לו הייתי תינוק

סינסתזיה (Synaesthesia או Synesthesia) היא חוויה של עירוב חושים, ויותר נכון לומר, חיבור חושים לכלל אחדות חווייתית. למשל, היכולת לראות צורות או צבעים בזמן שמיעה של צלילים ('המוסיקה נשמעה כמו ניצנוץ צבעוני של פיסות זכוכית בצורות וגדלים שונים שנעו אנה ואנה'). או היכולת לראות הילה צבעונית שונה סביב מספרים שונים המודפסים בצפיפות שחור על גבי לבן (ראה תאור בUSA Today 22.8.2003 ). תחושות של טעם או של מגע, בזמן שמיעה של מוסיקה או קולות דבור, גם הם מתוארות מדי פעם ('לקול של אבא יש טעם של נייר אלומיניום').[1] ואפילו תחושת של טעם וריח המלווה הופעה של צורות גאומטריות וצבעים ('הריח של העיגול הזה היה ריח טוב'). זו חוויה שאינה מתרחשת בדמיון או בהזיה, אלא נחווית במציאות החיצונית והממשית של החווים אותה. ריצ'רד סייטוביק (Cytowic 1995) במאמר הסוקר את הנושא בצורה נרחבת, מעריך כי התופעה מתגלית באדם אחד מתוך כ-25,000 בני אדם מבוגרים (וחשוב להדגיש כי הוא טוען שזו הערכה מפחיתה). סייטוביק כותב כי בכך הטבע חושף את סודותיו על-ידי היוצאים מן הכלל.[2]

הדבר המפתיע הוא כי התגלה כי לכל תינוק בימיו הראשונים, יש את היכולת לסינסתזיה (ויש המביאים הוכחות כי כך גם המצב אצל העובר שבבטן אימו). "כל התינוקות חווים גירוי חושי באופן שאינו מאובחן ומופרד. קולות מגרים את היכולת השמיעתית וגם החזותית והמישושית (של מגע)" (Baron-Cohen 1996). לפיכך סינסתזיה אצל מבוגרים יכולה להעיד על תקלה בתהליך ההפרדה ובניית הערוצים החושיים הנבדלים והמוכרים. ואכן המבוגרים שניחנו ביכולת זו מתלוננים לעתים כי קשה להם כשהם מתארים מישהי באוזני אחר: "שיש לה שם ירוק, שכחתי אם זה אתל או ויויאן" (Cytowic 1995).

ההסבר לכך הוא כי התינוק האנושי יוצא לאוויר העולם במצב שבו גופו, ובעיקר מוחו, בלתי- מפותחים. כולנו מכירים את גורי בעלי החיים ששעות מעטות לאחר לידתם "עומדים על רגליהם", ומהר מאוד מסתדרים בעצמם. לא כך אצל תינוק האדם.[3] מצבו הגופני של התינוק האנושי מחייב שמירה וטיפול ארוך שנים. האדם נולד פחות בשל, פחות מעוצב סופית, והוא זקוק לשנים רבות של טיפוח והגנה כדי להיות כשיר לחיים.

לתינוק האנושי יש פיצולים רבים של קצוות תאי עצב שקיימים ופועלים במקביל ועדיין לא עברו תהליך של "גיזום"[4], וכן חוסר יחסי בחומר הנקרא 'מיילין' (myelin), שהוא החומר המבודד את סיבי תאי העצב. חומר זה יוצר מעטפת על סיבי העצב, קובע את מסלולי הדחפים העצביים, ובכך מונע "נזילות" של דחפים עצביים לכיוונים שונים במוח. נובע מכך כי המסלולים של הדחפים העצביים במוח התינוק עדיין אינם סגורים לכיוונים מוגדרים, אלא פתוחים לאפשרויות מוחיות מגוונות (נוימן 1991). פתיחות זו מאפשרת קיומם של מספר ערוצי עיבוד יחד, ללא הפרדה "המשתכללת" על-פי צרכי החיים והיעילות הנדרשת מהבוגר.[5]

אי-בשלותו המוקדמת של התינוק, הגידול המהיר של המוח, עיכוב תהליך סגירת מסלולי החשיבה במוח, והפעילות החברתית האינטנסיבית של הילד עם סביבתו, כל אלה הנעשים בתנאים של שמירה וחסות הורית, מאפשרים למידה מהירה ומגוונת והפרדה איטית יותר של מסלולים עצביים המעבדים את חומרי המציאות. חסות זו מאפשרת את ההתפתחות של היצור האנושי שייחודו באי-ההתאמה המולדת גנטית לסביבתו, התורשה שלו איננה מכתיבה לו את מהלך חייו. (בשונה מבעלי החיים שנולדים עם מידת התאמה רבה יותר הנתונה במטען התורשתי שלהם). הילד אינו זקוק למצוא את מזונו בעצמו ויש לו פינה "חמה" ומוגנת שבה הוא יכול לחשוב, לדמיין ולחלום את האפשרי והבלתי-אפשרי וכן גם לשחק (פעילות חשובה ומרכזית המאפשרת ניתוק ביו התופעה לתפקודה הפונקציונלי[6]). אלה התנאים המאפשרים לו למידה והתפתחות מוחית עשירה, היוצרת את מסלולי החשיבה המפרידים עם התבגרותו, הפרדה פונקציונלית ויעילה בין מסלולי זרימת האינפורמציה במוח. הפרדה זו מותאמת ספציפית לסביבה הפיזית והחברתית שבה הוא גדל.[7] ברור הדבר כי יעילות החיים היום יומיים מחייבת תבניות חשיבה יעילות וסגורות יחסית. יעילות זו היא ההצדקה לבניית מסלולי חשיבה סגורים יחסית. לכן כבר בגיל ארבעה חודשים מתחילה הסינסתזיה להיעלם. אבל יש מבוגרים שאצלם נשארת היכולת הזו ,[8] אצלם אזורי המוח השונים ממשיכים "לשוחח" זה עם זה.[9]

ג'מי וורד וג'וליה סימנר (Ward & Simner 2003) מראים כיצד ייצוג יכול לעורר סינסתזיה בצורה "מלאכותית". הם הראו כיצד הברות מילוליות (הגיים) מתחברות לחוויה של טעם בעזרת אסוציאציות סמנטיות (למשל: אסוציאציה מטונימית בה המילה 'כחול' עוררה טעם של דיו) כלומר, מילה או תבנית סמנטית יכולה לעורר חוויה המלווה בתחושות גופניות כמו טעם וריח, הנוצרות מתוך האסוציאציות התוכניות והסמנטיות העולות מהגירוי. (זהו ביטוי לחשיבה "רוחבית" המתפרשת על פני מרחב אסוציאטיבי.) אסוציאציות רב-חושיות אלו מתקשרות בתודעה עם הייצוג המקורי ויוצרות תהליך של עירור חושי הגורם לחיבור מתהדק והולך בין הייצוג לבין התחושות שהוא מעורר. קישור "מלאכותי" כזה, הנראה בתחילתו מאולץ, מבוסס על אסוציאציות בנות תוקף אישי, ממשי והולם. זהו לא חיבור שרירותי, אלא אסוציאציה שיש לה ביסוס קיומי עבור האדם. בסיס קיומי מציאותי זה מפגיש את הייצוג עם התחושות שהיו בעבר ומביא אותם יחד אל רגע אחד בהווה. (כך למשל היזכרות במראה האוכל של אמא מעלה מיד גם את ריחו וטעמו.) חזרה מתמשכת של חיבור ייחודי זה מקבעת אותו בתודעה ששבה ומעלה אותו עם הופעת ייצוג זה שוב. נוצר כאן מסלול תודעתי שמתחזק והולך ויוצר את החיבור החושי הסינסתזי.[10]

השימוש הספרותי בסינסתזיה היה, ולא במקרה, מקובל ואהוד במיוחד על משוררי הרומנטיקה והסימבוליזם,[11] והגיע גם לספרות העברית. היינה כותב: "רק רִנת צפור תמתק עוד" ("מבחר שירי היינה" תרגמה גילה אוריאל, 1954. תל אביב: יבנה. עמ' רכז) קולרידג' כותב: "אור הלבנה הִרוָה בדממה…" ("שירת יורד הים הישיש" תרגמה רות בלומרט, 2001. תל אביב: קשב. עמ' 41). ולאה גולדברג כותבת: "ורק לשמש ריח של יסמין" ("חמסין של ניסן" שירים ב' תל אביב: ספרית הפועלים. עמ' 134).[12]

ברן, א. 1993 [1964]. משחקיהם של בני-אדם. תל אביב: רשפים.

נוימן, י. 1991. מותר האדם: האבולוציה של התודעה. תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים.

רפ, א. 1980. עולמו של המשחק. תל אביב: משרד הבטחון.

Baron-Cohen, S. 1996. “Is There a Normal Phase of Synaesthesia in Development?”. Psyche 2 (27). In: http://psyche.csse.monash.edu.au/v2/psyche-2-27-baron_cohen.html

Cytowic, R.E. 1995. “Synesthesia: Phenomenology and Neuropsychology”. Psyche 2 (10). In: http://psyche.csse.monash.edu.au/v2/psyche-2-10-cytowic.html

Shen, Y. & Cohen, M. 1998. “How Come Silence Is Sweet but Sweetness Is Not Silent: A Cognitive Account of Directionality in Poetic Synaesthesia.” Language and literature. Pp 123-140.

Ullman, S. 1945. “Romanticism and Synaesthesia: A Comparative Study of Sense Transfer in Keats and Byron.” Publications of the Modern Language Association of America 60. Pp 811-827. 

————. 1964. Language and Style. Oxford: Basil Blackwell.

Ward, J. & Simner, J. 2003. “Lexical-gustatory Synaesthesia: Linguistic and Conceptual Factors”. Cognition 89 (3). Pp 237-261.


[1] ראה למשל בסיפור "פרנהיים של עגנון:  "נשמעו פסיעותיו של היינץ שטיינר ונשמע ריחה של הציגרה הטובה שבפיו…." (תחילת פרק ג).

[3] הדבר מתבטא גם במידות הניתנות למדידה. אצל השימפנזים, למשל, גולגולת היילוד היא 40% מגודלה הסופי, ואילו אצל האדם היא רק כ23%. אצל שימפנזים וגורילות מוחו של בן השנה הוא 70% מגודלו הסופי, ואילו אצל האדם הוא מגיע לגודל זה רק בגיל שלוש. מוחו של התינוק ממשיך לגדול בשנים הראשונות באותו הקצב המהיר שבו גדל ברחם אימו.

[4] על ה"גיזום" ראה עבודותיו של ד"ר אורן שולדינר ממכון וויצמן http://www.weizmann.ac.il/mcb/Schuldiner/

[5] חשוב לציין כי מעטפת בידוד זו איננה הרמטית, והיא ניתנת לשינוי במהלך החיים, שינוי החושף קטעים מן האקסון (axon) למגע היכול להעביר אות עצבי.

[6] ראה רפ 1980 ומקורותיו שם, וכן ברן 1993.

[7] ראה הוויכוח שבין פייז'ה לויגוצקי, גדולי חוקרי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ההתפתחותית.

[8] נמצא כי יש הרבה יותר נשים החוות סינסתזיה מאשר גברים. ויותר שמאליים, איטרי יד ימין, מאשר ימניים. אצלם המוח מאפשר חיבורים רבים שנחסמו עם ההתבגרות. מבוגרים אלו נוטים יותר לחוויות יוצאות דופן. "דז'ה-וו", חלומות ה"מנבאים" את העתיד וכו'. לעתים טוענים כנגד בוגרים סינסתזיים אלו כי הם רק מתבטאים בצורה מטפורית ופיוטית, אך הם טוענים כי באמת כך הם חווים את המציאות.

[9] ברור כי חוויה סינסתזית כזו מאירה באור חדש את היחס בין מחשבה (רציונלית) לתחושה ולרגש. ויותר מכך, היא מעלה מחדש את השאלות על גבולות ההכרה והתודעה, ואפילו שאלות יסודיות ומהותיות על טבעה של המציאות החיצונית.

[10] ראה הדגמות לקישורים כאלו אצל קרטלייר וקרייטלר 1980 המדגימים זאת דרך יצירות אמנות.

[11] ראה: Ullman 1945.

[12] ראה Ullman 1964, וכן מאמר המציע על היררכיה כיוונית בסינסתזיות שיריות: Shen & Cohen 1998. היררכיה זו, שיתכן שהיא עקיבה בשפות שונות ובאסכולות שירה שונות, מאפיינת קליטה סינסטתית ככלל. ואכן הדוגמאות שלעיל תואמות את הסדר "הנורמלי", הצפוי, על פי אולמן ושן בצירופים סינסתטיים: משהו מתחום הקול יאופיין במשהו מתחום הטעם: מחוש "גבוה", מובחן יותר לתחום חושי "נמוך", מובחן פחות.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • כרמיון  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 18:38

    אחד מכל 25,000 איש?
    כשהייתי בגן חובה, באה אישה ועשתה לנו שיעור ריתמיקה והופתעה והוקסמה ממני אחרי ששאלה את הילדים מה הם חושבים על המוזיקה ואני אמרתי: "המוזיקה הזאת היא בצבע תכלת".

    מאז לא איבדתי את הערבוב בין צלילים ומראות.
    כשאני שומעת מוזיקה, אני תמיד 'רואה' את הצלילים. אני חושבת שיש עוד לא מעט אנשים כמוני. אולי זה מיעוט, אבל קשה לי להאמין שמיעוט נדיר כל כך. הרבה טקסטים ספרותיים כתובים כך. (ע"ע "וכל העם רואים את הקולות"…)

  • גיל  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 20:45

    http://www.notes.co.il/greengross/36829.asp

  • אילן  ביום פברואר 27, 2010 בשעה 11:31

    הסתכלות מיוחדת

  • Ofer Chen  ביום אוגוסט 27, 2011 בשעה 7:43

    לא ניתן לראות את המלה סינסתזיה, מבלי להיזכר ולהזכיר את הסיפור הקצר המכשף של ג'פרי פורד, "אימפריית הגלידה". בעיניי, אחת הפסגות הבלתי מעורערות של עולם הסיפור הקצר.

    פורד כותב באנגלית עשירה כל כך, שעושר השפה מתחרה, אולי, רק בעושר הרעיונות המקוריים. אני לא מכיר אף סופר שמתקרב למקוריות וליכולות הספרותיות של פורד, וחבל שתפוקתו הספרותית מצומצמת יחסית.

    למי שלא מכיר, חובה. הסיפור זמין ברשת בחינם, בקישור הזה: http://www.gpnp.net/backshelves.gpnp.net/the%20shelves/shelf04/The%20Empire%20of%20Ice%20Cream.pdf

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: