מקורות המחשבה האנושית

כיצד התפתחה המחשבה האנושית של ההומו ספיאנס? כיצד מציגה האבולוציה את ההתפתחות הקוגניטיבית מבעלי חיים לאדם המודרני?

מרלין דונלד, בספרו החשוב, מתאר 4 שלבים כאלה המפורטים להלן.

על פי הספר: Donald Merlin. 1991. Origins of the Modern Mind: three stages in the evolution of culture and cognition. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.

על פי הספר: Donald Merlin. 1991. Origins of the Modern Mind: three stages in the evolution of culture and cognition. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.

הנחות ומושגי יסוד

קוגניציה היא תוצר של מגע ואינטראקציה בין מוח פיסי לחיים חברתיים ולתרבות.

תרבות היא מקבץ של תבניות התנהגותיות הנדרשות כדי ליצור התאמה לסביבה, פיתוח אסטרטגיות של הישרדות.

חיים חברתיים ותרבות מחייבים זיכרון (יכולת של אחסון מידע ושליפתו) המשפיע על גודל המוח ודרך ארגון הפעילות שלו.

בקוגניציה האנושית המודרנית משוקעים רבדים אבולוציוניים של שלבים קוגניטיביים מוקדמים.

 

סקירה היסטורית של ההשקפות על דרך התפתחותה של הקוגניציה האנושית

1. לפני דרווין –  הקוגניציה האנושית המוכרת היום, ובראשה היכולת הלשונית, היא מתת אלוהים הייחודית לאדם. היא התפתחה מתוך יכולת חיקוי של קולות הטבע (אונומטופיאה), ג'סטות והבעות גוף, הגיים רגשיים מוחשיים (למשל, נהמות), לשפה מופשטת וסמלית. כלומר, "הקפיצה" שהעניק האל לאדם היתה מחיקוי, לסמליות מופשטת.
2. דרווין (בעיקר על פי ספרו The Descent of Man 1871) – הקוגניציה התפתחה תוך המשכיות ורצף. גם לבעלי חיים יש קוגניציה, אבל לאדם יש יותר. שלבי ההתפתחות היו:
א. שפור היכולות הקוגניטיביות הנמצאות אצל קופי אדם על ידי שימוש מפותח יותר בכלים, היכולת לפתור בעיות סבוכות יחסית ושיפור היכולת לייצג מושגים מופשטים.
ב. התפתחות הדרגתית של הלשון האנושית: מחיקוי ליצירתיות תחבירית ודקדוקית. שלב החיקוי כלל קריאות שהביעו רגשות (כמו רגשות קנאה או ניצחון) שבוטאו במקצב, עוצמת צליל, גובה צליל. כל אלה היו המצע שאפשר את השלב הבא – יכולת יצירה של דרכי ביטוי חדשות.
ג. חשיבה מפותחת שפיתחה חזרה את השפה, שהשפיעה על החשיבה בלולאת משוב.
כלומר, ההתפתחות היתה מיכולת חשיבה ארכאית שאינה תלויה בשפה, לחשיבה מפותחת התלויה בה. היכולת לייצג את העולם במצב טרום שפה תואם את יכולת הייצוג גם כשיש כבר שפה, כלומר, השפה לא ביטלה את השלבים המוקדמים לה. (ראה הנחת יסוד אחרונה שלעיל.)

3. תקופת המודולות (מוורניקה 1874, ועד ימינו) – המודולות הן תבניות של כישורים קוגניטיביים שמזוהים עם אזורים פיסיים במוח. התחום הנחקר ביותר הוא המודול השפתי-לשוני שברוקה (Broca) וורניקה (Wernicke) היו מהראשונים לחפש את מיקומו. האזורים הרלוונטיים זוהו בעיקר בנאו-קורטקס המפותח יותר (בהתאם לתפיסת דרווין). במהלך המחקר התגלה כי השפה איננה אזור אחד מבודד, אלא כמה אזורים המתחלקים בתפקיד (שלא בהתאם לתפיסת דרווין – מכיוון שחלק מהאזורים הללו הם, לכאורה, מרמות התפתחות אבולוציונית שונות). לפיכך, החלו ויכוחים על ההיררכיה בין אזורים שונים, ובעקבותיהם וויכוחים מושגיים מופשטים יותר על מהי שפה ומה הקשר שלה ליכולות אינטלקטואליות מחשבתיות אחרות.

פודור (1983 Fodor) תאר פרמידה שבחלקה התחתון יכולות מפוצלות ובראשה מרכיב מרכזי קוגניטיבי מאחד. הלשון, לדעתו, נמצאת בחלק הנמוך של הפרמידה והיא מועברת למעלה בצורה מעובדת הכוללת פרשנות ולא רק חומר גלם. השפה איננה תוצר של ראש הפרמידה, אלא קלט "נמוך" המפעיל את השכבות הגבוהות של הפרמידה. ראש הפרמידה הקוגניטיבית איננה מזוהה עם מקום פיסי ברור ואולי היא בכלל "יצור" (מושגי מופשט) מורכב, גמיש ודינמי. מיקום ראש הפרמידה איננו ברור לא רק בגלל שקשה למקם אותו (ולנעוץ בו אלקטרודה), אלא גם בגלל שהוא קשור, כנראה, קשר הדוק לתהליכי הלמידה שהם מטבעם מפוזרים וגמישים.

תקופת המודולות הניבה מחקרים שניסו לברר את היחס בין הלשון להמיספרות הימנית והשמאלית במוח. מחקרים אלו ליוו את החיפוש אחר מיקום הלשון, ללא מסקנות יציבות מסכמות. הם העצימו את ההבנה כי קוגניציה איננה רק ורבלית-סימבולית-לשונית. יש קוגניציה מפותחת גם במצבים שאינם לשוניים. גם לאנשים שנפגעו קשות במרכיבים הלשוניים במוח יש יכולות קוגניטיביות.

הקוגניציה בכללה, ובתוכה הלשון, היא מכלול של תופעות. מרכיב קוגניטיבי כללי חשוב ומרכזי הוא יכולת היצירה והחידוש (שלא נובע מחיקוי). הרכבה יצירתית של תמונה ויזואלית, חיבור מושגים (למשל, במטפורה), חלוקת צלילים, חידוש מילולי, פירוק למרכיבים, יכולת יישום, פיתוח רעיונות מופשטים וכו', גם הם אינם יכולים להיות מזוהים במקום פיסי ברור, ויותר מזה, נראה כי לפחות חלקם אינם רק אנושיים (ולכן אולי נמצאים גם במרכיבים אבולוציוניים מוקדמים). בכך קובע מחבר הספר (דונלד) כי יכולות קוגניטיביות מגוונות המוטמעות גם בביטוי רגשי וביכולות חברתיות, צמחו והתפתחו לפני, במקביל ובלי קשר הכרחי, ללשון. המחבר תומך בעמדת דרווין (שלעיל) כי ההתפתחות הקוגניטיבית (לפחות זו הבסיסית) קדמה לשפה.

 

מה שמשותף לשתי הגישות הללו (דרווין והמודולות) הוא התיאור של התפתחות רציפה של תהליך מקוגניציה "נמוכה" לקוגניציה גבוהה-אנושית שאיננה רק לשונית. השאלה היא רק מהן התחנות המרכזיות של תהליך זה, ועל כך בהמשך.

 

ההתפתחות האנושית

מעקב פיסיולוגי-אנטומי המשלב התפתחות חברתית-תרבותית וקוגניטיבית משרטט 6 תחנות מרכזיות להתפתחות האנושית עד לאדם המודרני:
א. לפני 5 מיליון שנים הופרדו, ממקור משותף, חלק מהקופים דמויי אדם (שימפנזים, גורילות, אורנג אוטן) מההומונידים.
ב. לפני 4 מיליון שנים סוג של קופי אדם שהתפתחו במזרח אפריקה (אוסטרלופיתקוס = קוף אדם דרומי) שינו באופן משמעותי את המצב. הם היו זקופים יותר, יצרו מבנים משפחתיים גרעיניים הדוקים יותר, היו להם צאצאים שזמן ההנקה והטיפול שלהם היה ארוך יותר והם חלקו ביניהם מזון ותפקידים ביצועיים. ההזדקפות הקטינה את גודל פתח הרחם של הנקבה ולפיכך נולד תינוק קטן יותר שהיה זקוק לתמיכה הורית ארוכה יותר, דבר שחיזק את המבנה המשפחתי.
ג. לפני 2 מיליון שנים החלו יצורים אלו להתפשט למרחבי אפריקה, אסיה ואירופה, ובכל מקום הם יצרו התאמה ייחודית משלהם לסביבה. אחד הבולטים היה הומו האביליס (האדם המיומן) שמוחו גדל בממדיו והוא החל לייצר ולהשתמש בכלי אבן. הוא עשה זאת גם בזכות ההתרחקות של בוהן היד משאר האצבעות, דבר שאיפשר אחיזה חזקה ופעולה מדייקת. בכך נוצרה גם אבחנה תפקודית ברורה בין הגפיים התחתונות לעליונות.
ד. לפני מיליון וחצי שנים התפתח הומו ארקטוס (האדם הזקוף) שמוחו היה גדול יותר, כליו משוכללים יותר, הוא למד להשתמש באש, למד לבנות מחסות והחל להרחיב את תחומי מחייתו ונדד למחנות עונתיים שהקים.
ה. לפני 200 אלף שנים החל לצמוח ההומו סאפיינס (האדם הנבון) הקדום שעשה עוד קפיצה בגודל מוחו. מבנה הלסתות שלו השתנה משמעותית, דבר שאיפשר פיתוח מערכת קולית שממנה, אחר כך, התפתח הדיבור והשפה שיצרו מהפכה של ממש.
ו. לפני כ 50 אלף שנים הגענו אנו (האדם המודרני) לעולם.
כנזכר למעלה, הנושא של התפתחות הדיבור והשפה הוא חשוב במיוחד והוא קשור, כמובן, להתפתחות המוח. האם השפה היתה נספח לגידול המוח, או היא זו שדחפה את גידול המוח ויכולות הקוגניטיביות נוספות? הוויכוח, הלא מוכרע הזה, קשור לשאלה של התפתחות היכולת הייצוגית הייחודית לאדם. יכולת זו של ייצוגים שהתפתחו להיות סימבוליים יותר ויותר (ופחות חיקויים קונקרטיים) יצרה שפה שהיתה יכולה לדמיין ולייצג מה שאיננו קיים ונוכח מולנו, או שאיננו קיים בכלל. לשון פיקטיבית יצירתית זו היא הבסיס לכל תרבות העומדת ביסוד החיים החברתיים שבהם המידע רב מאוד ומתבצעים בו שינויים מהירים.

אם כן, אפשר עתה לתאר ביתר דיוק ופירוט את התחנות המרכזיות של ההתפתחות הקוגניטיבית:

ההתפתחות הקוגניטיבית

1. השלב האפיזודי
תפיסה אפיזודית היא כזו הצמודה למקרים קונקרטיים ואיננה יוצרת מהן הכללות (שעיקרן הכללות מופשטות). זו תפיסת ההווה המוחשי המיידי של 'כאן ועכשיו' ללא חשיבה רפלקטיבית. החיים הם רק בהווה שאיננו בונה קטגוריות או תובנות וניבויים לעתיד. תפיסה כזו של הפרטים בקבוצה החברתית יוצרת 'תרבות אפיזודית'. למרות שגם בתרבות כזו קיימים חיי חברה המושתתים, קודם לכל, על זיהוי וסוג של "מודעות עצמית"[1] וכן על פעילות הדדית ודינמית בין חברי הקבוצה, על שימוש הדדי ומאורגן בכלים, אין בה את המימד של הבנה מכלילה ומופשטת. גם בפרטים החיים בתרבות זו קיים אחסון בזיכרון, אבל הוא זיכרון צמוד מקרים קונקרטיים ואין בו הכללה עקרונית של מספר רב של מקרים ספציפיים. יש בתרבות זו הבנה (אישית וקבוצתית) של תבנית אלגוריתמית לינארית של התנהגות. (לפיכך, בעלי חיים כאלה זמינים ל"תכנות" התנהגותי-בהוויוריסטי שהרי הם לומדים את חוקיות הפעילות ופחות מתאימים את עצמם לווריאציות של התנאים הייחודיים של כל פעולה.)

תרבות זו היא תרבות של קופי אדם (שהנחקר ביותר הוא השימפנזה) שניסויים רבים איתם הוכיחו כי יש להם יכולת חברתית תקשורתית, הם מבינים הוראות הניתנות להם בסמלים (תנועות יד וגם מילות הוראה), הם הצליחו במידה מסויימת להבין שפת סימנים של חרשים אילמים, הם מבינים את הכוונות המיוצגות בסמלים אלו, אבל הם היו מוגבלים בהבנה של רצף סימנים ל 2-3 סימנים ולא יותר. הם לא הבינו משפטים בעלי תחביר מורכב של סימנים רבים, וחשוב יותר, הם לא יכלו ליזום וליצור רצף של סימנים בעצמם. הם לא יכולים ליצור ייצוג של סביבתם, הם לא יכולים לתאר רצונות שלהם בצורה שאיננה תנועה קונקרטית חזרתית.

2. השלב המימטי
על גבי השלב האפיזודי נבנה השלב המימטי שעיקרו מידול (מהמילה – מודל) האפיזודות הקונקרטיות. מידול זה הוא יצירת ייצוג מוכלל, מורחב ומופשט מהמקרים הקונקרטיים הספציפיים. העשייה המימטית-חיקויית איננה רק חזרה אוטומטית, אלא שחזור וגילום מחדש של האירועים, תוך הבנה וכוונה כוללנית יותר. השלב המימטי איננו מצריך לשון ושפה והוא התקיים, ככל הנראה, כבר אצל הומו-ארקטוס (הזקוף). גם ללא לשון, מאפשר השלב הזה פעילות חברתית תיפקודית פונקציונלית.[2]

מהם איפיוני היכולות של השלב המימטי?

היכולת הקוגניטיבית המימטית היא תוצאה של פיתוח יכולת השליטה על הפעילות המוטורית ועל תנועת הגוף במרחב. יכולת קוגניטיבית זו בנויה על ייצוג מופשט ומוכלל של הפעילות המוטורית האפיזודית. נדרשת כאן התכוונות מוקדמת, מודעות הקודמת לפעולה. (חישבו על שלבי המחשבה והפעולה שלנו – האדם המודרני – המקנים לנו יכולת להושיט יד וללגום מהכוס שעל השולחן.) זהו חיקוי ברמה אחרת מהכפלה מדויקת של פעולה שנראתה קודם, יש כאן יצירת ייצוג עקרוני של המעשה ואחריו עשייה מכוונת שלו על פי ייצוג זה. אפשר לתאר זאת גם כחיקוי 'שהופנם' (כך, למשל, קיים הדבר היום אצלנו באמנות הפנטומימה). אך יש כאן יותר מזה, יש כאן ממד יצירתי. תינוק שקיבל מכה בישבן מאמא או מאבא שלו והולך לחדרו ונותן מכה בישבן לבובה שלו, מבין את מרכיבי הפעולה, מבנה אותה חזרה ללא צורך בסיבה חיצונית הכרחית, פרט לרצון לבטא את הייצוג שנוצר אצלו בדרך חדשה. הוא מפרק את התופעה, מנתק אותה מהמקור הקונקרטי ומרכיב אותה מחדש ומיישם אותה בדרך יצירתית כייצוג שהופנם. פעילות כזו היא בדרך כלל גלויה ולרוב יש לה ממד חברתי ותקשורתי.

חברה, בשלב המימטי יוצרת מנהגים, טכסים ומשחקים שאינם בהכרח מילוליים. התנהגות חברתית כזו יוצרת חברה יציבה כתוצאה מתבניות חוזרות של התנהגות חברתית – נוצרת תרבות חברתית מימטית. בתרבות מימטית זו יש פעילות ציד מתואמת, חלוקת מזון בין חברי הקבוצה, בנייה משותפת של מחסות, התאמה קבוצתית לנישה סביבתית אקולוגית וגם ריטואלים חברתיים.[3]

כמו בשלב האפיזודי, גם כאן הפעילות המימטית מבוססת על שילוב בין תנועה לראייה של הפעילות, ואחר כך, נוסף בשלב המימטי, תאום שלהם שמונחה על יד הזיכרון (המיוצג כבר במוח בצורה של מודל שהובן והופנם). פעילות זו משלבת ביטוי רגשי גם בעזרת קולות (למשל, צחוק, שנראה כי הוא ייחודי לשלב המימטי דורש רמה מסויימת של הבנה והפנמה) והבעות פנים וגוף. תאום כזה דורש שליטה מרכזית שיש לה ממד קוגניטיבי ברור. למשל, בתרבות מימטית פעילות של יצירת כלים בראייה עתידית וללא צורך בשימוש מיידי, הוא ביטוי ליכולת ניתוח מפורט של דרכי הייצור והבנת השימוש על פי ניסיון העבר האגור בזיכרון.

ביטוי רגשי, תאום פעולה – גוף, הפשטה ורקורסיה של הפעילות, ייצוג עצמי, מכוונות ורמה מסויימת של מודעות[4], תאום קבוצתי, הם עיקרו של השלב המימטי ויסודה של התרבות המימטית. כפי שמוזכר (ראה הערות 2,3) ההתנהגות המימטית ממשיכה להתקיים מתחת לפני השטח וברקע של ההתנהגות האנושית עד היום.

חשוב במיוחד להדגיש כי התפיסה המימטית מבוססת על דומות, על פעולות שנראות ונחוות כדומות, שהרי זה חיקוי שהופנם. דומות זו מורחבת מעבר לדמיון (או זהות) של אחד לאחד ויוצרת אסוציאציות בין פרטים שדומים רק בחלקם. עיקרון מטפורי זה נוכח בצורה מרכזית בקוגניציה האנושית עד היום. הטענה, מרחיקת הלכת, היא שהמחשבה האנושית היא עדיין מבוססת על דומות, היא בבסיסה מטפורית.[5]

3. השלב המיתי
אם נצטרך לתאר את השלב המיתי במילים ספורות, נאמר, כי השלב המיתי הוא השלב בו מספרים סיפור. כדי לספר סיפור, רסיסי החומרים של השלב האפיזודי וקטעי החומרים של השלב המימטי מותכים לסיפור אינטגרטיבי רציף ומאוחד. השלב האפיזודי הוא תפיסתי. השלב המימטי הוא הבנייתי, השלב המיתי הוא בניית מודל של העולם על פי מידותיו של מספר הסיפור. הסיפור המיתי הוא ייצוג סמלי, עקבי ובעל משמעות של המציאות הנוכחית על רקע הבנת העבר. מיתוס הוא סיפור מוכלל על העולם והחיים היום-יומיים שבו. הוא מערכת של ייצוגים (שאולי רובם מטפוריים) המסבירים, מסדירים ומווסתים את הפרטים של הקיום בעזרת תיאור סיבתי, ניבויים ודרכי שליטה על המציאות. לבוש, מזון, מחסה, משפחה, כל פרטיהם מקבלים את משמעותם מהמיתוס, והמיתוס יוצר תרבות.

מה יצר את הצורך לספר סיפור? צרכים הישרדותיים של איסוף מידע חשוב, שיתוף חברתי במידע זה, שיתוף שיש לו השלכות התנהגותיות חברתיות, אלה יצרו את הרצון להבנות דימוי עקבי ויחסים עקביים עם המציאות שסביב.

יצירת סיפור תלוייה ביכולת ליצור סמלים תקשורתיים ותרבותיים עמידים. כלומר, היכולת לבטא (שוב ושוב) פרטי סיפור השמור בזיכרון. הצורך ביצירת סיפור היה, ככל הנראה, "המנוע" של המנגנון שיצר את המערכת הסמלית. הסמל איננו המצאה שרירותית הנכפית על המסומל, אלא תהליך חשיבתי יצירתי הנובע מהמסומל, מהעולם המבקש להיות מסופר. שמש נהיית לסמל של חיים כאשר מספרים כי השמש מאפשרת צמיחה של עצי פרי. סיפור זה מעצב חזרה את החשיבה על העולם, אנו מבינים את המציאות באמצעותו. והבנה זו מעצבת חזרה, גם היא, את היכולות הקוגניטיביות (חיפוש קשר סיבתי בין שמש לפירות). כך הסיפור מבנה את ההכרה והמודעות, זהו תהליך רצוני של יצירת מודל מנטלי-מיתי על המציאות. מודלים אלו נקראים בימינו 'נרטיבים' והם מעצבים את המשמעות ההקשרית של הסביבה לכל אחד מהמשותפים בחברה. כל פרט, אובייקט, צמח, בעל חיים, טקס חברתי, יחסים בין החברים משתבצים בהקשרם במסגרת הנרטיב. הנרטיב המיתי שולט בתודעה הקולקטיבית. וכך התרבות "נותנת כבוד" לשמש ומספרת את הסיפור המקשר בין השמש לבין פרי העץ (סיפור שחלק חשוב ממנו נקרא היום בשם פוטוסינתזה).

המצאת הסמלים שאינם צמודים לפרט קונקרטי, ובמיוחד השפה, אפשרו את פיתוח של הנרטיב המיתי המבנה, יוצר יחסים הדדיים והמעצב את האירועים בעיני התודעה המפרשת את המציאות מנקודת מבטה. שפה איננה רק יצירה של ההומו סאפיינס המודרני, גם לסוגי אדם אחרים (כמו הניאנדרטלים) היתה, ככל הנראה, שפה ברמה מסויימת של התפתחות. שפה מאפשרת איסוף ושיתוף מידע, וויסות וארגון של התנהגות אישית וקבוצתית.

השפה התפתחה, ככל הנראה, מג'סטות גופניות. תנועות, הבעות שהיו קרובות לרובד המימטי החיקויי התפתחו ל"שפה" סמלית על ידי יצירת קונוונציות קבועות ומוסכמות – סימבוליות. ג'סטות סמבוליות היו המקור להתפתחות היכולת הסימבולית, והן ממשיכות ללוות אותנו גם היום. הנחת אצבע הניצבת לשפתיים מבטאת עד היום סימן לשקט, נפנוף יד לשלום, משיכת כתפיים, ש"נולדו" מהתרבות המימטית ואינם שרירותיים במקורם, תקפים עד היום כסמל מוכר ומובן חברתית. אך הג'סטות שמשמעותן שונה מתרבות לתרבות מראה את התפתחותם לסמלים שאינם חיקוי, הם נותקו מהחיקוי וקיבלו ממד סמלי עצמאי. תנודה אופקית של הראש מצד לצד מסמן שלילה (לא) בתרבויות רבות, אבל יש מקומות שתנועה זו מסמנת דווקא חיוב (כן). עד היום ג'סטות גופניות ממשיכות להיות צמודות לשפה ומתקיימות במקביל לה והן מהוות כלי ביטוי קוגניטיבי משמעותי.

כאמור, סיפור דורש שיספרו אותו, שפה דורשת יכולת דיבור. כבר הזכרנו כי קשה להכריע מה קדם למה: השפה לדיבור או הדיבור לשפה, החשיבה לשפה או השפה לחשיבה. אבל אפשר להגיד כי שינויים פיסיים באברי הדיבור מצביעים על שינויים קוגניטיביים שהם חלק משינויים כוללניים שקשה לזהות את כל מרכיביהם ומסלולי התפתחותם.

כאמור, השינוי הכוללני היה, ככל הנראה, "גשטלטי" (דדוקטיבי), מתוך הבנה של הסיפור הכוללני ירדו למשמעויות פרטניות ומעשיות של כל פרט. סיפור המתבטא באוסף של סמלים שסודרו בסדר בעל משמעות היה מסגרת להתייחסות למרכיבים הרבים של המציאות.

כידוע, בשפה האנושית משמעות המילים איננה יציבה עד הסוף, מילים הן רב משמעיות. כדי להתמודד עם זה ולהבין ביטוי מורכב צריך מודל מנטלי- מיתי כוללני הניזון מהעולם המציאותי שלתוכו יוצקים את הביטוי ובעזרתו הוא מקבל משמעות ברורה. 'סיפור', 'נרטיב', 'מודל מנטלי', הם ביטויים מקבילים ששימשו הוגים שונים, שכולם רצו להבין את סביבתם. למשל, כשמלצר במסעדה אומר : "שולחן 5 נעשה חסר סבלנות". הביטוי מקבל את משמעותו מתוך המודל המנטלי של המסעדה כפי שהיא מוכרת לשומע. כדי "לפענח" את המודל המנטלי ומשמעותו, אנו יכולים להצביע על סדרת שאלות wh: why, which, where, when, who, what, how much, שהתשובות עליהן מבנות את התמונה הסיפורית.

4. השלב של הסדר התיאורטי[6]
שלושה שינויים חשובים פיתחו את השלב המיתי אל השלב הבא: המצאת הכתב[7], שימור מידע ואחסונו ופיתוח מתודות לחשיבה שמסבירה ומנבאת באובייקטיביות.

המצאת הכתב העבירה את התקשורת משמיעה קולית לראייה חזותית ששינתה את אופן הייצוג הסמלי למערכת סמלים מופשטת יותר. הזיכרון התפתח מעבר ליכולת הקיבולת הביולוגית, ל"מתקני" זיכרון חיצוניים ששינו את הפעילות הקוגניטיבית שלא היתה צריכה יותר לאגור את המידע במוח בלבד. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא דרך חשיבה חדשה – תאורטית. החשיבה הסיפורית (הנרטיבית) התפתחה לחשיבה אנליטית-לוגית. טיעונים פורמליים, טקסונומיות שיטתיות, אינדוקציה, דדוקציה, אימות, אבחנה והשוואה, מדידה וכימות, הוכחות, סינתזות, כל אלו ואחרים הם מרכיבי החשיבה התאורטית המצריכה הפעלה של מידע רב ששמור בכמויות שמעבר לקיבולת המוח הביולוגי.

היכולת לזהות אנלוגיות, לעשות אנליזה, לזהות תבניות וחוקי פעולה, למיין, לבדוק תקפות וכו' מחייבים שפה פורמלית שיש בה דקדוק לוגי. כדי ליצור תאוריה צריך לפרק את המיתוס, את הסיפור, ולבנות תאוריה אובייקטיבית הבנוייה על מהלך לוגי. המחשבה התאורטית איננה רק אנליטית, היא חייבת להיות גם רפלקטיבית, מודעת לעצמה ונתונה לביקורת.

המחשבה התאורטית התפתחה מהצורך לצור מודל של זמן ומרחב כדי לשלוט בצורה שיטתית ומודעת על המציאות. הבנת מחזוריות עונות השנה, שהיתה בסיס לחברה חקלאית ועיצבה את תרבותה, הבנת מרחקים וכיוונים שיצרו משמעויות של מיקום (ומהווים גם בסיס להיררכיה חברתית), בנו תאוריה של תהליכים ויחסים בין פרטי התהליך. היכן למקם מחסה, היכן ללקט מזון, כיצד לחלק את העבודה, כיצד לביית בעלי חיים, כיצד לייעל את כלי העבודה, כל אלה ואחרים בנו תרבות "תאורטית". כדי לתאר מודלים של זמן ומרחב נוצרו סמלים מטפוריים: אורך הצל סימן את הזמן, יד קמוצה סימנה כמות, אורך אמת היד סימנה מידת אורך וכו'. סמלים אלו נשמרו ושימשו את כל חברי הקהילה. ידיעת מחזור הקיום של כדור הארץ, ואסטרונומיה בכלל, היתה כנראה הפעילות הראשונה שכללה תצפיות וניבויים מושכלים. כל אלו חייבו אחסון ושמירה של נתונים רבים באמצעים חיצוניים כדי ללמוד מן העבר ולנבא את העתיד.[8]

השלב המחשבתי הבא היה העלאת השערות, ספקולציות והצעות לניסויים ולמניפולציות על תופעות טבע, דבר שחייב חשיבה על מתודות החשיבה עצמה. ספקנות, בחינה מחדש, ווידוא, החלפת דעות, זיהוי סתירות, היו יסוד לחשיבה התאורטית שקידמה את החשיבה האנושית-חברתית. התוצאה היתה פרסום של רעיונות מורכבים שנבחנו על ידי החברה לאורך זמן. פרסום זה חייב שימור של ידע. כך מוסדו 3 האומניות הבסיסיות: לוגיקה, דקדוק ורטוריקה (הטריוויום Trivium) שהוו בסיס לתכני ידע אחרים.

 

דונלד מסכם ואמר כי מודעות, הכרה (Consciousness) היא יכולת שליטה קוגניטיבית ושיקוף רפלקטיבי. בכל רמת חשיבה (אפיזודי, מימטי, מיתי ותאורטי) יש שליטה ושיקוף מתאימים. באדם המודרני יכולים המאפיינים של השליטה והשיקוף של כל שלב לתפקד במקביל ובצורה מתואמת ובווריאציות שונות. כלומר, השלב האפיזודי, המימטי, המיתי והתאורטי, יכולים לפעול בו זמנית בערוצים שונים ומקבילים באדם המודרני (למרות שברורה העדיפות של השלבים המפותחים יותר). פעילות כזו יוצרת "ארכיטקטורה" ייחודית לכל אדם על פי ניסיונו ודרכי התפתחותו, ארכיטקטורה המשפיעה גם על המסלולים העצביים-מוחיים. באדם המודרני הפעילות הקוגניטיבית המורכבת, מעצבת את הפעילות המוחית.

פייאז'ה

עם קריאת ספרו של דונלד אי אפשר שלא להיזכר בעבודותיו של ז'אן פייאז'ה על ההתפתחות הקוגניטיבית האנושית.[9] נראה שיש הקבלה מסויימת בין הממצאים של שני החוקרים הללו. מכיוון שעבודותיו של פייאז'ה היו על האדם המודרני (הומו ספייאנס בן זמננו) בגילים שונים (מתינוק לבוגר), נכון יהיה להתחיל דווקא בשלב התאורטי של דונלד ולבחון את התאמתו לממצאיו של פייאז'ה.

פייאז'ה מסביר כי תהליך התפתחות החשיבה האנושית הוא תהליך של ארגון ידע. המציאות שסביב הילד מספקת עובדות רבות, אך הפעילות שלו במציאות זו, פעילות שבמהלכה הוא בונה תבניות חשיבה ומחיל אותם על המציאות, היא העיקר. למשל, בניית המושג 'מספר' וספירה עוקבת ומצטברת. "בטבע יש אבן אבן ואבן, אין 'שלוש'. לכן אומרים שהמתמטיקה היא המצאתו של האדם. לא, יאמר פיאז'ה: אתה מגלה את המספר בטבע, אבל לא בטבע של העצמים, לא אבן אבן ואבן, אלא בטבע של הפעילות שלך."[10] לא הפרטים אלא היחס ביניהם. אבחון, מיון קיבוץ, השוואה וכו', הם הפעולות המחשבתיות היוצרות תבניות של משמעות. חשיבה היא הבנייה של מערכת מורכבת של תבניות פעולה, ארגון המציאות במבנים מרחביים-זמניים וסיבתיים. תבניות אלו מתעצבות סופית סביב גיל 12 ומכילות אותם המרכיבים שמנה דונלד בשלב התאורטי.

אבל מה קורה קודם?

האם התינוק ב-18 חודשי חייו הראשונים עובר תהליך שעוקב אחרי השלבים האפיזודי, המימטי והמיתי? האם בכלל יצור מפותח עובר בהתפתחותו את כל שלבי ההתפתחות האבולוציוניים הקודמים? האם כל שלב התפתחותי מכיל גם את השלבים הקודמים לו? האם במוח האדם המודרני ודרך חשיבתו מתפתח קודם מוח של זוחל, של יונק, של קופי אדם ולבסוף של האדם המודרני? ועוד, מה קורה לעובר שברחם אימו מבחינה קוגניטיבית, הרי חיי האדם מתחילים עוד לפני לידתו וצאתו לאוויר העולם? ומה תפקיד השינה בכל התהליך הזה, שהרי מעקב אחרי תהליכי השינה בתחילת החיים מראה שככל הנראה יש קשר הדוק בין שינה לאירועים הקוגניטיביים המתרחשים בעובר ובתינוק? אינני רוצה כאן להתמודד עם כל השאלות הללו, אלא להצביע, בזהירות, על אפשרות ההשוואה בין השלבים כפי שזוהו על ידי פייאז'ה ועל ידי דונלד.

פייאז'ה מכנה את השלב הראשון (18 חודשי חייו הראשונים של האדם אחרי לידתו) שלב סנסו-מוטורי ומחלק אותו ל-6 שלבי התפתחות משניים. השניים הראשונים הם שלבי הרפלקסים שהראשון הוא תגובות מיידיות ללא תבניות פעולה, ומייד בצמוד אליו, רפלקסים שחוזרים על עצמם ויוצרים תבנית והרגל שמספק תוצאה רצויה. למשל, רפלקס המציצה שמתקבע כתבנית בה התינוק מוצץ כל דבר שסביבו. בשני שלבים אלו מצא פייאז'ה כי אין קביעות לעצמים, הם מופיעים ונעלמים ללא סדר וחוקיות. האם זה דומה לשלב האפיזודי של דונלד? נראה שיש ביניהם קרבה.

בשני השלבים הבאים של פייאז'ה התינוק מבחין בין אמצעים למטרות. הוא מבחין כי משיכה בצעצוע מסויים מביאה לצליל הבוקע ממנו. בתחילה אמצעי אחד הוא זה המביא לתוצאה אחת. אבל בהמשך הוא מנתק בין האמצעי למטרה, הוא מנסה להשיג את המטרה במגוון אמצעים. הוא בוחר באמצעים להשגת המטרות שלו. בשלבים אלו מתפתחת היכולת להבין שימור וקביעות של העצמים, הוא מבין כי מה שנעלם קודם ומופיע שוב, יכול להיות אותו דבר עצמו. התינוק בגיל הזה יוצר הבנה של רצפי התנהגויות. הוא ממיין התנהגויות ומבין את הרצף שלהם גם אם אינם חוזרים כרצף הכרחי אחד. הוא מבין את התהליך ומזהה אותו גם בווריאציות שלו. נראה שיש בכך דמיון לשלב המימטי.

בשלבים הבאים הילד הקטן מחפש אמצעים חדשים להשגת מטרותיו. הוא מבין כי יכולים להיות גם אמצעים שלא ראה אותם קודם. הוא יוצר הבנה חדשה, סיבתית, בין מטרה לאמצעי חדש שלא בא מתוך ניסיונו בעבר, אלא מיצירת תבנית חדשה של תודעה כוללת (גשטלטית). הוא יוצר רצף סיבתי מומצא, גם אם איננו סיבה ותוצאה ישירים. הוא מחבר עובדות נפרדות לסיפור חדש שאולי אפשר לקרוא לו סיפור מיתי.

האם אחרי 18 חודשי חיים מגיע כבר הילד לשלב התאורטי? נראה שלא לשלב הבשל כפי שמתאר אותו דונלד. ויותר מזה, ההשוואה שעשיתי עד כה איננה נכונה כי השלבים המימטי והמיתי לא יכולים להיות בשלים, במושגים אנושיים, כפי שהם מופיעים ב-18 חודשי החיים הראשונים. המרכיבים שלהם נבנים גם בשלבי החיים הבאים, אבל חשוב להזכיר כי כל הניתוח הזה נעשה במבט לאחור, במבט של אדם מודרני המפרש את השלבים הקודמים (המיתי, המימטי והאפיזודי) מתוך מצבו שלו. ובכל זאת יש מקום לעשות ניתוח דומה לשלבים הבאים של פייאז'ה ולבחון את היחס ביניהם לבין השלבים של דונלד, אך לא נעשה זאת כאן.

 

[1]קישור בין שליטה על פעילות היד (או הרגל) לבין ראייה של הפעולה והבנת תוצאתה, הם המאפשרים זיהוי וייצוג עצמי ו"מודעות" סובייקטיבית.

אוקלי (Oakley D. A. 1985. Cognition and imagery in animals. In: Oakley D. ed. Brain and Mind. London: Methuen.  )  תאר מודל מוחי-קוגניטיבי (מרשים ביותר) המתאר גם 3 רמות של מודעות: 1. מודעות פשוטה (simple awareness) של רפלקסים, יכולת התאמה לסביבה, "תגובה פבלובית" לגירויים, יצירת הרגלים ולמידה אינסטרומנטלית. 2. הכרה (consciousness) הכוללת הבנת מידע מהסביבה יצירת אסוציאציות על בסיס של דומות, יצירת מודלים של זיכרון של הסביבה, ויצירת זיכרון אישי ביוגרפי כתוצאה של ניסיון. 3. מודעות עצמית (self awareness) הכוללת ייצוג עצמי פנימי, הבנה סובייקטיבית של הניסיון, יכולת תכנון וניבוי של העתיד ויכולת שיקוף של העצמי לעצמי.     השניים הראשונים נמצאים גם אצל בעלי החיים, ובמיוחד אצל קופי אדם, ואילו האחרון רק אצל האדם.
[2]גם אצל האדם המודרני יכולה פעילות חברתית כמו ספורט, עבודות יד משותפות, יצירת מוסיקה (כמו למשל הרכבי אילתור בג'אז) להתקיים ללא שפה סימבולית.
[3]למשל, בימינו, מצעד מסודר של חיילים רבים הנוקשים בקצב קבוע בנעליהם הוא ריטואל (ללא מילים) המבטא כוח הנובע מהשותפות.
[4]ראה הערה 1.
[5]ראה מאמר שלי "חשיבה פואטית-מטפורית" https://dovsimchon.wordpress.com/2008/11/22/%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%98%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa/
[6]יובל נח הררי מצביע בספרו "קיצור תולדות האנושות" (אור יהודה, ישראל: כנרת, זמורה-ביתן, דביר. 2011.) על שלב ביניים חשוב שבין המיתי לתאורטי. הוא מדגיש כי דרכי המחשבה והדיבור שצמחו לפני 70-30 אלף שנה וידועים בשם 'המהפכה הלשונית', נבעו מתוך כמות גדלה והולכת של ידע חברתי של קבוצות גדלות והולכות. אך הקפיצה הלשונית לא היתה רק כמותית, אלא יצירת היכולת לדבר על דברים שאינם קיימים במציאות. "השפה הפיקטיבית" הביאה את היכולת לדמיין דברים ביחד. מיתוסים היסטוריים שבטיים ולאומיים, מערכות חוקים, שיטות מסחר, היררכיה חברתית, שיטות ממשל, כל אלה ואחרים היו סיפורים מדומיינים שהיו מקובלים על חברה רחבה. סיפורים אלה יצרו סדר שכל חברי הקהילה קבלו אותו ו"האמינו" בו כראוי ונכון. כך אמונות דתיות, כך חוקי טומאה וטהרה בתחומים שונים, כך האמונה בזכיות אדם, כך האמונה בציונות, לא היו קיימים ויוצרים סדר חברתי לולא המיתוס המדומיין. אחת ממערכות החוקים והנורמות החשובים שהומצאו היא המצאת הכסף ככלי מסחרי מרכזי שהתפתח למערכת כלכלית מורכבת וענפה. (ראה שם עמ' 177-191.)

"מאז המהפכה הלשונית מסוגלים בני האדם לבצע שינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי שלהם, ולהוריש את השינויים הללו לדור הבא, גם בהעדר שינוי סביבתי או גנטי משמעותי" (שם עמ' 43). "מכיוון שהסדר של בני האדם הוא מדומיין, אי אפשר לסמוך על הדנ"א שידאג להעביר את המידע הקריטי מדור לדור. צריך לעשות מאמץ מודע לשמר מידע מסוגים שונים, שאם לא כן הסדר יתמוטט." (שם עמ' 126)

הסדר המדומיין הוא שלב מעבר בין המיתי לתאורטי מכיוון שהוא מבוסס על סיפור מיתי ונבנה ונישא הלאה בכלים של השלב התאורטי המפורט להלן.
[7]נראה כי תהליך התפתחות הכתב היה בשלבים: ייצוג ציורי מוחשי, רשימות ומספרים שיוצגו בסימנים "פרימיטיביים" (כמו כתב היתדות), סמלים (או תמונות) המייצגות מושג כולל ולבסוף, אלף-בית פונטי.

נקודה למחשבה: אמנם, ללא ספק, האלף-בית הפונטי הוא כלי התקשורת המרכזי, אך יחד עם זאת עידן האייקונים האלקטרוניים והדיגיטליים שב להיות משמעותי ביותר.
[8]מהאסטרונומיה ועד למחשב התפתחו גופי ידע רבים ומתודות חשיבה מורכבות שהן יישום, בצורה כזו או אחרת, של השלב התיאורטי. למשל, אבי כהן וברוריה הברמן ((Cohen, A. and Haberman, B. (2007) Computer science: a language of technology.ACM SIGCSE Bulletin.Volume 39 Issue 4, December 2007. Pages 65-69. http://dl.acm.org/citation.cfm?id=1345417&dl=ACM&coll=DL)    מציעים במאמרם להגדיר שפה אנושית חדשה – שפת הטכנולוגיה המיחשובית. זו שפה לוגית תהליכית המבטאת מבנים ויחסים פורמליים סמליים היוצרים מודלים שימושיים ותקשורתיים. במאמר אחר שלהם (Cohen, A. and Haberman, B. (2010), CHAMSA: Five Languages that Citizens of an Increasingly Technological World Should Acquire, ACM Inroads, Vol.1 No. 4, 54-57 http://morim.geta.co.il/content%5Chamsa.pdf ) הם מציעים להגדיר שפה זו כאחת מ-5 שפות אנוש שכל תלמיד צריך ללמוד (5 השפות הן: השפה שלנו, השפה שלהם, שפת המדע, שפת הגוף והנפש ושפת המחשב).
[9]אינני מתכוון להכנס כאן לדיון מעמיק בעבודותיו של פייאז'ה ולדיון מעודכן עליהם.
[10]מתוך: יהודה פריד "ז'אן פיאז'ה פסיכולוגיה ומתודה". משרד הבטחון –ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת. תל אביב. תשמ"ה 1984. עמ' 47.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: