האדם החדש ואלוהים הישן

טכנולוגיה, מדע בדיוני ואלוהים בסוף המאה ה-21

(מאמר זה מהווה מאמר המשך למאמר "האדם החדש" שנכתב בעקבות ספרו של קאקו מיצ'יו (Kaku Michio) "הפיזיקה של העתיד". ופורסם ב- https://dovsimchon.wordpress.com/2013/06/25/%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9/ )

חיי האדם החדש

הרעיון המרכזי של המאמר הקודם היה כי השינוי האיכותי, המהותי, שיוליד את האדם החדש בעוד כמה עשרות שנים, אולי, יהיה חיים כמעט ללא מגבלות, ללא מחסור. חוסר מגבלות זה הודגם בשני תחומים: תוחלת החיים ארוכה במיוחד ושפע כלכלי/חומרי.

בעשרות השנים הבאות משך חיי האדם יוארך באופן ניכר באמצעות בקרה וניטור יום יומיים של בריאותו. כבר היום ישנם אביזרים לבישים (למשל, צמידים הלבושים על פרק כף היד) המספקים בצורה אלחוטית נתונים רפואיים לגיליון הרפואי שלנו. בעתיד מגמה זו תורחב. הבדיקות הנעשות היום במרפאות, יעשו אוטומטית בבית על ידי חיישנים מתאימים באסלה של השירותים (שתן, צואה), במראה באמבטיה (הבל הפה, שינויים בעור, בעיניים או בצבע הלשון, או בפרופורציות בין האברים), בידית הדלת או בידית הברז (דופק, לחץ דם, הזעה, כמות החמצן בדם) או בכיור (רוק, טיפת דם). כל התוצאות יושוו מידית אל מול הפרופיל הגנטי המלא של האדם ויתריעו על הסימנים הראשוניים ביותר להתפתחותו של ליקוי או מחלה. הליקויים יטופלו ויתוקנו באמצעים המוכרים כבר היום (למשל, בתרופות שימזגו אוטומטית למי השתייה) וגם על ידי שימוש בננו-טכנולוגיה, מכשירים מיקרוסקופיים שיוזרמו לכלי הדם ויבצעו תיקונים ברמת התא הבודד. כל זה יגובה בטיפול מקיף ומסיבי יותר של הנדסת רקמות ותאי גזע ושילוב התקנים חיצוניים חכמים בגוף האדם (תותבות ביוניות בעלי בינה מלאכותית, התקנים להרחבה הזיכרון ועוד). ניצנים של טיפול רפואי כזה נמצאים כבר היום ומסתכמים בקביעה המקצועית, הקיימת בפועל היום, כי תינוקות הנולדים בימים אלו יגיעו לגיל 100 ללא בעיה מיוחדת. (כולנו מכירים את קצב העלייה בתוחלת החיים במאה ה-20.)

ובתחום אחר, נראה כי אנו חיים על סיפו של עידן שבו נוכל לקבל (או לרכוש) כל מוצר שנרצה בו ללא "העונש" של "בזיעת אפיך תאכל לחם". מעקב אחרי השיפור במצב הכלכלי מאז המהפכה המדעית והתעשייתית[1] מעיד גם על הגדלה משמעותית בשעות הפנאי שלא פוגעת במצב הכלכלי, אלא משקפת אותו. בפרק על עתיד הננו-טכנולוגיה, שבספר של קאקו, מתואר מכשיר שנקרא 'הרפליקטור' שהיא מכונת הרכבה מולקולרית היכולה לייצר כל דבר על ידי חומרי גלם אטומיים ומולקולריים לכלל מוצרים מאקרו-מולקולריים, מוחשיים ושימושיים, על פי הזמנה. הרפליקטור ייצר עבורנו פיצה לארוחת ערב, כיסא לשבת עליו, ועיתון מיושן ונוסטלגי לדפדף בו. (זהו למעשה פיתוח מתקדם של מדפסת תלת-ממד שכבר קיימת.)

האם יכול להיות מצב של שפע חומרי שכזה? האם יתבטל עקרון המחסור שהוא הבסיס למדע הכלכלה משחר האנושות? עקרון המחסור תאר מצב שבו יש מגבלה של חומרי גלם, הון פיסי (מכונות, מבני תעשיה, שטחי אחסון וכו'), טכנולוגיות ייצור, כוח עבודה, אנרגיה ועוד, אל מול הרצון האנושי. על פי עקרון זה אנחנו צריכים לתכנן מהם הצעדים היעילים ביותר כדי לווסת את מערכות הייצור בהתאם לצרכים ולרצונות שלנו אל מול המשאבים הזמינים. ואכן, גם היום אנו חיים בתחושה של מחסור. אמנם אופי המחסור השתנה במשך הזמן מפחם לדלק, מרזרבות הזהב הלאומיות לכלכלת השוק המכתיבה את גודל התקציב וכמות האשראי, מחשש לכמות הגז הטבעי לפגיעה באיכות האוויר שאנו נושמים (ולשכבת האוזון המגינה עלינו מקרינה מזיקה), אך עדיין נשארה תחושת המחסור המהותי. האם המחסור יתבטל, או שמא הפריון והניצול של חומרי הגלם ישתנה כך שנוכל לעשות הרבה הרבה יותר עם פחות ופחות אמצעי ייצור מתכלים?

נראה שמכיוון שהפעילות האנושית עוברת יותר ויותר לחומרי גלם פחות מוחשיים ובראשם נמצא החומר היקר: ידע, המחסור ימדד פחות במחצבים או בקרקעות. אמנם נמשיך לאכול, אבל שימו לב כמה הרבה חקלאים היו לפני אלף שנה וכמה מעט יש היום, ולעומת זאת, כמה מוצרי מזון היו אז וכמה יש היום. די לבחון כמה אנשים מועסקים היום בפסי ייצור של חומר וכמה מייצרים ידע. (תזכירו לי כמה עורכי דין, מנהלי חשבונות, מטפלים פסיכולוגיים, מורים ומרצים, פקידי ממשל לאלף תושבים, יש היום בעולם המערבי?)[2] ידע הוא חומר גלם מופשט, האם יש לו סוף? לפיכך נראה כי הכלכלה איננה 'משחק סכום אפס'. אמנם גם הרפליקטור הנזכר יצטרך חומרי גלם כדי לייצר פיצה, כיסא, נייר וכו', אבל קשה לצפות עתה האם בעידן הננו-טכנולוגיה, חומרי הגלם האטומיים והמולקולריים יכרו במכרות מהדגם הישן, באסדות הקידוח המוכרות היום, או שמא יסופקו ממקורות ועולמות שלא מוכרים לנו היום.

פיטר דיאמנדיס וסטיבן קוטלר בספרם "עולם של שפע"[3] מגדירים את התנאים המובילים לחיים ללא מחסור: שיפור טכנולוגי "מעריכי"[4] בתחומי האנרגיה[5], הבריאות, התקשורת[6] (ובאמצעותה החינוך וההשכלה). כל אלה בצירוף יציבות שלטונית שתאפשר חופש להחלפת דעות ולשיתופי פעולה, תביא ל'עולם של שפע'.[7]

מהו, לדעתם, חיים באותו עולם של שפע? "משמעות השפע אינה לספק לכל תושבי כוכב הלכת שלנו חיי מותרות, אלא לספק לכולם חיים של אפשרויות. כדי ליצור חיים שכאלה, יש לספק לכל אחד את צרכיו הבסיסיים ועוד קצת….. שפע פירושו יצירת עולם של אפשרויות: עולם שבו כל אחד יכול לחיות את יומו בחלומות ובמעשים בלי לאסוף פרוטה לפרוטה."[8]  הגדרה זו של חיים ללא מחסור חשובה במיוחד. חשובה, כי היא מדגישה את סיפוק הצרכים "ועוד קצת", לא נהנתנות והדוניזם ללא גבולות. החשיבות של "ועוד קצת" היא בכך שהיא מאפשרת ליצור אפשרויות שעדיין לא קיימות, מאפשרת שינויים והתפתחויות שיכולים ליצור עוד ועוד התפתחויות.[9]

אבל אל מול כל התקוות האופטימיות האלה עומדת התחושה הפסימית: האם יהיה די מים באיכות טובה לכולם? האם יהיה די מזון להאכיל את כולם? פסימיות זו איננה רק תחושה. קרוב ל 2 מיליון ילדים מתים מדי שנה בגלל זיהומי מים הגורמים למחלות ולשלשולים. ליותר ממיליארד אנשים בעולם אין מתקני תברואה נאותים ורבים מהם עדיין עושים את צרכיהם בשטחים פתוחים. צריכת הבשר למאכל בארצות המתפתחות עלתה פי 3 מ 1980 ועד היום. הצרכים מרובים, ונראה כי המשאבים הולכים ומדלדלים. לעובדות אלו מוצעים בספר פתרונות מעשיים.[10]  אבל הנקודה החשובה יותר היא התחושה הפסיכולוגית הבסיסית – אנחנו נוטים להאמין כי יהיה רע. עולם ללא מחסור נראה לנו אופטימיות לא אמינה. האם כך פני המציאות, או שמא יש כאן הטיה פסיכולוגית שאיננה מאפשרת לנו להאמין באופטימיות בקלות?

על "עליונותה של השליליות" כתב דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה שפיתח את הפסיכולוגיה ההתנהגותית ועשה "קריירה" מהטיות מחשבה אנושיות. "מוחותיהם של בני אדם ובעלי חיים אחרים מכילים מנגנון המיועד להקנות קדימות לחדשות רעות."[11] "השלילי גובר על החיובי בדרכים רבות, ושנאת ההפסד היא רק ביטוי אחד מני רבים לעליונותה רחבת ההיקף של השליליות….. כדי לקיים מערכת יחסים יציבה, [הכוונה, בעלת ערך ניטראלי – ד.ש] על האינטראקציות החיוביות לעלות על השליליות ביחס של 5 ל 1 לפחות". (מדהים!)[12] בתהליך ההתפתחות האבולוציוני של המוח האנושי הועדפו מסלולים עצביים של פחד וחרדה מפני איומים. גירויים הקשורים לסכנה מעוררים את אזורי המוח הרגשיים (תלמוס ואחר כל אמיגדלה) לפני שהם מעובדים, נשקלים ומשוקללים בקליפת המוח ה"רציונאלית" יותר. הוסף  לכך את 'הטיית האישור' המבליטה את הנתונים המאשרים את מה שחשבתי (חששתי) קודם, והרי לך הפסימיות במיטבה.

אולי נניח לרגע את הפסימיות בצד ונשוב אל האופטימיות של חיים ללא מחסור.

האם יהיו גם חיים ללא מחסור גם בתחומים אחרים שאינם חומריים, בחיי הרגש, למשל? או שמא שם אפשר יהיה לזהות את המצוקות של האדם החדש? קשרים אישיים עם בני זוג, חיי משפחה, מה יהיה עליהם? מימוש עצמי, סיפוק בעבודה (האם בכלל יהיה צורך בעבודה, או כל הזמן יהיה פנוי?), האם יהיה בשביל מה 'לקום בבוקר'? נדחה כרגע את העיסוק בשאלות אלה מכיוון שדי לנו במהפכות הקודמות שתיארתי כדי לשאול את השאלות המהותיות של הקיום האנושי החדש.

לפיכך אני חוזר אל השאלות: מהם חיים ללא מחסור? מה יהיה אופי חייו של האדם החדש? מהי סביבת הקיום של האדם החדש? וכתוצאה מזה, מה יהיה המרחב התודעתי בו יחיה האדם החדש? ושאלה מהותית נוספת: האם לאדם החדש, בעידן ללא מחסור, יהיו מצוקות ומה הן יהיו?

סביבת הקיום והמרחב התודעתי של האדם החדש

במהפכת המדעית, החל מהמאה ה-17, פתח האדם את דלתות המסתורין. הוא יצר ושיכלל שיטה, דרך ומתודה שבאמצעותה הוא מצליח יותר ויותר לענות לשאלות הגדולות. המדע פתח בפנינו את סודות החומר (האטום וחלקיו) ואת סודות הקוסמוס הרחב. אפילו שאלות הקשורות לנפש ולרוח מתבררות ומקבלות מענה טוב יותר. האם התהליך הזה ישאיר מציאות ללא שאלות? האם נוכל להבין ולהסביר כל תופעה? קשה לדמיין מציאות כזו בהווה שבו יש כל כך הרבה שאלות פתוחות, אבל כמות המאמץ המושקע בפתרונן כל כך רב וההתקדמות היא כל כך מהירה, שנראה כי יש תחושה גוברת והולכת של התגברות על המסתורין. שאלות קטנות וגדולות במדעי הטבע, מדעי החיים, מדעי כדור הארץ ואפילו בעיות גוף ונפש (מסתרי המוח והרגש) נראים יותר ויותר ברי התמודדות.

יד ביד עם המדע מתקדמת, כאמור, הטכנולוגיה בצעדי ענק. הטכנולוגיה מאפשרת לאדם יכולות ביצוע חזקות. המדע נותן את הידע, והטכנולוגיה מקנה את יכולת המימוש והביצוע הנובעים מידע זה. יכולות תקשורת, יכולות צבירת ידע, יכולות יצירת ידע (גם באמצעות אינטליגנציה מלאכותית) מוכרות יותר ויותר ומגדילות את היכולת האנושית מעבר למגבלות הגוף החלש.

תחושה זו יוצרת חוויה של התחברות אינטימית עם הקוסמוס ועם אלוהים. נוצרת כאן מיסטיקה חדשה שבה האדם מצליח להיכנס לפני ולפנים, לבית היוצר של העולם. הוא חש שהוא ממש עומד ליד אלוהים ורואה כיצד הוא יוצר עולמות, הוא ממש יד ימינו של אלוהים (ואולי קצת אלוהים בעצמו). יכולות הביצוע הטכנולוגיות מעצימות תחושה זו. המאה ה-20, שבה הקפיצה הטכנולוגית היתה ניכרת ביותר, גרמה לקריאות התפעלות, התלהבות ולפליאה. יש מי שקורא לחוויה זו 'מיסטיקה של העולם הזה' או 'מיסטיקה ארצית'.[13]  זוהי "תחושת ההתעלות" שרבים חשים כשהם קונים טלפון חכם חדש ורב מעללים או מחשב חדש שיש לו יכולות מדהימות. "מיסטיקה זו איננה תגובת נגד למדעיות ולקדמה הטכנולוגית, אלא דווקא תוצאה של מה שניתן לכנות 'פנטזיות מדעיות היפר-טכנולוגיות'. עידננו מאופיין בהתעוררותה של מיסטיקה ארצית משום (ולא כהתנגדות ל-) התרחבות התופעות עתירות הטכנולוגיה כמו המרחב המקוון (סייבר-ספייס), הכפר הגלובלי, מהפכת המידע, האינטרנט, כמו גם השכפול הגנטי, השתלת האברים המלאכותיים, ההוויה הווירטואלית, ובאופן כללי – קריסת החלל והזמן לכדי סינגולריות של ממש…"[14] אין גבול להבנה וליכולות האנושיות.

מיסטיקה זו מעצימה רובד נוסף של המרחב התודעתי: כוחו של הדמיון.

הדמיון, מאז קאנט, הוא לא כושר חיקוי של המציאות, אלא כושר יצירה של השכל המעצב את המציאות. אנו חווים את המציאות דרך הכלים של עצמנו, של שכלנו. הדמיון הוא התהליך שבו אנו מבנים את המציאות על פי כללי ההבנה העומדים לרשותנו. "יכולת הדמיון כובלת אותנו לעצמנו".[15] הדרך שבה אנו מתנהלים בעולם מודרך בכוח הדמיון האנושי המתאר את העולם הזה. אך אין כאן כבלים במובן המצמצם של המילה. גבולות העולם שלנו הם גבולות הדמיון שלנו, וגבולות אלו הולכים ומתרחבים יותר ויותר.

הדמיון האנושי יצר מערכות חוקים, דרכי ממשל, היררכיה חברתית, מערכות כלכליות ענפות ומורכבות, התנהגות חברתית ותודעה אישית. רוב רובה של המציאות בה אנו חיים היום היא תוצר של הדמיון שלנו. הקביעה המדינית מיהו אויב ומיהו ידיד, קביעת הגבולות בין מדינות, קביעת המסגרות של מדינות הלאום (קביעה שקיימת רק עשרות שנים), מיסוד של זוגיות בטקס מומצא, קביעה משפטית על בעלות על רכוש, תאור כמות הרכוש שיש לנו (דף חשבון הבנק שלנו הוא תאור וירטואלי דמיוני של כמות הכסף שיש לנו בחשבון). אנחנו חיים בתוך סיפור דמיוני שאנו מספרים לעצמנו (ומשוכנעים כי הוא באמת מתאר את המציאות, "הדמיון הוא הממשי החדש".[16]).

ויותר מזה, בעולם הפוסט-מודרני שבו החיים מקוטעים, מפורקים, יכול כוח הדמיון לאחד, ליצור סיפור מסודר ומובנה. הוא יכול לספק את הצורך באינטגרציה לכלל "אמת" אחת. הוא נותן פשר ומשמעות שמסדרת את כל חלקיו לכלל מובן שלם אחד. אחדות כזו אנו משייכים במסורת המחשבתית לאלוהות. אלוהים הוא הנותן משמעות מאוחדת לעולם, ואז העולם המדומיין נעשה לעולם של אמת מוחלטת. מכאן שכוח הדמיון האנושי הוא הכלי להתעלות האדם ולמפגש עם האל. (אבל אין מנוס מלקבוע כי גם כאן האדם הפך להיות קצת אלוהים.)

כדי להדגים את 'הממשי החדש' בעידן המדעי טכנולוגי נתאר רק זווית אחת שלו: ההוויה הווירטואלית, המעלה את האפשרות של חיים של ממש – אבל, בדמיון. "הבועה" הווירטואלית היא תחליף חזק לא פחות מהמציאות הישנה, הארצית, החומרית. ראו, למשל, את משחקי המחשב המודרניים בהם בונים עולמות/אימפריות/ערים ומחריבים אותם. הביטוי 'אימרסיה' immerse)) הוא מונח המתאר את מצבי הקיום והתודעה של שחקניו.    אימרסיה היא אובדן תחושת העצמי בעולם האמיתי והעברתה לעולם המשחק. "כל גיימר מכיר את התחושה של להתחיל לשחק במשחק, לקום אחרי מה שמרגיש כמו כמה שעות, לגלות שעברו שלושה ימים. התחושה הזו, של לאבד את עצמכם בתוך משחק, נקראת אימרסיה (התרגום הטוב ביותר בעברית הוא שקיעה או היטמעות). פסיכולוגים מגדירים את התחושה הזו בתור אובדן של תחושת עצמי בעולם האמיתי והעברה של תחושת העצמי אל תוך עולם המשחק – או, במילים פשוטות, מצב שבו אתם שוכחים שאתם יושבים בחדר חשוך, מחזיקים במקלדת וצופים במסך, וחושבים שאתם בתוך עולם וירטואלי כזה או אחר."[17] אין להכחיש כי צורת חיים זו תופסת מקום גדל והולך. אנחנו שוקעים בתוך עצמנו: מזגני האוויר שלנו קובעים את הטמפרטורה ומנתקים אותנו מהסביבה, עגבנייה גדלה על המדף בסופרמרקט (ולמחמירים – בחממה מבוקרת טמפרטורה, לחות, מצע מזון, דשן המעורב במים וכו'), חיי המין מתקיימים בסייבר ספייס וכו' וכו'. יותר ויותר תחומי קיום עוברים לתוך המחשב האישי, הטלפון החכם הצמוד אלי כל שעות היממה, הטבלט ושאר מסכים שאנו מנהלים איתם דו שיח ער, איטנסיבי ורציף.

האם האדם החדש סוגר את עצמו בתוך עצמו ומסתפק בכך? האם הוא לא יזדקק יותר לאלוהים אחר מעצמו כמתווה דרך, כיוון ומשמעות? האם אין צורך באלוהים שיפתור בעיות ומצוקות שלמעלה מכוחו? האם יהיו בעיות שהן 'למעלה מכוחו'? או ליתר דיוק, האם יהיו לאדם החדש בעיות שהוא יחוש שהן למעלה מכוחו? האם יהיה לו צורך 'בדמות אב' המארגן, נותן פשר ונותן מענה?

אבל נחזור לרגע לאחור: האם חיים ללא מחסור הם גם חיים ללא בעיות ומצוקות? האם החיים של האדם החדש מבטלים את התחושה של "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי"? האם הרצון והיכולת האנושית היא אין-סופי, ללא גבול? האם שיהיה לו הרבה מהכל הוא ירצה עוד? מה הוא ירצה? האם הרצון הבלתי מוגבל הוא הבסיס למצוקה?

האדם החדש "משייט" בצורה חופשית בעולם ללא גבולות, ללא מגבלות וללא מחסור. אולי דבר זה עצמו הוא קושי. אולי חוסר המגבלות הוא כאוס, הוא ממש כמו התוהו ובוהו של לפני בריאת העולם.  אולי המצוקה היא שאני עשיתי את עצמי לאלוהים. אם האדם הוא אלוהים על מה הוא יכול להשען? מאין יבוא עזרו?

והנה, בכך אולי חזרנו לאלוהים הישן.

מהדיון שלעיל יוצא כי אלוהים הוא דמות נותנת משמעות, נותנת כיוון מאחד שאנו מרגישים שאיננו נמצא בתחום האנושי. למרות שכבר היום אנחנו יודעים את כוחנו האנושי המאחד ונותן המשמעות, נראה לנו כי אנו לא יכולים להגיע את המשמעות המוחלטת, אנו לא יכולים להביא לכלל גמר את 'התיאוריה הסופית' שתסביר הכל. אנחנו מכירים בכך שאנו קצת, או הרבה, יצרנו את אלוהים, אבל אנו לא יכולים לצעוד לבדנו עד הסוף ממש, עד המוחלט. והנה, כך אנו שבים אל האלוהים הישן, ואפילו אל המושג 'מחסור'. אמנם זהו מחסור מסוג אחר, אולי 'רוחני' יותר, אבל בכל זאת תתקיים לה ההרגשה כי משהו חסר לנו.

[1] ראה בעיקר פרקים 10, 16 בספרו של יובל נח הררי (2011) "קיצור תולדות האנושות".

[2] גם "העולם השלישי" עובר לאיטו תהליך דומה.

[3] Diamandis H Peter and Kotler Steven. 2012. ABUNDANCE.   ובעברית: "עולם של שפע" הוצאת 'מטר' תל אביב 2014.

ספר זה דן בטווח עתידי של עשרות שנים בודדות, שלא כמו ספרו של קאקו החותר לשנת 2100.

[4] כולנו רואים את הקפיצות הטכנולוגיות במאה ה-20 וה-21 המתוארות כמתקדמות בטור הנדסי ומעריכי.

הכותבים מדגישים מאוד, בספרם, את "המחשוב האינסופי" ככלי עזר מרכזי בפיתוח טכנולוגי. המחשוב הזה הוא איגום של מידע לכלל מאגר 'חכם' היודע, בסיוע בינה מלאכותית, לבזר משאבים ולחלק אותם נכון, להסיק מסקנות ולהפיק מהן פעולות אופטימליות. כך למשל, בתחום הבריאות, "למומחים העוסקים בחקר מגפות תהיה גישה למערכות נתונים עשירות מאין כמותן, והם יוכלו לערוך תחזיות אמינות ביותר." (שם עמ' 97) איסוף מידע רב, עיבודו והסקת מסקנות ממנו הוא תחום שחשיבותו גדלה מיום ליום.

[5] ניצול קרינת השמש, כוח הרוח, תנועת גלי הים, כוחות גרעיניים, פעילות גיאותרמית (שימוש בחום הנפלט ממעמקי כדור הארץ) והידרואלקטרית (ייצור חשמל מנפילות גרביטציוניות של מים), ויכולת איחסונם, שיתופם והעברתם ב"רשת חכמה", כל אלה יספקו אנרגיה בכמויות גדולות מאוד.

[6] מה עושה התקשורת? היא מקשרת, מאפשרת שיכפול, מעודדת התמחות, מזמנת יצירה מתואמת של צירופים בעלי משמעות ויוצרת חברויות וקבוצות התייחסות. כל זאת, שהיא מאוגמת ומסונכרנת, מהווה דוגמה ל"מחשוב האינסופי".

[7] הרוח הליברלית- דמוקרטית בסגנון אמריקאי "נושבת" בחוזקה בספר זה.

[8] שם עמ' 27.

[9] ראה על חשיבות ה'עודפות' במאמרי על תכונות המערכת המארגנת את עצמה. https://dovsimchon.wordpress.com/2014/03/25/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99-%D7%95%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/#more-65507

[10] לפתרון בעיית המים ואיכותם מוצע התפלת מי ים וחסכון במים (רשת מים חכמה, חקלאות חכמה – ראה הערה 4, מערכות סניטריות ללא מים  וכו'). לבעיית המזון מוצע הנדסה גנטית של הצומח, חקלאות אנכית, חקלאות חכמה, גדול דגים בים, ייצור בשר "מלאכותי" מתאי גזע. (ראה פרקים 8-9 בספרם של דיאמנדיס וקוטלר)

[11] Kahneman Daniel. 2011. THINKING, FAST AND SLOW.   ובעברית: דניאל כהנמן. לחשוב מהר, לחשוב לאט. הוצאת מטר וכנרת, זמורה-ביתן, דביר. תל אביב 2013. עמ' 340.

[12] שם עמ' 341.

[13] יותם חותם. 2010. תיאודיסאה בחלל – מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו. תל אביב: רסלינג.

[14] שם עמ' 14. דיאמנדיס, שהוזכר לעיל הוא יו"ר האוניברסיטה הסינגולרית.

[15] שם עמ' 22.

[16] שם עמ' 27.

[17] מתוך: חגי אלקיים. גיימרים שקועים עמוק. Ynet 8.11.2010.

ראה גם אצל יובל נח הררי על המציאות המדומיינת שפיתח ההומו ספייאנס.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: