מערכת המארגנת את עצמה – השינה והחיים

השינה איננה רק גורם מארגן של מידע. היא איננה רק גיבוש של הזיכרון או גיבוש של דפוסי חשיבה ופעולה. היא גם שמירה מתמדת על הפוטנציאל הרחב של האפשרויות שהחיים מזמנים לנו, פוטנציאל התפתחותי שלא ממומש בדפוסים. השינה, כגורם מארגן, מבקרת את הערות, בודקת את גבולות הפעילות וגם שומרת על התחושה שאני הוא אותו אני גם היום וגם מחר אחרי שישנתי. לשינה יש תפקיד מארגן של תחזוקה וייצוב של הדפוסים בתנאים משתנים. אבל החידוש בתפיסת השינה הוא שהיא משהו מעבר לגורם המארגן, היא הנוכחות של העודפות, נוכחות של האפשרויות לפני שהוגבלו לדפוסים, נוכחות של החלופות, היא המצע עליו מתקיימים החיים.  

ארגון עצמי

שימו לב, למשל, להתנהגות של קהל בסיומה של הצגה או הופעה של זמר. אין מי שמסמן מתי להתחיל למחוא כפיים, אין מי שמסמן להגביר או להאט את קצב מחיאות הכפיים ואין מי שמסמן להפסיקם. פעילות הקהל נראית כפעילות אקראית וספונטנית של כל אחד ואחד, ועם זאת היא מתואמת להפליא. כל אדם שיושב באולם מכיר את הכללים הבסיסיים (והחברתיים) של מחיאת כפיים בסוף ההופעה. הוא למד זאת בהופעות הראשונות בהן צפה. כל אחד יודע לבדו מה ברצונו לעשות, אבל גם תוך היותו קשוב לסביבתו. הוא יודע כי מותר להביע התלהבות בקימה לעמידה תוך כדי מחיאת הכפיים (ובמופעים מסוימים מותר גם לשרוק). הוא קם מתוך ההתלהבות הספונטנית שלו, אחרי שהוא מזהה כי יש אפשרות לעשות זאת על סמך רמזים שהוא קולט מאחרים. וכך לפתע יכול כל הקהל לקום על רגליו ולהביע בכך את התפעלותו הגדולה. זו דוגמה למערכת המארגנת את עצמה.

ובכן, מערכת המארגנת את עצמה היא כזו שבה כל פרט יודע את תפקידו המצומצם מבלי שיש מישהו המסתכל מבחוץ ומכוון אותו, ואיך שהוא, כאילו מעצמה, נוצרת פעילות "הרמונית" כוללת. כמו כן, במערכת המארגנת את עצמה אין פרט "שנבחר" להוביל את ההתנהגות של הכלל ולהיות הראשון בקהל הנעמד במחיאת הכפיים. למערכת כזו גם אין "מנצח" או "מנהל". כל פרט מכיר מספר מצומצם של חוקי פעולה המגדירים את תפקידו, ותפקידו בלבד. נכון וחשוב הדבר כי חלק מחוקי הפעולה שלו מנחים אותו כיצד להתנהג עם פרטים אחרים שבסביבתו הקרובה. התוצאה "המתוזמרת" היטב ניכרת רק בדיעבד ומתוך "מבט על" חיצוני. ההתנהגות של הפרטים היא פעילות מקומית וספציפית שחוזרת על עצמה שוב ושוב תוך כדי אינטראקציה מצומצמת עם הסביבה המיידית.

למעשה, המערכות המארגנות את עצמן הן אולי הסבר לתופעות חברתיות מרכזיות. האדם הבודד בוחר את מקצועו לעתיד מכוח רצונותיו ושיקוליו האישיים, ובכל זאת נוצרת חברה עם מגוון עיסוקים המאפשרים לה לפעול כחברה אנושית מאורגנת. ודוגמאות נוספות: 'כוחות השוק' מניעים את הכלכלה, אבולוציה ביולוגית, התקדמות טכנולוגית בה המוצר הבודד משתלב במערכת, אופנות לבוש חברתיות וכו' וכו', כל אלו הן דוגמאות לארגון עצמי הנראה, בהסתכלות חיצונית, "כמונחה" לפעילות משמעותית.

דוגמאות נוספות

  1. תנועת כלי רכב מסוגים שונים בשילוב הולכי רגל ברחובות העיר הנוי (וייטנם) העמוסים לעייפה:  http://bendov.info/heb/sci/hanoi.htm

  1. "ריקוד" הזרזירים http://www.youtube.com/watch?v=eakKfY5aHmY [1]

ובישראל:    http://www.youtube.com/watch?v=snvwuo66AcQ

וראה גם תכנית מחשב (Boids) של קרייג ריינולדס (Reynolds Craig) המנסה להציג מודל של תופעת הזרזירים  והשלכותיה ולהסביר את החוקים (המעטים) המנחים את הפרטים הפועלים בה   http://www.red3d.com/cwr/boids/

  1. התמיינות האברים בעובר (של בעלי החוליות וגם של האדם)

האדם, כמו רוב בעלי החיים, נוצר מחיבור של תא זרע עם תא ביצית. תא מחובר אחד כזה הוא תחילתו של אדם המכיל מיליוני תאים מסוגים שונים: תאי שריר, תאי עצב, תאי דם וכו'. תהליך ההתמיינות של התאים לסוגים השונים הוא תהליך מרתק. כבר בשעות הראשונות לאחר ההפריה, שהתא היחיד התחלק לכמה עשרות תאים, ניתן עקרונית לזהות מהיכן יתפתחו בעתיד תאי המעי ומהיכן יתפתחו תאי המוח. אבל ניסויים (שלא בוצעו בבני אדם) שבהם החליפו את מיקומם של התאים בשלבים מוקדמים של ההתפתחות, הראו כי לא נפגעה ההתפתחות של העובר התקין. מסתבר כי יחסי הגומלין בין תאים משפיעים על מהלך היווצרותם של רקמות ואברים. התהליך שבו קבוצת תאים אחת מכוונת את ההתפתחות של קבוצת תאים שכנה נקראת 'השראה' (induction). התאים מסוגלים לחוש את סביבתם ולתרגם מידע זה להפעלת תכנית התפתחותית שונה מתכנית ההתפתחות המקורית שלהם. ההשראה היא אמנם תהליך רב שלבי, אך הוא תהליך מקומי. הכוונה בביטוי 'תהליך מקומי' היא כי אין כאן התארגנות אחרת של כל העובר, אלא התאים משרים התפתחות מסויימת על סביבתם הקרובה בלבד. אין כאן שינוי של התכנית הכוללת של "מעבד" מרכזי שהרגיש את השינוי ושינה את התכנית, אלא פעילות מקומית בלבד.

גם הקביעה של ציר ראש-זנב, ובמילים אחרות, הקביעה היכן מתפתח הראש, נקבעת לא על ידי תוכנית "מלמעלה". הרי ידוע כי בכל תא קיים DNA שלם של כל הגוף הבשל, גם הראש וגם כל האברים האחרים. אמנם ישנם על הDNA קטעים המכילים את "ההנחיות" לפיתוחו של ראש, אך כיצד קטעים אלו מתבטאים, או מופעלים? מסתבר כי ההפעלה נקבעת לא על ידי מבנה נתון מראש, אלא על ידי מידע המתעורר כתוצאה מרכוז חלבונים רלוונטיים באזור מסויים בסביבת הDNA. הסביבה "משדרת" לקטע הראש בDNA להתחיל לפעול. החלבונים המפעילים הללו נמצאים בכל סביבת גרעין התא, אבל במפל ריכוזים משתנה. ובאותו המקום בו יש ריכוז חלבונים גבוה, שם מופעלים הקטעים הרלוונטיים "המצמיחים" ראש. כלומר, ארגון מבנה הגוף הוא תוצאה של פעילות גומלין מקומית בין החומרים הרלוונטיים.

על פי דוגמה זו אפשר לחשוב כי הארגון העצמי הוא מנגנון המכוון לתכלית ברורה, למטרה מוגדרת, יצירת גוף תקין. אך האם למערכת המארגנת את עצמה אכן יש מטרה? אם נענה בחיוב על שאלה זו אנו מכניסים "בדלת האחורית" את המתכנן, המנצח, המנהל או כל שם אחר שנקרא לו. אנסה להתמודד עם שאלה זו בהמשך, ובינתיים נעבור לדוגמה הבאה.

  1. פעילות המוח האנושי [2]

מתרבים החוקרים הטוענים כי המוח האנושי מעבד מידע בדרך של מערכת המארגנת את עצמה. בשונה ממערכות מידע שבהן המיון והארגון של המידע נעשה מחוץ למערכת ונשלח אליה כהנחיות (למשל אדם המכוון תרמוסטט שיפעיל את המזגן בטמפרטורה מסוימת, או אדם הקובע למחשב את סדר הפעולות), במוח האנושי הארגון נתון בידי המערכת. המוח יודע בעצמו למיין, לשקלל, לקבוע סדר עדיפויות, להנחות לפעולות, לעבד את תוצאות הפעולות וכן הלאה.

ראשית לכל, הדבר מתרחש בתחום הקלט, אופן העיבוד של המידע הזורם מהסביבה. המערכת מארגנת את הידע הנכנס בעזרת דפוסים (PATTERNS)[3]. דפוסים הם תבניות הכוללות פריטים רבים המקובצים לקבוצות, כמו למשל כל הפרטים המתחברים למתרחש בעבודה, או במשפחה, או דפוס השייך למפגשים חברתיים עם חברים, דפוס השייך לאוכל ועוד. בכל אחד מדפוסים אלו ישנם אלפי פריטים שמתחברים לקבוצת תוכן אחת. המוח יוצר מעצמו, בדרך אסוציאטיבית, את הקישורים בין הפרטים ובונה את הדפוס. לדפוסים אלו שנוצרו (כאילו) מעצמם, יש יכולת לקלוט ולעבד כל מידע חדש המגיע אליהם.[4]

בדפוס המשפחה, למשל, בין אלפי הפריטים, כלול קריאה בשמות חיבה לא פורמליים, טון ואופן הדבור לילדים, ומתאפשרת ישיבה עם רגליים למעלה על השולחן בסלון. הדפוס המשפחתי מתיר גם לבוש מרושל מול בת הזוג. ואילו מולו בדפוס העבודה, למשל, נאסר הלבוש מרושל וישיבה ברגליים חשופות. דפוס העבודה כולל גם טון דיבור שונה לחלוטין. דפוסים אלו מעוצבים מניסיון החיים כבר בינקות ובילדות (ובהשפעת החברה) שבה מלמדים את הילד הקטן כיצד להתנהג ליד שולחן אוכל, כיצד להתנהג כלפי מבוגרים, כלפי בני משפחה וכן הלאה. הדפוסים נוצרים בתודעת הילד מעצמם. הוא איננו מקבל "ספר" הנחיות מהי משפחה וכיצד מתנהגים בה, הוא מצרף את התנהגויות הרלוונטיות בעיניו (על פי ההתנהגויות שבסביבתו) לכלל דפוס. חשוב להדגיש כי הלשון האנושית והשפה שאותה הילד שומע, ושבה הילד לומד לדבר, תופסת חלק חשוב ביותר בעיצוב הדפוסים הללו, והיא תומכת מאוד בתבניות חשיבה אלו הנוצרות בגילים המוקדמים.

דפוסים אלו הם פעילים. הם אינם רק כלי קיבול לקליטה פסיבית מהסביבה, הם פועלים "חזרה" על פריטי המידע שהם קולטים ומחליטים לאיזה דפוס לשבץ אותם. הם מפרשים ונותנים משמעות למידע המגיע מבחוץ ומשייכים אותו לדפוס המתאים. יש להם יכולת גמישות לקלוט ולעבד חומר חדש. הם יכולים להתרחב (יישום למקרים דומים, למשל, קליטה של בן זוג חדש של אחד הילדים שהתחתן, כבן חדש במשפחה), והם יכולים להיות באינטראקציה עם דפוסים אחרים. כך למשל ניתן לראות את האופן שבו פקיד בבנק מדבר שיחה פרטית בטלפון כשלקוח יושב מולו – שילוב דפוס התנהגות בעבודה, עם דפוס של קשרים חברתיים פרטיים. גבולות הדפוסים גמישים ובמידה מסויימת והם יכולים להתרחב ולכלול מרכיבים חדשים, אך הדבר החשוב הוא הצורך לשמור על יציבות תוקפם של הדפוסים. הדפוסים, ככלי עבודה שימושיים ויום-יומיים, חייבים להישאר תקפים. הם צריכים לשמור על דרך הארגון הקיימת כדי להמשיך ולהיות שימושיים. למשל, כשאנו קמים בבוקר יש במוחנו דפוס קיים של ההתייחסות ללבוש, דפוס המורה לנו את הדרך ללבישת הבגדים. דפוס זה מסייע לנו להתלבש נכון ולא לנסות כל פעם דרך חדשה, של ניסוי וטעייה, שבה נבדוק מה קודם למה, הגופייה או החולצה, הגרביים או העניבה, והיכן בגוף כדאי ללבוש את התחתונים.

כל גירוי חדש מאורגן מיד בתוך דפוס קיים. כשאנו רואים פריט בד חדש בחנות הבגדים, אנחנו מבינים שהוא כנראה פריט לבוש, ומבררים כיצד משתמשים בו. הוא אינו נשאר תלוי ללא הקשר, הוא משויך מיד לתבנית קיימת. בכך המערכת מארגנת את עצמה וכוללת בה את הפריטים החדשים. אם איננו מצליחים לשבצו לתבנית הקיימת, הוא פשוט נדחה מההכרה שלנו, ואינו רלוונטי לנו. המוח קולט רק מה שהוא מוכן לקלוט, שהוא בעל משמעות עבורו בדפוסים הקיימים, והוא עושה זאת בדפוסים המאורגנים לכך. לעתים אנו מוכנים אף לעשות מאמץ נוסף, אם לא הצלחנו לקשרו באופן מיידי: אולי זה פריט באפנה חדשה שאינה מוכרת לנו? או לשייכו לתבנית מורחבת או שכנה – אולי מדובר בקישוט דקורטיבי של חלון הראווה של חנות הבגדים?

הדפוסים יוצרים 'אגני ניקוז'. אלו הם פתחים רחבים של הדפוסים, הקולטים מידע רב שחלקו חדש, וממרכזים אותו לעבר מרכז התוכן העיקרי של אגן הניקוז של הדפוס. התהליך הוא כדלקמן: לכל דפוס יש "מרכז", המגדיר בכמה הגדרות פשוטות את עיקר התוכן של המידע המצוי בו, ואגן ניקוז רחב הקולט פרטי מידע רבים המשתלבים בדפוס זה ו"זורמים" אל עבר מרכז התוכן. לדוגמה: כשאנו נמצאים בעבודה ופוגשים אדם חדש המצטרף למקום העבודה שלנו, אנו מחילים עליו את הידוע לנו כיצד יש להתייחס אל עובד חדש (וזה כמובן שונה אם אנו כפופים לו או הוא כפוף לנו). איננו מתייחסים בתחילה אל אישיותו הייחודית, אלא אל התפקיד שלו במערכת. דרך הדיבור כלפיו, מיקום מקום הישיבה שלו, מעמדו החברתי בפינת הקפה, כל אלו הם נגזרות של פרט חדש בדפוס קיים. מערכת זו שהיא דפוס 'יחסי העבודה' ניתנת לתמצות בכמה הגדרות פשוטות, כמו תוכן העבודה, יחסים חברתיים בעבודה וכד', והמידע החדש הנכנס אליו "זורם" אל הגדרות אלו.

נקודה החשובה להקשר שלנו היא פעולה הנקראת 'ערור' (TRIGGER). ערור הוא ביטוי המתאר את אופן הפעלת מנגנון הפעולה הדפוסי הכולל, שמעורר פריט מידע חדש. ערור הוא הפעלה של המנגנון המפרש את המציאות, המסביר לאן יש לשייך את פריט המידע החדש. פריט זה מעורר ומכניס לפעולה דפוס שלם שרק נרמז על-ידי הפריט, פריט המזוהה כשייך לדפוס מסוים, והמעורר את הדפוס כולו. המוח פועל באופן אסוציאטיבי. מספר מצומצם יחסית של נוירונים הנכנסים לפעולה, "מדליקים" אוטומטים ובאופן עצמאי את הדפוס כולו. המוח בונה תמונה שלמה, מזהה את מכלול הדפוס, על סמך פריטים בודדים ממנו, או מעורר סדרה ארוכה של התרחשויות אפשריות רק על סמך נקודות בודדות המזוהות כתחילתו של התהליך. כשמישהו רואה אישה שעל אצבעה טבעת שניתן לזהותה כטבעת נישואין, מיד עולה אצלו הדפוס המסביר את תוכנם ומשמעותם של חיי נישואין בחברה המוכרת לו. נוירונים מעטים המזהים קו דק של חומר המזוהה כמתכת בעלת צבע מוגדר על אצבע מסויימת מניע את מכלול הדפוס. ומכאן הוא יודע מה נכון להגיד ומה לא נכון להגיד, אילו ג'סטות הוא רשאי לעשות כלפיה, ואלו לא, והכול על סמך פריט קטן ודל יחסית בגירויים.[5] תהליך הערור מעורר את התבנית או הדפוס, על כל היבטיו, גם אלו הרגשיים והחווייתיים, שהם מרכיבים חשובים במערכת זו ובכל דפוס אחר. האסוציאציות הרגשיות והחווייתיות הן חלק חשוב ביותר מהמשמעות של הדפוס, או במילים אחרות, מהתכנים העולים כתוצאה מתהליך הערור.

למוח אין מצב של פסק אפס (NO ZERO HOLD). המוח איננו שומר מקום ריק. כל גירוי חייב לזרום לאחד הדפוסים. אין קלט המתקיים ללא שיוכו לדפוס, אין גירוי שעומד ותלוי ואיננו "מוזרם" לתבנית קיימת. לאופי הדפוסי היעיל של מערכת המארגנת את עצמה קשה להרשות את אותה השעיה של פעילות ולמעשה קשה לה ביותר לעשות זאת, וכשהיא עושה זאת נפתחת הדרך לחשיבה יצירתית. הדפוסים הם המנגנון לתפקוד יעיל.

על פי תפיסה זו של פעילות המוח מסתבר כי אחד העקרונות הבסיסיים של הפעילות המוחית, ואולי העיקרי בהם, הוא המשוב. על כל פעילות עצבית המזינה מידע חושי אל המוח, יש הרבה יותר (יש הטוענים שקרוב לפי עשרה) מידע הזורם מהמוח אל החושים. המוח מפרש ומסביר לעצמו על פי המיון לדפוסים, מה הוא קולט, הוא "מנבא" את המשמעות של הקלט ועושה זאת גם כלפי הפעולה העתידית הנובעת מקלט זה. אבל אין בכך משום הפתעה, המוח "משליך" את הדפוס והתבנית המוכרת לו על המציאות. הוא בורר מתוכה את מה שנראה בעיניו בעל משמעות, כלומר, מסתדר כראוי עם דפוס מנטלי קיים וקובע את דרכי הפעולה הנובעות מהדפוס בהקשרו הנוכחי. התהליך נראה כך:

 

קלט         משוב         דפוס          ניבוי         חיזוק הדפוס על ידי קלט נוסף         משוב         דפוס …..

וכך חוזר על עצמו עוד ועוד.

בכל צעד, בכל פעם שמניחים את כף הרגל תוך כדי הליכה, המוח מנבא את תוצאות התנועה ומכוון את המשכה על פי הניבוי לעתיד. הרגל קולטת את סוג החומר שעליו דורכים, את יציבותו, מבנה הרצף שלו (משטח או מדרגות), גודלו יחסית לרגל ועוד ועוד. המוח מסביר לעצמו היכן הוא הולך ומנחה את הרגליים כיצד להמשיך ללכת. כך הוא עושה בכל צעד וצעד. כל מי שפספס אי פעם מדרגה או חשב שיש עוד אחת נוספת, מרגיש היטב את הטעות בניבוי, ומפעיל מיד דפוס חדש המתאים לנסיבות הצפויות. המוח, על פי נתוני קלט מוגבלים ומתוחמים, יוצר דגם של העולם ומשווה אותו למציאות בכל רגע.

כיצד זה פועל?

כל תאי העצב פועלים בצורה דומה. מה שתא עצב יודע לעשות הוא פעולה מצומצמת יחסית, הוא פרט בתוך "להקה". נוירון יודע לפעול או לא לפעול. נוירון אמנם פעיל ברמות שונות, ורמת הפעילות שלו מושפעת מרמות פעילות של הגירויים הבאים מנוירונים אחרים, אך בסופו של חשבון הנוירון "מסכם" את עוצמות הגירויים המגיעים לדנדרידים שלו "ומחליט" האם סכום זה עולה על ערך סף מסויים המצריך פעילות שלו הלאה לנוירונים הבאים. הנוירון יכול לעורר פעילות, או לא "להגיב" (אם הסכום איננו מגיע לסף הפעילות), או לעכב פעילות (לעצור מהלך עצבי באופן "אקטיבי"). תהליך "הסיכום" הוא מורכב יותר כי הוא שקלול של עשרות ומאות גירויים המגיעים אל הנוירון. כך נוצרת לה מערכת אוטו-אסוציאטיבית שבה נוצרים קישורים קטנים ומקומיים הבודקים כל העת ובאופן עצמאי ואוטומטי את ההתאמה לדפוסים והניבוי הנובע מהם.[6]

את המנגנון העצבי ליצירת הדפוסים תאר דונלד הב: תכיפות השימוש מחזקת או מחלישה באופן סלקטיבי מסלולים עצביים. כלומר, הקשר בין שני תאים הקשורים ביניהם בקשר סינפטי יתחזק אם יפעלו יחדיו לאורך זמן.[7] מודל פעולה זה של הב השתכלל מאז ונוסח בצורה מדוייקת יותר: כדי שמערכת העצבים תשמור על יציבות פנימית של תבניות החשיבה עליה לבצע Synaptic scaling (מונח שאולי ניתן לתרגמו כ'ייצוב היררכיה סינפטית' או 'דרוג סינפטי'). הדרוג הסינפטי מתייחס להתאמות הכוללות של כל הסינפסות בנוירון או רשת עצבית בתגובה לשינויים הגלובליים בפעילות. כלומר, המבט כאן איננו מופנה לקשרים בין ניורונים בודדים אלא זהו מבט מערכתי רחב יותר הכולל קשרים רבים המספקים תמונת פעילות רחבה יותר (מחשבתית, רגשית, תנועתית וכו').[8]

במוח קיימים מסלולים עצביים "קשוחים" של רשתות חיוניות, כמו למשל מערכת הנשימה ושמירה על לחץ דם תקין, אך גם מסלולים המתעצבים מתוך המגע שלנו עם הסביבה. תכיפות השימוש מחזקת או מחלישה רשתות עצביות. האדם נולד עם פוטנציאל לעצב אלפי ומיליוני מסלולים עצביים אך מיד עם היווצרותו כעובר ואחר כך כתינוק מתרחש תהליך של "גיזום עצבי" (neural pruning) ה"מוחק" את המסלולים שאין בהם שימוש. (מתי מתרחשת הפעילות של החיזוק והגיזום של מיליוני המסלולים "המיותרים"? יש הטוענים כי השינה הוא הזמן הזה. לכן עוברים ותינוקות זקוקים לזמן שינה רב – ועוד נדון בכך).

אם כן, נראה כי לכל האזורים במוח (ואולי יש לדייק ולומר: בקליפת המוח – הקורטקס) יש אלגוריתם משותף. אלגוריתם כזה מאפשר את הגמישות, הפלסטיות, של הפעילות המוחית הנובעת ממתכון הפעולה האחיד של תאי העצב הבודדים. המודל הגאוגרפי, המיושן, של המוח, מציג התמחויות שונות לאזורים שונים על פני קליפת המוח. מודל זה נזנח זה מכבר עם חשיפה גדולה יותר ויותר של קשרים רבים ומגוונים ומשתנים של אזורי מוח רבים המגיבים לגירויים. למשל, גם אצל עיוורים פועל "האזור" הראייתי באונות העורפיות כתוצאה מגירויים שאינם בהכרח חזותיים, ויוצר מעיין "ראייה". דבר זה מתאפשר בגלל האלגוריתם הבסיסי המשותף לתאי העצב ומנגנון בניית הדפוסים המשותף.

לפיכך תאי העצב הם פרטים, פשוטים עם מספר מצומצם של כללי פעולה, במערכת המארגנת את עצמה ויוצרת הרמוניה כוללת הנקראת חשיבה, המולידה הבנה ופעולה.

דוגמה זו מעמידה חלופה לארגון העצמי התכליתי של הדוגמה הקודמת (יצירת גוף ביולוגי). היא מציעה כי "מטרתו" של הארגון העצמי הוא התאמה לסביבה כדי לשפר את התפקוד בה. התאמה זו שומרת על אפשרות הקיום, היא מנגנון ספונטני שפשוט מאפשר תפקוד ולכן מטרתו היא קיומית, במובן הבסיסי ביותר של המילה. (במבט עמוק יותר נראה כי אין ממש הבדל בין שתי מטרות אלו – התכליתית וההתאמה לסביבה – שתיהן קיומיות.)

החיים הם מידע המארגן את עצמו

החיים כמידע

החיים הפיזיים של יצורים רב-תאיים מבוססים על מידע. המידע הבסיסי ביותר הוא זה המועבר בין התאים והמורה להם להישאר מחוברים וקשורים זה לזה כישות אחת. המידע הנוסף בתהליך של יצירת ישות אחת הוא החלוקה של התפקידים בין התאים השונים, יצירת שוני תפקודי ביניהם (התמיינות). כדי ליצור מגוון פעולות של התאים השונים (המתבטאת גם בשונות במבנה) חייבת להיות העברת מידע בין התאים. נוצר כאן ארגון של מרכיבים רבים לכלל יצור שלם, הפועל "בהרמוניה", שכל מרכיביו פועלים על בסיס העברת מידע ביניהם.

דוגמה נוספת של העברת מידע בין תאים היא האופן בו תא ביצית מזהה את תא הזרע המתאים. לכאורה, הדמיון שאכן קיים בין תאי הזרע של מינים שונים של בעלי חיים יכול לגרום למצב בו תא זרע של כלב יתחבר לביצית של ג'ירפה ויוליד יצור כלאים. אך כולנו יודעים כי אין הדבר כך. על פני תא הזרע ועל פני הביצית ישנם מולקולות היודעות לזהות זה את זה. הם מכירים זה את זה בשיטות היכולות להיות מתוארות במטפורה של מפתח ומנעול. חלבונים הנקשרים לסוכרים מסויימים יודעים לזהות את תא הזרע המתאים ולאפשר את הראקציות הכימיות הגורמות לפתיחת "הדלת" בפניו. ויותר מזה, ברגע שתא זרע אחד התאחד עם הביצית נסגרו השערים האפשריים האחרים לתאי זרע אחרים.

גם בתאור שפורט קודם על מקום התפתחות הראש של העובר, ניכר הדבר כי גם הסביבה מסרה מידע לחומר הגנטי, ומידע זה "הובן" והפעיל את התהליך הצפוי. כלומר, התאים מסוגלים "לחוש" את סביבתם ולעבד את המידע המגיע מהסביבה לכלל פעולה. ויותר מזה, גם תאי עובר (עד שלב מסויים) שנלקחו מאזור שבו היה אמור לגדול אבר שונה, והם הועברו למקום חדש, קלטו את המידע הרלוונטי מסביבתם החדשה והתפתחו באופן תקין על פי המיקום החדש שלהם בשונה "מהתוכנית המקורית".

אכן אפשר לומר כי כל החיים הם קליטת מידע מהסביבה ועיבוד מידע עצמי. קטעי המידע מתחברים זה לזה בעשרות ומאות קשרים שרק לחלקם אנו נותנים משמעות, וקוראים להם בשם. קריאת שם כמו נוחות, הנאה ותענוג או ידידות או אהבה, היא מתן משמעות לצירוף המידע שאנו בוחרים מתוך המידע הרב שסביבנו. וכך הדבר לא רק במישור הפיסי אלא גם בתחום הנפשי-מנטלי-ערכי-תרבותי. אהבה ושנאה, חכמה וטיפשות, יופי וכיעור כולם תוצרים של עיבוד מידע. גם עשייה ממשית ויצירה רוחנית מופשטת הם מידע. גם ההיסטוריה האנושית מובנת כתהליכי העברת מידע. ומהו המוות אם לא הפסקת של העברת מידע.

כיצד מידע זה מארגן את עצמו?

כבר היום מנועי חיפוש אינטרנטיים שולחים ללקוחות פרסומות המותאמות למילות החיפוש שהם משתמשים. האנציקלופדיה השיתופית 'וויקיפדיה' מבוססת על הצטברות מידע מכל אדם ואדם. לכל אחד יש מידע ושיתוף של כולם יוצר את המדע והתרבות של הכל.  כל אחד מאיתנו מדבר עם אחרים, כותב, מצלם ומתעד, יוצר כל הזמן מידע ואין כל תכנון "מלמעלה" ליצירת המידע. אין הכוונה לאן מידע זה מוביל, הוא פשוט מקיים את החיים. החיבור של כל אחד מאיתנו למידע, על ידי יצירתו ועל ידי צריכתו, הוא החיים שלנו.

השינה כ"מנוע" הארגון העצמי

לאדם יש פוטנציאל התפתחותי גדול מזה הממומש. ממש כמו עודף המידע ה"מסתובב" בעולם בכמויות עצומות, כך מערכת העצבים, כאמור, יכולה ליצור הרבה יותר קשרים ממה שנוצרים. המסלולים העצביים האפשריים, לפני התעצבותם לדפוסים בעלי משמעות, הם כמעט אינסופיים. לתאי גזע של עובר יש פוטנציאל התפתחות והתמיינות גדול יותר מזה שנוצר בסופו של דבר. כלומר, האדם נולד (או ליתר דיוק נוצר כעובר) עם עודפות של מידע שמצטמצם ומגביל את עצמו על פי המתרחש סביבו. הפוטנציאל ההתפתחותי רחב הרבה יותר מהתוצר הסופי.[9]  עודפות זו היא תנאי לארגון עצמי. ללא עודפות פריט היה "חייב" להשתבץ במקום מדויק ב"פאזל" הידוע מראש, ורק העודפות מאפשרת ארגון עצמי. נראה כי מנגנון ההגבלה של העודפות הוא מנגנון של גישוש. ניסיון של התפתחות לכיוון אחד נעצר, וניסיון אחר לכיוון שני ממשיך ומצליח. מה שקובע את ההצלחה או הכישלון הוא מידע המתקבל מהסביבה המיידית. לפיכך נראה כי ההגבלה היא תהליך של ארגון עצמי. אין הוראות מלמעלה היכן לצמצם את העודפות. הצמצום נוצר על ידי אינטראקציה בין האפשרויות הרבות של "החומרה", של המצע, לבין הסביבה שבה אנו חיים. צמצום זה קובע את האינדיווידואליות הייחודית של הפרטים. לכל אחד הצטמצמה העודפות על פי הקשר חייו שלו.

השינה היא תהליך שבו מתקיימת למשך כל חיינו העודפות הזו. השינה, בה מתקיימת עודפות של אפשרויות לא מאורגנות, שומרת על הריבוי של האפשרויות והיא הביטוי של הפוטנציאל. כבר דנתי על התופעות הפיסיולוגיות הרבות והמגוונות שבשינה המראות כי השינה איננה מתרחשת רק בלילה כשישנים, היא נמצאת כל הזמן ברקע של החיים. היא המצע של החיים, היא "המקום" בו החיים מתקיימים.[10] המצע עליו מתקיימים החיים המאורגנים הוא המרחב הגדול של האפשרויות. השינה היא אמנם ביטוי של הפוטנציאל הנוכח כל הזמן, אבל הערות (שהיא חוויה חזקה ומשמעותית ויש בה פעילות רבה בסביבה הקיומית) מגבילה את המימוש של המרחב הפוטנציאלי לכיוונים רבים ושונים, וגורמת ליצירת הדפוסים המחשבתיים וההתנהגותיים, אותם הדפוסים המצומצמים המתבטאים בעירות. דרישות החיים מגבילים את הפוטנציאל הקיים בשינה.

השינה הרבה בעוברים היא ביטוי לפתיחת האפשרויות, היא ביטוי לפוטנציאל הרב. היא יכולה לבטא סוגי חיים שונים ומרובים. ההגבלה מתחילה יחד עם ניסיון החיים של העובר כבר ברחם. ובהמשך, החיים הערניים תוחמים עוד יותר את הפוטנציאל. אבל משהו מהפוטנציאל צריך כל הזמן להיות נוכח. כל הזמן צריך לשמור על אפשרויות פתוחות של ארגון עצמי מחודש. עם הזמן פוטנציאל ההתפתחות קטן והולך ולכן שעות השינה מתמעטות. אך לא יתכן מצב ללא שמירת פוטנציאל שבו יש אפשרות יום יומית לארגון מחדש של המידע על רקע הפוטנציאל – הגוף בודק את המימוש הערני על רקע הפוטנציאל.

אבל השינה איננה רק גורם מארגן של העודפות של המידע. היא איננה רק גיבוש של הזיכרון או גיבוש של הדפוסים. היא גם שמירה על הפוטנציאל, היא גם עימות מתמיד בין פוטנציאל האפשרויות הרחב למימושו הספציפי לצורה אחת מיני רבות אפשריות. השינה, כגורם מארגן, מבקרת את הערות, בודקת את גבולות הפעילות וגם שומרת על התחושה שאני הוא אותו אני גם היום וגם מחר אחרי שישנתי. היא משמרת ומגדירה את האינדיווידואליות, היציבות של האני. אחרי שצומצם הפוטנציאל ונקבעו דפוסי החיים, שינויים סביבתיים יכולים או עלולים לשנות את האופן שבו מתבטאים הדפוסים. דפוסים אלו נבחנים כל לילה על רקע הפוטנציאל כדי לאפשר את תחושת האחדותיות והזהות של האני גם בתנאים משתנים. לשינה יש גם תפקיד מארגן של תחזוקה וייצוב של הדפוסים בתנאים משתנים. אבל החידוש בתפיסת השינה הוא שהיא משהו מעבר לגורם המארגן, היא הנוכחות של העודפות, נוכחות של האפשרויות, היא המצע עליו מתקיימים החיים. היא ביטוי של אפשרות הגמישות (הפלסטיות, היכולת לווריאציות) שאיננה פוגעת בצורה אנושה ביציבות.

השינה מעלה חלופות לחיים הערניים, חלופות הנובעות מהצורך בהתחדשות פיזית ואנרגטית (מנוחה וחידוש כוחות), וחלופות הנובעות מתחושות ורגשות. החלופות הללו לא רק בוחנות את חיי הערות אלא גם מנווטות אותם. הם מאפשרות את הארגון העצמי של המערכת הכוללת, של החיים האנושיים. השינה היא "המנוע" או המארגן ו"מיכל" העודפות שממקם את חומרי הערות (המידע) במקום המתאים להם במערכת תוך בדיקה שלהם לילה לילה מחדש על רקע מרחב האפשרויות. השינה אוספת את העודפות של פרטי החיים והמידע שנצבר בהם, שאין ביניהם בהכרח כל קשר ושכל אחד מהם פועל כפריט עצמאי (עם מעט חוקי פעולה המסדירים את יחסי הפעולה ביניהם), ומגבשת את הזהות העצמית שלנו ומארגנת את חיינו. היא ממקמת באופן פעיל ורצוף את הפרטים על רקע הפוטנציאל הרחב לכלל מערכת בעלת משמעות, משמעות הנבנית כל רגע מחדש. (ובל נשכח כי המשמעות היא אולי בראש ובראשונה פיסיולוגית ורק אחרי זה נפשית-פסיכולוגית.)

הצירוף של גמישות ויציבות מחייב מבנה רופף (שיש בו אפשרויות לווריאציות אינדיווידואליות, אבל גם סכנה של התפוררות) ומנגנוני תיקון ש"יישרו" אותו ליציבות. מנגנונים אלה גם עושים "הגהות" בתהליך ההיווצרות וגם "מתקנים" תוך כדי החיים. המבנה הרופף הזה שהוא "המקום" עליו מתקיימים החיים, הוא השינה. מדברים אחרונים אלו עולה התשובה לשאלת התכלית. למערכת המארגנת את עצמה אין תכלית, אין מטרה, כך היא קיימת. כדי להתקיים צריך לישון.


[1] דוגמה זו נידונה בספרו של ריצ'רד דוקינס: Dawkins R. The Greatest Show on Earth , ובעברית: "ההצגה הגדולה בתבל" (2010 אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר), פרק 8.

[2] ספר המדע הבידיוני "סיירת  החלל ניצחון" שכתב הסופר הפולני סטניסלב לם, מתאר יצורים זעירים ומתכתיים ש"למדו" מספר מצומצם של חוקי התנהגות ושהחיבור ביניהם יצר עוצמה "אינטליגנטית" גדולה ביותר, בדומה לארגון של תאי עצב היוצרים כוח חישובי חזק ומשמעותי – המוח. (המקור בפולנית 1973. בעברית 1981. תל אביב: שוקן.)

[3] יש הקוראים להם מודלים מנטליים mental models .

[4] נראה לי כי בעברית אכן מתאימה יותר המילה 'תבניות'. המילה תבניות ממחישה כיצד "נמזג" חומר אל התבנית ומקבל את צורתה.

[5] סיפרה לי אישה רווקה כי במקומות מסוימים הייתה נוהגת להפוך את הטבעת שעל אצבעה כך שה'אבן' שהיתה רוב הזמן כלפי מעלה, הוסתרה כלפי פנים כף היד. בכך נוצר הרושם כי הטבעת היא טבעת נישואין. לדברי אותה אישה כל היחס אליה בהקשר ההוא השתנה עקב שינוי בפרט קטן זה.

[6] למערכת אוטו-אסוציאטיבית כזו יש כמה תכונות מרכזיות:

היא בונה דפוסים שהם זיכרון תוכני (של תוכן, הנקרא גם 'ייצוגים משתמרים'. משתמרים – ללא תלות בנסיבות השונות בהן הם נקלטים) היוצר מעגלי פעולה הנקשרים ומתהדקים זה לזה עם ייצוב הדפוסים,

היא יודעת "לתקן" טעויות שוליות (כשאנו רואים את המילה 'תפות' או 'תפו' במשפט: 'התפות היה טעים ועסיסי', אנו יודעים מתוך ההקשר לתקן ל'תפוח'),

היא יודעת להכריע בין כפלי משמעות (מתי זה הפרי – תפוח, ומתי זה תפוח – דבר שהתנפח),

היא יודעת להשוות בין תכנים קרובים (תפוז לא יתוקן לתפוח, אלא תיווצר הבחנה בדומה ובשונה ביניהם),

יש לה יכולת תיקון ולמידה עצמית (אנו לומדים לצרף תפוחים מזן חדש שלא פגשנו מעולם לתת-דפוס התפוחים המוכר לנו השייך לדפוס רחב יותר – מזון, ובכך להרחיב את הדפוס).

[7] Donald Hebb. 1949. The organization of behavior.

[8]   Frank G M. 2012. Erasing Synapses in Sleep: Is It Time to Be SHY? In: Neural Plasticity. Volume 2012 (2012), Article ID 264378

[9] ניסוח דרמטי, אבל חשוב לתהליך ההצטמצמות וההגבלה הוא: כי מוות מתוכנן של תאים הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות המוביל לתוצר הסופי, הבוגר. אחת הדוגמאות היפות לכך היא דרך היווצרות כף היד האנושית המתחילה כגוש מלא ללא הפרדה לאצבעות. ההפרדה לאצבעות מתרחשת כתוצא ממות תאים שמחברים בין האצבעות לגוש הראשוני.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: