגים נוספים המעצבים את תבנית המשמעות שלנו. נתאר בקצרה אחדים מהם.

תבנית של זמן – אנו חיים בתחושה של זמן חולף ומציינים את האירועים על גבי ציר הזמן.[39] מה היה לפני מה, ומה יהיה אחריו, זו תבנית מרכזית בה אנו מבנים את המציאות (החיצונית והפנימית). אנו עושים זאת מבלי לשים לב וכך אנו יוצרים סדר במציאות, אינפורמציה היוצרת משמעות. למשל, קורות חיים אישיים כתובים על ציר הזמן ומשקפים ניסיון חיים מצטבר המציג אישיות "המתמלאת" בהדרגה. סיפורים היסטוריים, גם הם בנויים בעיקרם על ציר הזמן. קביעת זמנים בסדר היום האישי היא הדוגמה הנפוצה ביותר לארגון תבניות של זמן.

תבנית של ניגוד והשוואה – אנו מרבים להשוות בין תופעות ולמצוא את הצדדים השווים והשונים ביניהן (וכבר הזכרנו את החשיבות המרכזית של מנגנון משמעות זה לחשיבה – החשיבה המטפורית). אנו משווים בין מכוניות לפני שאנו קונים אחת, ולהבדיל, משווים בין התנהגות של חברים ובני משפחה. משווים בין משכורות של עמיתים לעבודה, וכו'. על בסיס ההשוואה אנו יוצרים תבניות של יישום המצביעות על דמיון בין תופעות שאולי במבט ראשון אינן קשורות זו לזו (למשל: אם משה מרוויח כך, למה שאני אקבל פחות? ודוגמה רחבה יותר: יישום התנהגות כלכלית של בעלי חיים להתנהגות כלכלית אנושית).

תבנית של כלל ופרטיו – תבנית זו מאפשרת לנו להחליט מהי האינפורמציה הרלוונטית לתוכן מסויים. המושגים המרכזיים שנו נעזרים בהם כאן הם דדוקציה ואינדוקציה. בדדוקציה אנו מנתחים תופעה ומחפשים את מרכיביה, ואילו באינדוקציה אנו בונים הכללה מתוך אוסף של פרטים הנראים לנו רלוונטיים ויוצרים סינתזה רעיונית. (למשל: אנו מגבשים דעה מוכללת על חבר לעבודה על סמך אוסף התנהגויות שלו.)

תבנית של ביסוס – מנגנון זה יוצר תוקף לטענות. 'מהימנות' ו'תוקף' הם שני מושגים מרכזיים בהערכת תופעות והם כלי עזר מרכזיים לביסוס טענות. מושגים אלו, מהימנות ותוקף, מכוונים לבחינה של הפרשנות הנכונה והראויה של הטענות או ההיסקים. מהימנות מצביעה על ההתאמה בין הטענה לגורמים המעידים עליה (למשל: השאלה האם אפשר להעריך את אישיותו של האדם על פי הדרך בה הוא מתפקד במצבי לחץ?). ותוקף מעיד על רלוונטיות המדידה (האם המצב בו ראיתי את חברי מתפקד, הוא אכן מצב לחץ?). עקביות, שיטתיות, משתנים תלויים, משתנים בלתי תלויים, כל אלה ואחרים גם הם כלי עזר מחשבתיים-מושגיים לביסוס הטענות.

אפשר להמשיך ולהיכנס לפרטים של "חוקי לוגיקה" נוספים כמו אלה המכוונים להנחיה החשיבתית באמצעות מילים כמו: 'גם', 'או', 'אם' וכו', אבל לא נעשה זאת. רק אדגיש שוב כי גם הלוגיקה פיתחה כלי עזר שבאו לעשות סדר באינפורמציה, סדר היוצר משמעות.

 

 

תוצרים של משמעות

זיכרון – אם ננסה לרגע להגדיר מי אנחנו, ברור למדי שנעשה זאת על סמך הפרטים האגורים בזיכרוננו. אנו תוצרי הילדות שלנו, תוצרי החוויות שאספנו במהלך חיינו, תוצרי היחסים שלנו עם אחרים ותוצרי חיי היום-יום הנרשמים בזיכרוננו. הזיכרונות הללו אינם אוסף של מיליוני פריטים ללא סדר, הם מאורגנים לפי שכבות זמן, שכבות זמינות לשליפה, סדר חשיבות ותבניות משמעות נוספות. מנגנוני השמירה של פירטי החיים בזיכרון נחקרו רבות ונבנו מספר מודלים המתארים אותם וממיינים אותם לסוגים שונים. (למשל, מנגנון של זיכרון המתפקד על פי טווחי זמן: זיכרון עבודה, זיכרון לטווח ארוך וכו') במנגנונים אלו משתנים רבים המשפיעים על עיצוב הזיכרון. לא נפרט מודלים אלו, אלא רק נדון בזיכרון כמעצב של משמעויות.

מסתבר יותר ויותר כי הזיכרון איננו מחסן המכיל הכל, ואפילו לא מחסן מסודר המכיל הכל. כבר הזכרנו כי העין איננה מצלמה והחושים אינם מנגנון סביל בלבד. כך גם הזיכרון הינו מנגנון פעיל. דוגמה לכך אנו רואים מדי פעם שמתעורר ויכוח משפטי וציבורי סביב סוגיית 'זיכרון כוזב' "שהופך" להיות לעובדות בעיני "הזוכר". דוגמה נוספת ומוכרת יותר מראה כיצד צופים שונים מדווחים מזיכרונם על אותו אירוע. השונות הגדולה בדיווחים מצביעה גם (ולא רק) על היותו של הזיכרון מנגנון פעיל, שלא לומר, יצירתי.

דניאל כהנמן מגדיל לעשות ואיננו מתייחס רק לפעלתנות הזוכרת, אלא גם לפער בין המשקל הרב הניתן לזיכרון מול המשקל הניתן לחוויה בהתרחשותה. בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" (ראה הערה 7) הוא מבחין בין 'האני החווה' רגע אחר רגע בהווה (experiencing self) לבין 'האני הזוכר' לאחור (remembering self). הזיכרון הוא מה שחשוב. כהנמן מסכם שם במשפט עוצמתי: " עד כמה שזה נשמע מוזר, אני הנני האני הזוכר שלי, והאני החווה שלי, שחי את חיי, הוא כזר לי." (שם עמ' 441) "זיכרונות הם כל מה שנותר לנו מחוויית החיים, אי לכך נקודת המבט היחידה שאנחנו יכולים לאמץ כשאנו חושבים על חיינו היא זו של האני הזוכר." (שם עמ' 431) האני הזוכר הוא המעריך את אירועי חיינו, הוא מקבל החלטות, הוא השולט במחשבתנו בכל נקודה בהווה, ולעומתו "לאני החווה אין קול".

ולזיכרון יש מנגנוני משמעות משלו. בניסויים קוגניטיביים שערך כהנמן הוא בדק את היחס בין האני החווה לאני הזוכר ברגעי כאב (בעיקר כאבים פיזיים מוחשיים) וברגעי עונג, ומצא כי הזיכרון רושם את רגעי השיא, תהפוכות דרמטיות ואת רגעי הסיום, ומתעלם מכל מה שקרה במשך כל זמן הכאב או העונג. הזיכרון מתעלם ממשך התופעות, מכל רגעי הרצף שלהן, ויוצר דימוי בעל משמעות שמובנה היטב באישיות. יחידות זמן פרוטוטיפיות, ולא סך כל החוויות המצטברות, הן הבונות את הסיפור. "סיפור הוא על אודות אירועים משמעותיים ורגעים בלתי נשכחים ולא על אודות הזמן שחולף." (שם עמ' 438)

דוגמה קלאסית לכך היא מריבה בין בני זוג. "תמיד את כזו! תמיד אצלך זה כך!" הם משפטים מוכרים המעצבים את סיפור הזוגיות ומתעלמים מרגעים רבים אחרים. מה שמרגיז בכך הוא שההתרכזות של הזיכרון ברגעים אלה אכן צובעת (או עלולה לצבוע) את האישיות לחיים שלמים. הזיכרון באמת מאמין בסיפור שלו, ולך תוכיח אחרת. לך תספר לבני הזוג שיש גם את כל שעות השגרה, ימי הבינוניות, שנות החיים העוברים שנעלמו להם בתהום הנשייה של אי-הזיכרון.

המסקנה, אם כך, היא כי החיים שלנו הם מצבור של זיכרונות, וזיכרונות הם סיפורים מעוצבים ומובנים על פי מנגנונים נותני משמעות.

כוונה ורצון – כבר אמרנו שהמעבר הדרמטי ששינה את כל פני החיים על פני כדור הארץ היה ברגע שעלתה האפשרות לאורגניזם לא לפעול, לא להפעיל תגובה "מכנית", ישירה ואוטומטית. רגע זה שיש בו בחירה הוא גילוי של כוונה. והוספנו כי זו תחילת הדרך להיווצרותם של ייצוגים פנימיים, עולם פנימי של "מחשבות" על פיו מתקבלת ההחלטה. מהי התאוריה הפיסית-קוגניטיבית שתסביר כיצד נוצר העולם הפנימי הזה, עולם שיש בו כוונות, רצונות ובהמשך ההתפתחות (האישית וגם האבולוציונית) שאיפות, אמונות ו"חלומות"?

תשובה אחת לשאלה זו היא כי היכולת לפתח רצון היא מולדת. מתוך הזרם הסטרוקטורליסטי צמחה במאה ה-20 הגישה כי יכולות מבשילות מתוך מערכות. ז'אן פיאז'ה חקר את התפתחות היכולות הקוגניטיביות, נועם חומסקי חקר את התפתחות היכולת הלשונית, רומן יאקובסון הרחיב את הדיון ביכולת הלשונית לתפקיד התקשורתי שלה, קלוד לוי-שטראוס הרחיב מחקר זה לתחום התרבותי הכולל, ועוד ועוד. אחת הטענות המרכזיות שלהם היתה כי היכולת כבר קיימת בפוטנציה ומבשילה לכדי ביטוי כשהמערכת "מזמינה" אותה להתגלות. כך גם הרצון הוא פוטנציאל מולד שהתעצב במהלך האבולוציה והוא תוצר המתבקש לבוא לידי ביטוי מתוך המערכת. בילד האנושי הרצון בא לידי ביטוי בסביבות גיל שנה ויותר. עד אז ההתנהגות היא יותר רפלקסיבית ומיידית ולמרות שיש בה תגובות יזומות, אין בה מספיק הבשלה של ייצוגים פנימיים המאפשרים כוונות ורצונות לממש דבר מה. הייצוגים הפנימיים עולים ובאים מתוך המערכת על פי הצורך המתבקש מתוך פעילות המערכת בסביבתו של הילד.[40] למשל: כשתינוק רעב הוא בוכה, אבל עם התפתחות ההבנה שלו את סביבתו הוא מבין כי אוכל קשור למטבח/למקרר והוא מבין כי בכי במטבח בנוכחות אימו יהיה יעיל יותר להשגת אוכל. יש לו ייצוג פנימי מפותח יותר של האוכל הכולל מרכיבים כמו מי מספק את האוכל, היכן האוכל נמצא וכו'.

תשובה תאורטית שניה לשאלת התפתחות הרצון היא כי הרצון הוא תוצר של תהליך למידה בה התינוק בוחן התנהגויות ותוצאותיהן ולומד תוך התנסויותיו שיש לו רצון וכדאי לפעמים להפעילו. הוא מבין מניסיונו שיש קשר בין הרגשה טובה למפגש עם אימו, הוא יוצר את הדימויים הפנימיים ואת 'המפות הסיבתיות' שהוזכרו לעיל. גם אם אי שם יש לו רצון מולד, הוא אינו יכול לבוא לידי ביטוי ללא בדיקה ולמידה. כך שאין לרצון מולד כזה כל חשיבות והוא לא יתפתח ללא תהליך של למידה והתנסות.

תשובה שלישית היא כי החיקוי של "הגדולים" מלמד את "הקטנים" שיש גם להם רצון. כאשר התינוק מדמה עצמו כגדול, מתוך כך הוא מבין שגם לו יש רצון. 'ראיתי את אחותי מבקשת גלידה ונהנית ללקק אותה, אני אבקש גם כן, ואלקק אותה' ואגלה שיש מנגנון של רצון והוא מועיל. פעם חשבו שתינוקות הם אך ורק אגוצנטריים ואינם יכולים להבין על עצמם חוויות של אחרים, אך מתגלה יותר ויותר כי ההבנה שלהם את חווית האחר יכולה להתפתח מתוך החיקוי. בהקשר זה חשוב להזכיר את נוירוני המראה (mirror neurons) הפועלים במהלך החיקוי ומפעילים את הפרשנות והמשמעות גם אצל הצופה. מנגנון עצבי זה איננו רק מנגנון מכני של חיקוי, אלא הוא מפעיל את המערך המוחי הרחב שמביא להבנה (מושגית מופשטת, רגשית, תחושתית וכו') של המשמעות של ליקוק הגלידה כולל מרכיב הרצון שבו.

רצון הוא תחילתו של הדרך המובילה למושגים כמו שאיפות, משאלות, השתוקקות ועוד. לפתע אנו מגלים כי כל "החלומות" שלנו הם תוצר של המאמץ הפיסי-ביולוגי-התפתחותי-אבולוציוני למשמעות. אנחנו נוצרנו כיצורים בעלי צורך במשמעות המביא לאמביציה. הרצון להגיע להישגים, הרצון לחיות באושר, לזכות באהבה, למלא את חיינו תוכן, ומולם ההימנעות מסבל, הימנעות מרוע, הם כולם ממהות חיינו. וכל אלה יוצרים מערכת של אמונות ותרבות.

אלוהים ואמונות אחרות – ככל הנראה, אדם, אולי כמו כל ייצור אחר, מתבונן על סביבתו מתוך עיניו שלו. האדם מתבונן בחי, בצומח ובדומם שסביבו על פי קנה המידה האנושי שלו. הוא משקיע מאמץ רב לייחס משמעויות לכל תופעה. הוא מנסה להבין את המנגנון של הלוחות הטקטוניים של קרום כדור הארץ, את הסיבות לתזוזות שלהם ולנבא את התנהגותם בעתיד. הוא משקיע מחשבה רבה בדרך היווצרות היקום על שלל כוכביו, מנסה לפענח את המנגנונים המולקולריים של החי והצומח ועוד ועוד. בכל אלה הוא מחפש הסברים, משמעויות. הוא בונה תאוריות המתארות תהליכם סיבתיים, השוואות וניגודים, אינדוקציות ודדוקציות ומחליף אותם מדי פעם. חיפוש זה הביא אותו להישגים גדולים (שאולי יש בהם גם נזקים לא מעטים), אבל הכל מתרחש בשדה המשמעויות האנושי.

השלב הבא הוא כבר פחות אובייקטיבי: הוא גם משייך לסביבתו תבניות נפשיות. לבעלי החיים יש רצון, לצמחים יש כוונה (הם רוצים את אור השמש), לאטומים יש משיכה וכוחות פיזיקליים רוצים להתמיד במצבם אם אין מי שמשבש להם את רצונם. תפיסה אנתרופוצנטרית כזו, המייחסת תכונות אנושיות לתופעות, היא הבסיס לתפיסה העמוקה שלמציאות יש מרכיבים רוחניים-נפשיים. כך ממד המשמעויות מתקדם מהאדם לכל מה שסביבו.

פול בלום במאמרו "האם אלוהים הוא תקלה/תאונה?"[41] פורס את התאוריות המסבירות את מקור הדתות. מאמרו מייצג זרם מחשבתי עכשוי הדן בהתפתחות האמונה הדתית כהתפתחות אבולוציונית.[42] התאוריה הראשונה שמציג בלום, המסבירה את מקור הדת, מצביעה על כך שהאדם חווה את סביבתו כקשה, מלאה סבל, מוות, מחסור, כאוס, שחייב להיות להם טוב מתקן (סדר, שפע, משמעות חיובית). הדת מרגיעה את הכאב של הקיום. בבסיס ההשקפה הזו נמצאת האמונה (הבנה המשמעותית) כי אכן העולם מתקדם לטוב (או, לפחות, צריך להתקדם לטוב). אדם רעב איננו מסתפק במחשבות על ארוחה דשנה, הוא רוצה, מקווה ומאמין שתיכף היא תגיע אליו.

הסבר שני למקור האמונות הדתיות הוא ההסבר החברתי. אמונה דתית יוצרת תרבות קבוצתית הנחוצה להישרדות. האדם הוא ייצור חברתי ולצורך הישרדותו הוא צריך חברה מלוכדת. ליכוד זה נוצר באמצעות אמונות משותפות. החברה הישראלית מאמינה בציונות, בדמוקרטיה, בערך החיים של כל אדם ובחומוס כמזון הטוב ביותר. כל זה (ועוד) יוצרים את הסולידריות הישראלית אל מול "האויב". ההסבר השלישי (והמרכזי במאמר) מבוסס על ההכרח (הביולוגי-אבולוציוני) למשמעות. הצורך לייחס כוונות, רצונות, למצוא הסברים מתאימים, מצריך מישהו שעושה זאת. אם אנו פועלים על פי רצונות שלנו, ודאי יש רצון עליון שמניע את הכל. "כשאנו רואים מבנים מורכבים, אנו מבינים זאת כתוצר של אמונות, מטרות ושאיפות … ותבנית מעוצבת מצריכה מעצב". אלוהים הוא מלך המשמעויות של העולם. מכיוון שאנו רואים משמעויות בכל דבר, בכל המציאות סביבנו, אנו מנקזים אותם למושג אחד הכולל את כולן. בקיצור, אלוהים הוא תוצר לוואי שנוצר בטעות מתוך ההכרח שלנו למשמעות.

אמונה דתית היא דוגמה אחת בולטת לגיבוש אמונות סביב דמות אחת מרכזית – אלוהים. אבל לא נשכח גם את האמונות מרובות האלים או האמונות המקנות כוחות רוחניים לסלעים/עצים/בעלי חיים/כוחות טבע – שהם בעיקרו של דבר מבוססים על אותה הנחה. אבל לא צריך להרחיק עד לדתות כדי להבין כיצד הצורך במשמעות יוצר תרבות. תרבות היא גם מבנים כלכליים, שיטות ממשל, מנגנונים השומרים על בריאות האנושות, מדע וטכנולוגיה ועוד כל מה שאנו רואים סביבנו.  תרבות היא מבנה מורכב ומקיף. התרבות יוצרת היררכיה חברתית של אנשים, היררכיה של חפצים (בדת, כתבי קודש הם חפצים חשובים מאוד), וכל היררכיה מצביעה על משמעויות. הדוגמאות לכך רבות מאוד, אבל אסתפק בדוגמה שכבר נתתי של טבעת המסמלת נישואין. חפץ קטן וכמעט שאיננו מורגש המוסר מידע משמעותי רב. נישואין הוא מנגנון מיסוד של קשרים בין בני זוג. הוא מייחד אדם אחד ומפקיע את כל השאר. טקס הנישואין כולל מרכיבים רצויים ומותרים ושולל את האחרים. אפשר להכליל ולומר שוב שאנו חיים את כל חיינו ברובד של משמעויות.

 

 

האם יש משמעות וסדר במציאות כשלעצמה?

האם המציאות היא אקראית וכאוטית או מסודרת? – המאמץ האנושי למשמעות מדגיש את המרכיב האנושי, האדם כיוצר משמעות. המשמעות היא , כאמור, תובנה שאיננה נוכחת במציאות הקונקרטית. אך האם המרכיבים של המציאות הקונקרטית יכולים ליצור מבנה מסודר? כבר ראינו כי האדם יוצר מבנים ותבניות מחומרי המציאות, נותן להם שם ומקנה להם משמעות, האדם יוצר סדר. אך לכולנו יש גם את החוויה של סדר ואי-סדר במציאות כשלעצמה. חדר הילדים מסודר או מבולגן? ארון הבגדים מסודר לפי סוגים של פרטי לבוש המונחים ומקופלים ומסודרים, או ערמת בגדים מעורבבים בפינת החדר? הספרייה מאורגנת באופן שאוכל למצוא ספר מסויים, או שמא אני צריך לעבור ספר ספר כדי למצוא את מבוקשי? צורות העננים בשמיים אקראיות או מסודרות? מגפות ומחלות מתפרצות על פי מתכונת מסודרת? יש סדר או אין סדר בעולם כשלעצמו?

כותרת ספרה של רות לורנד "סדר ואי-סדר כמושגים של הכרה"[43] מחזירים אותנו לתחומי ההכרה האנושית: סדר הוא מושג של ההכרה האנושית המוטל על המציאות. לטענתה, בהכרתנו, כל הדברים בחלל מקיימים (שוב, בהכרתנו) ביניהם יחסים של מקום, זמן או יחסים לוגיים, וכך אנו יוצרים בהם סדר ומשמעות. לכן, אין אי-סדר מהותי, אלא רק רצף בין סדר לאי-סדר, דרגה של סדר.

 

אבל, בכל זאת חשוב לבחון את המושגים כמתארים סדר במרכיבי המציאות.

תנאים לסדר: 1. קביעת גבולות המערכת בשונה מסביבתה והגדרתה כמערכת לכידה ויציבה יחסית.

  1.    מורכבות – המערכת מורכבת מפרטים (הנקבעים שרירותית על פי ההקשר.)
  2. קיים קריטריון/חוקיות/עקרון לארגון הפרטים (יש להם מכנה משותף).
  3.       יש דרגות שונות של סדר בהתאם לחוקיות.

תנאים אלו הם תלויי הכרה אנושית, אבל קשה שלא לראות אותם כמתארים מערכות מציאות אובייקטיביות (ולא נכנס כאן לשאלה מהי אובייקטיביות). אנו חווים במציאות חדר מסודר וחדר מבולגן, שולחן כתיבה שבו הניירות מעורמים בצורה מסודרת או מפוזרים לכל עבר, תנועת העננים בשמיים מסודרת או לא מסודרת? קו האופק או קו הרקיע של נוף טבעי והררי, או קו חוף הים, הם קווים מסודרים או אקראיים?

האם, בכל זאת, קיים אי-סדר במציאות? לורנד מונה את סוגי אי-הסדר האפשריים:

אקראיות – אירוע חריג ולא צפוי במערכת מסודרת שאיננו מפרק את הסדר, אבל משפיע על המערכת על פי הערך שניתן לו. (למשל: תאונת דרכים בנתיבי איילון.)

כאוס – מערכת מבולבלת שמרכיביה לא יוצרים מבנה מסודר מובחן. (למשל: תנועת העננים בשמיים.) (אבל עצם זה שאנו מבינים שזו מערכת, אומר שיש לה סדר חבוי פנימי משלה.)

אדישות או אטומיזם – אוסף פרטים ללא קשר, שאיננו יוצר מערכת. "הפרטים כמו מנותקים זה מזה,  מתקיימים בלי יחסי תלות זה בזה, וניתן להחליף כל פרט בפרט אחר מבלי שהדבר ישפיע על האוסף כולו. אוסף כזה ניתן לסדר בדרכים שונות ללא הכרעה וללא כל הכרח בסדר כלשהו. הפרטים "אדישים" למיקומם במערכת ואדישים לפרטים אחרים. אוסף כזה, למעשה, איננו מערכת מפני שאין מה שילכד אותו ויקשור בין הפרטים. … כל סדר שמשיתים עליהם חיצוני להם… כפייה מבחוץ." (שם עמ' 131). לדוגמה: קורא שאיננו יודע מהו מילון ולמה הוא משמש מוצא את רצף המילים: התמחות, התמכרות, התמלאות, התמנות, התמסמסות, התמסרות, התמעטות וכו'.

האם ההכרה מארגנת אותם – בהכרח? נראה שכן, ההכרה מזהה כי כולם מתחילים ב"התמ…" ומסתיימים ב"..ות" כקבוצה לשונית שיש בה דומות. אבל אפשר למצוא בהם גם סדר הכרתי אחר: כל המילים בני 7+-1 (שבע פלוס מינוס אחד) אותיות. או סדר הכרתי אחר: רוב האותיות נראות בתבנית מרובעת. כלומר, ההכרה מארגנת אותם, אך אין ארגון הכרחי ואין עדיפות לארגון אחד על פני השני, ולפיכך, המערכת איננה מסודרת במהותה.

אם כן, אדישות או אטומיזם הוא דוגמא לאי-סדר מהותי, אבל אין בכך לבטל את הנאמר לעיל כי ההכרה מזהה יחסים. "בניסיון הממשי אין אנו נתקלים ביחסי ניתוק או אדישות גמורים. העובדה שתופעה או אובייקט נכללים בניסיון שלנו מבטיחה מידה כלשהי של לכידות או קשר לנסיבות ההתנסות, גם אם זו נמוכה ביותר. לכידות זו, ייתכן שהיא מעידה על אחדות הסובייקט המתנסה יותר משהיא מעידה על אחדות המערכת. העובדה שהפרטים "מתאספים" בתודעתו של הסובייקט היא כבר תחילתו של תהליך ארגון." (שם עמ' 132)

רגישות – מערכת לא יציבה שבה כל פרט משנה את האחרים. כל פרט רגיש לכל שינוי ומשפיע על כל האחרים. מערכת רגישה שאיננה יציבה. (למשל: חבורת נערים ונערות אקראית במסיבת צעירים.)

התנגשות בין סדרים – במערכת אחת מתקיימים סדרים שונים שאינם מתואמים ומפריעים זה לזה, ובכל זאת שייכים למערכת אחת – ולכן נוצרת ההתנגשות. תוצאות אפשריות: 1. מערכת חדשה מלוכדת. 2. אחת נבלעת באחרת. (לדוגמה: מחלה קשה בגוף האדם.) 3. כל סדר נסוג ונפרד למערכת נפרדת. 4. מתח מתמיד ללא פתרון. (זה אולי אב הטיפוס של אי-סדר, מכיוון שהתפיסה שלנו היא של קיום סדרים.)

סימטריה ומערכות הומוגניות – סדר בנוי על שונות בין פרטים היוצרים תבנית, אבל אם כל הפרטים שווים (למשל: כל הנקודות על היקף המעגל, תאומים זהים, שמות זהים) זה מפר את הארגון והסדר.

"איננו תופסים מצבים של שיווי משקל גמור; התפיסה היא כיוונית והמוח מכריע בין המצבים הנראים לכאורה סימטריים…" (שם עמ' 168) "מערכת מסודרת אמורה להגדיר את מיקומו של כל רכיב ולקבוע את היחסים בין הרכיבים. כאשר היחסים הומוגניים, אין משמעות למיקומו של הרכיב, ואי אפשר לחזות בהסתברות גבוהה, היכן יימצא. הסדר שאנו מצפים למצוא בטבע ובסדרי החברה הוא סדר שמאפשר מובחנות ואי-שוויון בהסתברויות. מבחינה זו צדקו הפיזיקאים שתיארו את התהליך האנתרופי כתהליך שבו עולה דרגת אי-הסדר." (שם עמ' 170) לפיכך אי-סדר הוא שוויון הסתברויות של מיקומו של הפריט, וסדר הוא אי-שוויון בהסתברויות. סדר יוצר אבחנה בין פרטים במיקומם וביחסים ביניהם. ככל שההסתברות מתרחקת משוויון של הימצאות כל פרט בכל מקום, על פי החוקיות, גדלה מידת הסדר. סדר כזה מאפשר יכולת חיזוי או ניבוי של מקומו של כל פרט במערכת. כאשר ידוע עקרון הסדר ונתון קטע מהמערכת יש יכולת לנבא את המערכת כולה. נתונים אלו מאפשרים להסיק מהנתון את מה שאיננו נתון. אפשרות הניבוי קיימת כאשר אפשר לנסח את החוקיות/העיקרון של המערכת באופן חיצוני וללא תלות של קיום בפועל של המערכת (אפשר ליצור תכנית ללא הביצוע שלה), ומתוך הנחה כי רמת הסדר של המערכת גבוהה.

לורנד, בספרה, נותנת משקל רב לדעתו של הפילוסוף הנרי ברגסון אודות המושגים סדר ואי-סדר.

על פי ברגסון לא קיים אי- סדר כי אי-סדר הוא כולו שלילה, אין, ואת האין אי אפשר לתפוס. כל תפיסה היא תפיסה של דבר מה ועל כן יש בה מן החיוב. כל תפיסה היא יצירת סדר גם אם היא  אינטואיטיבית טרום שכלית-לוגית. [ברגסון מתאר שני סוגי סדר: ויטאלי וגאומטרי. סדר ויטאלי משקף את התנועה של החיים בממשותם ואיננו מוגדר על ידי חוקיות חיצונית. זהו סדר רציף שעובר מאירוע לאירוע, מחוויה חוויה, אין לו גבולות ברורים, הוא איננו מאפשר חיזוי, וחשוב ביותר, הוא סדר שנתפס באינטואיציה. למולו קיים הסדר הגאומטרי, הפרגמטי, של השכל המפרק את זרימת החיים ומאפשר חיזוי. לטענתו סדר ויטאלי יכול להתפרק לסדר גאומטרי, אבל סדר גאומטרי איננו יכול לחזור לסדר אינטואיטיבי. לפיכך, הסדר הויטאלי הוא אמיתי וגבוה יותר, ואילו הגאומטרי הוא הסדר של המקוטע והמלאכותי, על אף היותו מועיל ופרקטי יותר.]

לפיכך, שתי תפיסות מאפשרות קיום של אי-סדר: 1. אי-סדר כשלב המקדים סדר. 2. חוויה של אי-סדר שאיננה מעידה על קיומו או אי-קיומו של סדר כולל, גבוה. לפיכך, לא קיים אי-סדר מהותי. שהרי המושג 'אי-סדר' מחייב להשען על המושג 'סדר' ולא על שלילה גמורה (אין) שאיננו נתפס. ויותר מזה, אי-סדר נשען על אותם מאפיינים של סדר (מורכבות וחוקיות) ותלות הדדית של ניגוד לסדר (אי-סדר הוא ניגוד לסדר).

מערכות המארגנות את עצמן ויוצרות משמעות עצמית – מערכות המארגנות את עצמן (self organizing systems או Self-organization) הם אי-סדר המארגן לעצמו סדר בעל משמעות כשלעצמו. האם באמת מארגן לעצמו את הסדר, או שמא זהו סדר בעיני בני האדם ולא סדר עצמי של המערכת?

שימו לב, למשל, להתנהגות של קהל בסיומה של הצגה או הופעה של זמר. אין מי שמסמן מתי להתחיל למחוא כפיים, אין מי שמסמן להגביר או להאט את קצב מחיאות הכפיים ואין מי שמסמן להפסיקם. פעילות הקהל נראית כפעילות אקראית וספונטנית של כל אחד ואחד, ועם זאת היא מתואמת להפליא. כל אדם שיושב באולם מכיר את הכללים הבסיסיים (והחברתיים) של מחיאת כפיים בסוף ההופעה. הוא למד זאת בהופעות הראשונות בהן צפה. כל אחד יודע לבדו מה ברצונו לעשות, אבל גם תוך היותו קשוב לסביבתו. הוא יודע כי מותר להביע התלהבות בקימה לעמידה תוך כדי מחיאת הכפיים (ובמופעים מסוימים מותר גם לשרוק). הוא קם מתוך ההתלהבות הספונטנית שלו, אחרי שהוא מזהה כי יש אפשרות לעשות זאת על סמך רמזים שהוא קולט מאחרים. וכך לפתע יכול כל הקהל לקום על רגליו ולהביע בכך את התפעלותו הגדולה. זו דוגמה למערכת המארגנת את עצמה.

ובכן, מערכת המארגנת את עצמה היא כזו שבה כל פרט יודע את תפקידו המצומצם מבלי שיש מישהו המסתכל מבחוץ ומכוון אותו, ואיך שהוא, כאילו מעצמה, נוצרת פעילות "הרמונית" בעלת משמעות כוללת. כמו כן, במערכת המארגנת את עצמה אין פרט "שנבחר" להוביל את ההתנהגות של הכלל ולהיות הראשון בקהל הנעמד במחיאת הכפיים. למערכת כזו גם אין "מנצח" או "מנהל". כל פרט מכיר מספר מצומצם של חוקי פעולה המגדירים את תפקידו, ותפקידו בלבד. נכון וחשוב הדבר כי חלק מחוקי הפעולה שלו מנחים אותו כיצד להתנהג עם פרטים אחרים שבסביבתו הקרובה. התוצאה "המתוזמרת" היטב ניכרת רק בדיעבד ומתוך "מבט על" חיצוני. ההתנהגות של הפרטים היא פעילות מקומית וספציפית שחוזרת על עצמה שוב ושוב תוך כדי אינטראקציה מצומצמת עם הסביבה המיידית.[44]

למעשה, המערכות המארגנות את עצמן הן אולי הסבר לתופעות חברתיות מרכזיות. האדם הבודד בוחר את מקצועו לעתיד מכוח רצונותיו ושיקוליו האישיים, ובכל זאת נוצרת חברה עם מגוון עיסוקים המאפשרים לה לפעול כחברה אנושית מאורגנת. ודוגמאות נוספות: 'כוחות השוק' המווסתים את הכלכלה ("היד הנעלמה"), אבולוציה ביולוגית, התקדמות טכנולוגית בה המוצר הבודד משתלב במערכת, אופנות לבוש חברתיות וכו' וכו', כל אלו הן דוגמאות לארגון עצמי הנראה, בהסתכלות חיצונית, "כמונחה" לפעילות משמעותית.

דוגמה יפה נוספת היא "ריקוד" הזרזירים http://www.youtube.com/watch?v=eakKfY5aHmY [45](ובישראל: ( http://www.youtube.com/watch?v=snvwuo66AcQ

ודוגמה מופלאה אחרונה היא מנגנון ההתמיינות האברים בעובר (של בעלי החוליות וגם של האדם). האדם, כמו רוב בעלי החיים, נוצר מחיבור של תא זרע עם תא ביצית. תא מחובר אחד כזה הוא תחילתו של אדם המכיל מיליוני תאים מסוגים שונים: תאי שריר, תאי עצב, תאי דם וכו'. תהליך ההתמיינות של התאים לסוגים השונים הוא תהליך מרתק. כבר בשעות הראשונות לאחר ההפריה, שהתא היחיד התחלק לכמה עשרות תאים, ניתן עקרונית לזהות מהיכן יתפתחו בעתיד תאי המעי ומהיכן יתפתחו תאי המוח. אבל ניסויים (שלא בוצעו בבני אדם) שבהם החליפו את מיקומם של התאים בשלבים מוקדמים של ההתפתחות, הראו כי לא נפגעה ההתפתחות של העובר התקין. מסתבר כי יחסי הגומלין בין תאים משפיעים על מהלך היווצרותם של רקמות ואברים. התהליך שבו קבוצת תאים אחת מכוונת את ההתפתחות של קבוצת תאים שכנה נקראת 'השראה' (induction). התאים מסוגלים לחוש את סביבתם ולתרגם מידע זה להפעלת תכנית התפתחותית שונה מתכנית ההתפתחות המקורית שלהם. ההשראה היא אמנם תהליך רב שלבי, אך הוא תהליך מקומי. הכוונה בביטוי 'תהליך מקומי' היא כי אין כאן התארגנות אחרת של כל העובר, אלא התאים משרים התפתחות מסויימת על סביבתם הקרובה בלבד. אין כאן שינוי של התכנית הכוללת של "מעבד" מרכזי שהרגיש את השינוי ושינה את התכנית, אלא פעילות מקומית בלבד.

גם הקביעה של ציר ראש-זנב, ובמילים אחרות, הקביעה היכן מתפתח הראש, נקבעת לא על ידי תוכנית "מלמעלה". הרי ידוע כי בכל תא קיים DNA שלם של כל הגוף הבשל, גם הראש וגם כל האברים האחרים. אמנם ישנם על הDNA קטעים המכילים את "ההנחיות" לפיתוחו של ראש, אך כיצד קטעים אלו מתבטאים, או מופעלים? מסתבר כי ההפעלה נקבעת לא על ידי מבנה נתון מראש, אלא על ידי מידע המתעורר כתוצאה מרכוז חלבונים רלוונטיים באזור מסויים בסביבת הDNA. הסביבה "משדרת" לקטע הראש בDNA להתחיל לפעול. החלבונים המפעילים הללו נמצאים בכל סביבת גרעין התא, אבל במפל ריכוזים משתנה. ובאותו המקום בו יש ריכוז חלבונים גבוה, שם מופעלים הקטעים הרלוונטיים "המצמיחים" ראש. כלומר, ארגון מבנה הגוף הוא תוצאה של פעילות גומלין מקומית בין החומרים הרלוונטיים.

על פי דוגמה זו אפשר לחשוב כי הארגון העצמי הוא מנגנון המכוון לתכלית ברורה, למטרה מוגדרת, יצירת גוף תקין. אך האם למערכת המארגנת את עצמה אכן יש מטרה? אם נענה בחיוב על שאלה זו אנו מכניסים "בדלת האחורית" את המתכנן, המנצח, המנהל או כל שם אחר שנקרא לו.

לפיכך חוזרות כאן השאלות: האם יש מנגנונים חסרי משמעות? האם הם יוצרים משמעות כשלעצמן, או רק בעיני המתבונן? או אולי הן מערכות היכולות ליצור משמעות שאיננה בהכרח משמעות אנושית המצריכה בני אדם? אולי גם מערכות לא אנושיות חותרות למשמעות? האם המוח האנושי, שגם נראה כמערכת המארגנת את עצמה, אולי באמת איננו היחיד החותר למשמעות?

מתוך ויכוח עם עמדת ברגסון שלעיל, מציעה לורנד (בהקשר שונה במעט) תשובה חיובית לשאלת הארגון העצמי, והיא קוראת לארגון זה 'סדר אסתטי'. סדר אסתטי הוא כזה הייחודי למערכת אחת. זו "מערכת שהכרחיותה נקבעת מתוך יחסי המרכיבים ולא על פי עיקרון חיצוני וקודם להם." (שם עמ' 227). למערכת כזו ישנן מרכיבים של אי-סדר. יש בה רגישות שבה המרכיבים משפיעים זה על זה ומשנים זה את זה. ויותר מזה הרגישות איננה חייבת להיות אחידה בכל רכיבי המערכת. כמו כן המערכת רגישה לסביבתה שיש בה אינפורמציה עודפת (רלוונטית ולא רלוונטית למערכת) ונענית לשינויים בסביבה. (שתי תכונות אלו מקטינות את יכול הניבוי מכיוון שזו מערכת דינמית.)

אם כך, כיצד יודעים שזו מערכת מסודרת? התשובה היא כי "מערכת אסתטית איננה נבנית מתוך הרכבה אלא דורשת תפיסה ישירה של השלם" (לורנד שם עמ' 246). שלם, שהחלקים שבו מסתדרים בסדר הגיוני וראוי זה עם זה בדיעבד. במערכת המסדרת ומארגנת את עצמה העיקרון והחוקיות של הסדר של המערכת ניתנים בדיעבד להחצנה ולהכללה מתוך התצפית של המתבונן (האנושי הסובייקטיבי, המחליט כי יש כאן סדר?) בתוצר הסופי. החוקיות איננה צפויה מלכתחילה והיא אמנם ייחודית, אך בדיעבד, לאחר השלמת המערכת, היא יכולה להיות מובנת גם בהקשרים אחרים. לפיכך היא נהיית בעלת יכולת ניבוי ותוקף חיצוני למערכת.

השאלה היא האם באמת המערכת מארגנת את עצמה? אולי קיים עקרון סדר הטבוע במערכת בפוטנציאל וכשהמערכת מתחילה לפעול היא מתארגנת על פי העקרון הנסתר שהיה קיים בה מלכתחילה? ראו לדוגמה גנים המכוונים ושולטים בהתפתחות העובר, או ההתארגנות של המחשבה בתבניות פעילות מוחית (אדלמן – דרוויניזם עצבי), או הוויסות של כלכלת השוק, לטובת הכלל. כלומר, העקרון נמצא ברקע ושומר על הגבולות והפעילות "החופשית" של המערכת. לכן עולה שאלת המערכות המארגנות את עצמן בניסוח חדש: האם יש חוקיות המכוונת את המערכת, והאם היא חוקיות הטבועה במערכת מלכתחילה או מוטלת ומפרשת את המערכת על ידי הצופה האנושי?

או, שאלה בכיוון אחר, אולי המשמעות היא תוצר לוואי לא מהותי? אולי משמעות היא איזשהו ספח של המערכת, ספח שאנו נותנים לו משקל רב מידי?

[1] כהן י. 2006 [2000]. לשמור על גנו של אדם. ירושלים: המרכז לחקר מחלות מתהוות. (ואני חייב להוסיף: ספר מופת.)

[2] Sebeok T.A. 1994. Signs: An Introduction to Semiotics. Toronto: University of Toronto Press.

[3] Keller R. 1998. A Theory of Linguistic Signs. New York: Oxford University Press.

[4] ראה למשל סקירה על הנושא: סוברן ת. 2002. "סמנטיקה – שורשים וענפים". בתוך: בלשנות עברית 50-51. עמ' 67-94.

[5] יש הקוראים להם מודלים מנטליים mental models .

[6] מאז ימי הפילוסוף קאנט אנו מבינים כי הקליטה החושית של מידע איננה פעולה פסיבית. המוח התופס הוא מוח פעיל המסנן, מעבד ומפרש את המידע המגיע אליו. ויותר מזה, להקשר התרבותי בו חי האדם שקולט את המידע יש חלק באופן בו הוא מעבד ומבין את המידע. מחקרים על דרכי ההבנה של מידע של אנשים שהחליפו תרבויות אכן מלמדים על אקטיביות פרשנית כזו.

[7] סיפרה לי אישה רווקה כי במקומות מסוימים הייתה נוהגת להפוך את הטבעת שעל אצבעה כך שה'אבן' שהיתה רוב הזמן כלפי מעלה, הוסתרה כלפי פנים כף היד. בכך נוצר הרושם כי הטבעת היא טבעת נישואין. לדברי אותה אישה כל היחס אליה בהקשר ההוא השתנה עקב שינוי בפרט קטן זה.

[8] כהנמן ד. 2013 [2011]. לחשוב מהר, לחשוב לאט. תל אביב, אור יהודה: מטר, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. עמ' 226.

[9] הררי י.נ. 2011. קיצור תולדות האנושות. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר. עמ' 180.

[10] ראה שוב: כהן י. 2006 [2000]. לשמור על גנו של אדם. ירושלים: המרכז לחקר מחלות מתהוות.

[11] אינני רומז כאן לתהליך אבולוציוני קווי ששיאו באדם, וכל השאר הכנה לו. המגוון של היצורים החיים ומהלך התפתחותם איננו מאפשר תפיסה אנתרופוצנטרית כזו, ואין כאן המקום להרחיב בכך.

[12] ראה: לורנץ ק. קרויצר פ. 1984 [1981]. חיים הם לימוד – דו-שיח על מפעל חייו של קונרד לורנץ. תל אביב: ספרית הפועלים.

[13] לוגיקה הסתברותית זו מבוססת על סטטיסטיקה בייסיאנית Bayesian statistic)) שטוענת כי אין אפשרות להגיע לקביעות מוחלטות "ואמיתיות" של צירופי אירועים במציאות, אלא רק לדייק ולהתקרב יותר ויותר לתאור מהימן שלהם מתוך שלל אפשריות זמינות.

[14] Gopnik A. 2009.  The Philosophical Baby. New York: Farrar, Straus and Giroux.    

ובעברית: גופניק א. 2013. התינוק החושב. תל אביב: מטר.

[15] קישור בין שליטה מכוונת על פעילות היד (או הרגל) לבין ראייה של הפעולה והבנת תוצאתה, הם המאפשרים זיהוי וייצוג עצמי ו"מודעות" סובייקטיבית.

[16] אוקלי (Oakley D. A. 1985. Cognition and imagery in animals. In: Oakley D. ed. Brain and Mind. London: Methuen.  )  תאר מודל (מרשים ביותר) המשלב בין מבנה המוח ליכולות קוגניטיביות והמתאר גם 3 רמות של מודעות: 1. מודעות פשוטה (simple awareness) של רפלקסים, יכולת התאמה לסביבה, "תגובה פבלובית" לגירויים, יצירת הרגלים ולמידה אינסטרומנטלית. 2. הכרה (consciousness) הכוללת הבנת מידע מהסביבה יצירת אסוציאציות על בסיס של דומות, יצירת מודלים של זיכרון של הסביבה, ויצירת זיכרון אישי ביוגרפי כתוצאה של ניסיון. 3. מודעות עצמית (self awareness) הכוללת ייצוג עצמי פנימי, הבנה סובייקטיבית של הניסיון, יכולת תכנון וניבוי של העתיד ויכולת שיקוף של העצמי לעצמי.

[17] Donald M. 1991. Origins of the Modern Mind: three stages in the evolution of culture and cognition. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.

חשוב לציין כי דונלד מגדיר (היטב) קוגניציה כך: קוגניציה היא תוצר של מגע ואינטראקציה בין מוח פיסי לחיים חברתיים ולתרבות.

 

[18] למשל, בימינו, מצעד מסודר של חיילים רבים הנוקשים בקצב קבוע בנעליהם הוא ריטואל (ללא מילים) המבטא כוח הנובע מהשותפות.

[19] ראה מאמר שלי "חשיבה פואטית-מטפורית" https://dovsimchon.wordpress.com/2008/11/22/%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%98%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa/

[20] בהמשך אתייחס לאדם המודרני הנוכחי בלבד מבלי לדון בסוגים השונים של המין הקרוי 'אדם' שעבר כמה וכמה שלבים במיליוני השנים האחרונות.

[21] אופק ח. 2010 [2001]. הגן המסחרי – היסודות הכלכליים באבולוציה של האדם. ירושלים: מאגנס.

[22] Mithen S. 1999.  The Prehistory of the Mind: The Cognitive Origins of Art, Religion and Science. London: Thames and Hudson.

[23] מית'ן מבסס זאת גם על מחקרים בילדים ואומר שגם אצל ילדים בני שנתיים חלה קפיצה קוגניטיבית כזו, מיכולת כללית ואמורפית, לשלוב יכולות מונחות מטרה. זה גם מסביר את הקפיצה ביכולת הדיבור והשימוש החברתי בשפה. הילד מבחין מאז גם בין חי לדומם ומבין כי לחי יש "עולם פנימי" כמו לו עצמו.

[24] נראה כי תהליך התפתחות הכתב היה בשלבים: ייצוג ציורי מוחשי, רשימות ומספרים שיוצגו בסימנים "פרימיטיביים" (כמו כתב היתדות), סמלים (או תמונות) המייצגות מושג כולל ולבסוף, אלף-בית פונטי.

נקודה למחשבה: אמנם, ללא ספק, האלף-בית הפונטי הוא כלי התקשורת המרכזי, אך יחד עם זאת עידן האייקונים האלקטרוניים והדיגיטליים שב להיות משמעותי ביותר.

[25] ממש הופתעתי לגלות כי כדי שסיפור הנתפס והמובן כסיפור טוב יהיה שווה בעוצמתו לסיפור רע, הוא חייב להיות, במקרים רבים, פי 5!!! בעוצמתו.           Baumeister R F, Bratslavsky E, Finkenauer C, Vohs K D. 2001. "Bad is Stronger Than Good". Review of General Psychology 5. Pp 323-370.

[26] ראה הערה 7.

[27] כהנמן (שם עמ' 90) מסביר כי הבנת הסיבתיות איננה נובעת מתוך ניסיון החיים המצטבר, אלא אנו מבינים סיבתיות בצורה ישירה ובלתי אמצעית. סיבתיות היא מנגנון "ביולוגי" הטבוע בנו מלידה, והוא תוצר של מערכת 1 שרובה, גם היא, "ביולוגית", כולל מנגנון השפעול האסוציאטיבי. וכבר הזכרנו זאת בדיון במפות סיבתיות.

[28] כבר ב-1949 הציע דונלד הב ( (Donald Heb כי קשרים עצביים שבין נוירונים הפועלים שוב ושוב מתחזקים. ואכן הסתבר כי בעקבות הפעלה חוזרת של מסלולים עצביים מתרבים הקשרים הסינפטיים המחזקים מסלולים אלה. מאז התפתחה התאוריה של הב לכיוונים שונים כמו למשל Synaptic scaling הבוחן את הקשרים הסינפטיים בצורה רחבה ומערכתית יותר ולא רק כמנגנון לינארי מוגדר.

[29] Neural Darwinism: the theory of neuronal group selection. New York : Basic Books.. 1987. Edelman G.M

[30] ראה: Doidge N. 2007. The Brain That  Changes Itself. New York: Sterling Lord Literistic.

ובעברית: דוידג' נ. 2009. המוח הגמיש. ירושלים: כתר.

[31] לא נרחיב כאן את הדיון החשוב והארוך על הקשר ההדוק בין לשון לחשיבה.

[32]  תאוריה זו התפתחה מדיון כמותי, במספר התכנים הדומים של המרכיבים, לאיכותם ולסדר חשיבותם.

[33]  עבודה מרכזית שלהם: Lakoff, G. & Johnson, M. 1980. Metaphors We Live By. Chicago: University of Chicago Press.

[34]  דיון זה התפתח לטענה כי המטפורה מקבלת משמעות רק בביצוע שלה. ההקשר הרחב איננו הקשר מושגי- תרבותי בלבד, אלא הקשר הנובע מהסביבה שבה מתרחשת המטפורה בפועל. כביטוי כתוב אין למטפורה משמעות מלאה.

 

[35] המופיע בשיר של המשוררת רבקה מרים.

[36] Deri S. 1984. Symbolization and Creativity. New York: International Universities Press.

[37] את השיטות לפיתוח היצירתיות אפשר לחלק, באופן גס, לשיטות המחפשות נתונים "מחוץ לקופסה" (למשל הטכניקות של דה-בונו), ולשיטות המחפשות זאת דווקא "בתוך הקופסה" (למשל 'חשיבה המצאתית שיטתית').

ראה, למשל, סקירה של טכניקות: Creativity and Innovation Techniques – an A to Z.

ב:  http://www.mycoted.com/Category:Creativity_Techniques

 

[38] סתירה בנויה, בדרך כלל, משלושה רכיבים: שני טיעונים והחוליה המקשרת ביניהם. החוליה המקשרת היא זו היוצרת את הסתירה בין שני הטיעונים. 'הלמידה בכיתה דורשת משמעת קשוחה וגם צריכה להיות נעימה וחביבה.' אך ברבים מהמקרים חוליה זו מבוססת על הנחה שאיננה קיימת בנתונים, היא הנחה מעולם שמחוץ לנתונים ומושפעת מהקשרים שאינם רלוונטיים לנתונים. ההנחה במקרה המתואר היא כי 'וגם' הוא 'בו בזמן' או 'תמיד'. הפתרון טמון בהפרדה בין הזמנים. בתחילת שנת הלימודים נקבעים חוקי התנהגות קשוחים וברורים, ובהמשך השנה מושם הדגש על דרגות החופש שבתוך החוקים, כאלה המאפשרים אווירה נעימה.

ראה: בויד ד, גולדברג י. 2015. לחשוב בתוך הקופסה. אור יהודה: כנרת זמורה ביתן דביר. בעיקר בפרק 7: "סתירה: שביל נסתר בדרך ליצירתיות."

[39] לא ניכנס לשאלה של תפיסות תרבותיות ופילוסופיות של הזמן, האם הוא קו ישר המתקדם לעתיד, או הוא קו מעגלי, וכו'.

[40] Baron-Cohen S. 1995. Mindblidness: An essay on autism and theory of mind. Cambridge MA: MIT Press.

[41] Bloom P. 2005. "Is God an Accident?" Atlantic December 2005.

http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2005/12/is-god-an-accident/304425/

[42] ראה למשל: Bulbulia J, Sosis R, Harris E, Genet R, Genrt C, Wyman K. 2008. The Evolution of religion: Studies, Theories, and Critiques. Santa Margarita, CA: The Collins Foundation Press.

ובהמשך לתפיסות האנתרופוצנטריות, שתוארו בפיסקה הקודמת, עולה השאלה הדמיונית: האם אלוהים של הקופים הוא קוף?

[43] לורנד ר. 2016. סדר ואי-סדר כמושגים של הכרה. ירושלים: כרמל.

[44] מערכת המארגנת את עצמה מחייבת 'עודפות'. עודפות היא אינפורמציה רבה (שחלקה ולעיתים) יכולה להיות רלוונטית למערכת. בסביבת המערכת קיימת עודפות של מידע שיכול להשפיע על המערכת ולגרום לה לשבש את הסדר הקיים בה. מידע זה חודר אל המערכת בצורה דינמית (לא כל הזמן, ולא כל הזמן אותו מידע) וגורם טלטלה במערכת ומצב של אי-סדר. במנגנון של משובים פנימיים בין מרכיבי המערכת, המערכת מארגנת עצמה לסדר משמעותי חדש.

[45] דוגמה זו נידונה בספרו של ריצ'רד דוקינס: Dawkins R. The Greatest Show on Earth , ובעברית: "ההצגה הגדולה בתבל" (2010 אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר), פרק 8.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: