לנשק את החיים

הנשיקה שמבעד למטפחת

באחד מהעיתונים הספרותיים היה מדור ששמו היה "הנשיקה מבעד למטפחת". מדור זה עסק בהשוואת תרגומי שירים לעברית. הוא הביא שיר בשפת המקור, ולאחריו כמה תרגומים שנעשו לו לעברית. השם 'הנשיקה מבעד למטפחת', גרם לי להניח (בצדק או שלא בצדק) כי תרגום איננו יכול להיות שווה למקור בעוצמתו ובבהירותו. תרגום הוא, ככל הנראה, בבואה מטושטשת ומאכזבת של המקור, זה לא זה. נשיקה מבעד למטפחת איננה חוויה חושית ורגשית מלאה ואמיתית, אלא היא צל מאכזב של מה שהיה באמת צריך להיות. אפשר להשוות זאת לסיפורי הבדאי על הדתיים המקיימים יחסי מין מבעד לסדין, ללא מגע ישיר בין גוף לגוף.

האם אפשר לראות בביטוי זה משל לאופן בו אנו חווים את חיינו בכלל?  נראה לי אכן כן. רבים מאתנו התרגלו לחיות את חייהם מבעד לדוק של כעס כבוש, אכזבה ונרגנות. הביטוי 'אוף, עוד פעם', בין אם הוא נאמר בגלוי או במובלע, הפך להיות הרגל קבוע לחיינו. אנחנו סיגלנו לעצמנו תחושה קבועה של 'זה לא בדיוק מה שרציתי'. מאז שהתבגרנו וגילינו כי הסביבה איננה תמיד נשמעת לנו ולציפיותינו הכנסנו את עצמנו למצב של 'אין ברירה, זה מה שיש'. פשרה מתמדת כזו המלווה באכזבה, מתבטאת באופן ציורי ופיסי בתנועת הסגירה וכיווץ השפתיים בזמן שאנו הוגים את ה'אוף' הזה. החיים שלנו עטופים באכזבה ובכעס כבוש המונעים את החוויה המלאה והבלתי אמצעית של 'אני חי', ועושים מחיינו 'אני מתמרן בין פשרות'. שימו לב כמה מרובים הקמטים סביב הפה אצל המבוגרים יותר. הם אמרו יותר פעמים 'אוף' מאשר חייכו חיוך שהרחיב את הפה.

האם זה מצב הכרחי? האם יש דרך להסיר את מטפחת ה'אוף' ולהחליט להיות שמח ומאושר? אולי המעטה הזה בו אנו הלבשנו את חיינו הוא שגיאה תפיסתית בלבד? האם אפשר ללמוד איך להיות מאושרים?

הדברים הבאים אינם הטפה שטחית להתחיל לחייך. והם אפילו לא כאלה ההולכים בשיטה של אימוץ הרגל שנראה חיצוני בתחילה, כמשפיע בסופו של דבר גם על התחושות הפנימיות. אלא הם מעלים למודעות זווית ראיה שמחה יותר וחיובית שכולנו חשים מדי פעם (בכל זאת!), ומזכירים אותה כאפשרות שנדחקה הצידה מפני הרגלי היום יום. האם אנו יכולים להסיר את המטפחת ולנשק את החיים בעזות מתמכרת תוך עצימת העיניים ושיכחה עצמית מוחלטת של מי אני ובאיזה סביבה אני נמצא, ככה, פשוט בכיף?

חקר האושר, או במינוח מקצועי 'מחקרי תחושת הרווחה האישית' (Subjective Well-Being Studies), (ניסוח בוטה יותר קורא לתחום 'לימודי אושר' Happiness Studies) מאפשר לנו להעלות את שאלת הנרגנות מול השמחה כשאלה קיומית. קריאה של חומרים מתחום זה משכה אותי לבדוק את הסיבות מדוע שפתי מכווצות והאם אפשר לנשק את החיים ישירות ולא מבעד למטפחת, נשיקה עזה, שמחה, ישירה ותמימה.

בדברי הבאים אעזר בספרה של רפאלה בילסקי "מקסם האושר" (הוצאת כרמל, ירושלים 2004), ספר שלמרות פגמי העריכה והתוכן הרבים שבו, מביא כמה וכמה חומרים ורעיונות חשובים בנושא האושר. (אשתמש בו מבלי לציין מספרי עמודים או מקורות מדויקים) וגם בקובץ מאמריו של חתן פרס נובל, דניאל כהנמן "רציונליות, הוגנות, אושר" (הוצאת כתר, ירושלים, בשיתוף אוניברסיטת חיפה 2005).

כיצד עלה לדיון נושא האושר?

שלל המושגים שלהלן, המתארים את החיים המודרניים בהווה, ואופן קיומם הממשי בחיינו, מהווים מצע (בעייתי) המזמן את הדיון באושר. התהליך המואץ של המעבר למגורים בערים הגדולות, אינדיבידואליזם, קפיטליזם, גלובליזציה ואינטרנט, טרור בין לאומי, התערערות שלטונות מרכזיים, ירידת האידיאולוגיה, רציונאליות שאיננה מאפשרת משמעות שמעבר למציאות היבשה (למשל, כזו השוללת את האפשרות לקבל את התפיסה של חיים לאחר המוות כמציעה פתרון למצוקת המוות), פרוק המשפחה המסורתית, גידול בשעות הפנאי, כל אלו גורמים לאדם, הבודד מהותית, לנסות ולרדוף (נואשות) אחרי האושר.

בעידן תרבותי קודם, שבו היה פשר והסבר מטפיזי לחיים, קראו לאושר 'גאולה'. האושר לא היה תחושה סובייקטיבית-אישית וייחודית, אלא הוא היה מוגדר במונחים חיצוניים לאדם: מוסריות, קדושה, נאמנות לאמת. המאושר היה זה שהצליח לממש יותר אידיאות של הנכון הראוי והאמיתי.

אבל נחזור לימינו. האושר האישי הינו המטרה החשובה ביותר של בני האדם היום. לעיתים, אמנם, הוא נתפס כ"אופנה" חברתית-תרבותית ולא כהגדרה על-זמנית של טבעו המהותי של האדם, אבל, אם נדבר בכנות, היינו כולנו רוצים להיות מאושרים. לעיתים נראה כי אנו עסוקים במרדף כמעט היסטרי אחרי האושר, אבל באמת מרדף זה מחביא בתוכו את הריק והבלבול של כל אחד מאיתנו.

ב-1978 חלה מהפכה בתפיסת האושר. עד אז חשבו כי אם אתה צעיר בריא ועשיר אתה מאושר. ולפתע, עם פרסום המאמר "זוכי פיס וקורבנות של תאונות – האם האושר הוא יחסי?" (פיליפ בריקמן ואחרים) הסתבר כי גם מבוגרים, נכים ועניים יכולים להיות מאושרים. מסקנת המחקר ההוא היתה כי אנשים שנסיבות חייהם מסיטות אותם משווי המשקל הרגשי שלהם למצבים קיצוניים (התעשרות פתאומית או פגיעה פיסית קשה) לומדים עם הזמן לחיות עם מצבם החדש, ובתום תקופת ההסתגלות הם חוזרים לרמת האושר הקודמת שלהם. מחקר זה נתן דחיפה חזקה לתפיסה כי האושר הוא עניין של אופי ואישיות ולא של נסיבות חיים.

אושר ביולוגי – אישיות ואופי

בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים גילו מחקרי האושר כי גורמים כמו נישואין פעילות חברתית או אמונה דתית, למרות השפעתם על תחושת האושר האישי, תורמים רק כ- 20% לתחושת האושר. היכן ה-80% הנותרים? התשובה היתה: מאפייני האישיות הם הגורם המכריע. השמחים והאופטימיים ממשיכים להיות כאלה גם כשהם נתקלים בקשיים, והמלנכוליים אינם מאושרים גם כשנסיבות חייהם יאירו להם את פניהם.

גילוי הנטייה המקדמית הזו הובילה לתפיסה שלפיה הגנטיקה קובעת במידה רבה את מידת האושר בחיים. גילוי זה נתן תמריץ לחיפוש אחר הגן של האושר. אבל הגנטיקה איננה חזות הכל. היא אמנם משפיעה במידה רבה, אבל לא באופן מוחלט. התברר כי מידת האושר היא לא כמו צבע העיניים או הגובה, אלא היא כמו המשקל או כמו כמות הכולסטרול בדם. כשם שבעזרת פעילות גופנית או דיאטה אפשר להשפיע על המשקל, למרות הנטייה הגנטית, כך גם מתאפשר לנו לנהל את חיינו כדי להיות מאושרים יותר.

 (ראה www.openu.ac.il/Adcan/adcan48/pages10-15.pdf)  

מהו בכלל אושר

אין לנו ברירה אלא להניח כי בחיינו המודרניים האושר הינו תחושה סובייקטיבית, והאדם עצמו הוא השופט העליון המכריע האם הינו מאושר. אך למרות זאת נעשו כמה וכמה מדידות אובייקטיביות של פעילות מוחית והורמונאלית, ובדרך כלל נמצא מתאם בין הדיווח הסובייקטיבי למדדים הפיסיולוגיים. (אבל גם כאן אפשר לטעון כי בדיקות אלו אינן ממש אובייקטיביות, אלא הן תלויות בפרשנות של הנתונים שמספקים המכשירים).

מהיותו של האושר סיכום של תחושות סובייקטיביות אנו יכולים להסיק בברור כי האושר איננו תרגום או הכללה של חוויות בלתי אמצעיות, אלא הוא תוצאה של עיבוד קוגניטיבי והמשגה המקנה לחוויות אלו משמעות. מכיוון שהאדם הוא הבעלים המוחלט של הבנת חייו (שלא לומר, עיצוב חייו) הוא השופט העליון של מדת אושרו.

עיבוד קוגניטיבי המקנה משמעות נתון להטיות מחשבתיות שלעיתים קרובות אין להימלט מהן. למשל 'אשליית המיקוד' שהיא שיפוט של מערכת שלמה וכוללת תוך מיקוד תשומת הלב בפרט חלקי ממנה הזוכה למשקל יתר. למשל, כשאנו פוגשים עיוור אנו מתייחסים לעיוורון שלו כגורם המהותי ביותר בחייו. כל אישיותו מתמצת בעיוורונו ואנו שוכחים שלחייו יש גם ממדים אחרים. ודוגמה נוספת: דומה לכך הוא המצב של ההסתכלות על הכאן והעכשיו כאילו הוא התמונה של 'כל הזמן, תמיד'. כל זוג מכיר את המריבה המלווה במילים 'תמיד זה ככה אצלך'. מיקוד צר כזה הוא הנטייה לראות את המכלול באפיון שבו אנו מתמקדים עתה.

מהטיה זו נובעת התפיסה כי אהיה מאושר רק אם אצליח לעבור לדירה יותר גדולה או אם רק אעשה דוקטורט. האושר של החיים כמכלול נשפט בטעות כתלוי בגורם בו אני מתמקד עתה. אם אזכה בפרס הגדול או בפרסום ובתהילה אהיה מאושר. אשליית המיקוד נותנת ערך גבוה הרבה יותר לשינוי המבוקש. כל מכלול החיים נצבע בצבע האושר המצופה.

הטייה נוספת היכולה להשפיע על ההבנה של האדם לגבי אושרו היא אפקט הסיום כמשפיע מרכזי. אם הרגעים האחרונים היו טובים ונפלאים, אני מאושר. בתחילת החופשה אמנם רבתי קשות עם אשתי לגבי מסלול הנסיעה, אבל הסיום במסעדה ובמופע הרחוב המשמח שראינו השכיח את הכל, והחופשה היתה נפלאה ואנו ממתינים בקוצר רוח לחופשת קיץ הבא.

הביטוי 'הנשיקה שמבעד למטפחת' מקבל בהקשר זה משמעות חדשה. המטפחת היא דרך העיבוד שלעיתים היא שגויה.

 

אבל כמו הביולוגיה והגנטיקה, כך גם ההטיות, הם אינן יכולות למנוע דיון בשאלה הפשוטה: האם אני מאושר ואיך להיות עוד יותר מאושר.

דיון פסיכולוגי באושר

אל מול עינינו עומדת וניצבת ומאיימת הכרזתו ההיסטורית של פרויד: האושר איננו טבעי לאדם, המצב הרגיל של האדם הוא אומללות נסבלת שאיננה מפריעה באופן קשה לתפקודו. (רק אם היא אומללות המפריעה לתפקודי החיים שלך – לך לפסיכולוג שיעזור לך.)

ובכל זאת.

חוקרי האושר מצביעים על כפל פנים במושג אושר: חוויה של שמחה (השמה דגש על הממד הרגשי של האושר), ותחושה של שביעות רצון כללית של האדם מחייו (השמה דגש על הממד התבוני של המושג). שניהם נשענים בצורה ברורה על החוויה הסובייקטיבית של האדם לגבי חייו. יש המוסיפים למושג שני מרכיבים חשובים נוספים: חוויות של הצלחה ובעלות על קניינים בעלי ערך (לא רק במובן הכלכלי, אלא כמו למשל יחסו של האמן היוצר אל היצירה שלו ). הפך האושר הינם תחושות של  חרדה ודיכאון.

האושר הינו חוויה אישית המתרחשת ביחד ולחוד בשלושה ממדים: תבוני, רגשי, ולא פחות חשוב מהם הוא הממד החושי. שלושתם יכולים לתרום זה לזה לחזק זה את זה.

וכאן עולה שאלה חשובה ביותר: האם אמנם שאיפתו של האדם היא למצוא את אושרו, או שמא השאיפה היא בעצם המאמץ להשיג את האושר. האם העיקר הוא תחושת הרצון והגעגוע אל היעד, או ההגעה הממשית אליו? שהרי תיאוריית ההסתגלות אומרת כי לאחר שהאדם ישיג את אושרו הוא יתרגל אליו, יראה בו מובן מאליו ויחפש אתגר חדש. תיאוריה זו מחזקת את התפיסה כי המאבק לאושר חשוב מהשגתו.

נו כבר, אולי נגיע לעיקר, איך נהייה מאושרים?

ובכן, רבים מן המחקרים מגלים כי הנסיבות הקובעים את אושרנו הם:

בראש ובראשונה יחסים בין אישיים טובים. הביטוי יחסים בין אישיים טובים ומספקים הוא בפשטות – אהבה. אהבה במובנה הרחב הכוללת גם מחויבות, נאמנות, יחסי אמון, תמיכה, אינטימיות  אחריות, כבוד הדדי ועוד.            הסתבר כי עלייה בכמות הקשרים החברתיים הטובים מגבירה את האושר (מספיקה אפילו ידידות וחברות שהם לא ממש אהבה במובנה המלא).

עבודה מעניינת ומאתגרת המנצלת את הכישורים ונקודות החוזק שלנו.  

פנאי וההנאה ממנו (תחביבים המאפשרים אוטונומיה, דימוי עצמי חיובי, גיוון ומשחקיות!!!!).

רגעי שיא. לדוגמה, המלחין אלכסנדר גוהר מתאר כך את חוויית חיבור המוסיקה: "המוסיקה כותבת את עצמה. נעלם המלחין שמתמודד עם החומר, ונשאר רק המשרת של החומר, המבצע את הוראות הצלילים. זוהי בדיוק התחושה שבה אני רוצה, ולמענה כדאי לשאת את כל היתר. בעיני, החוויה הזאת עולה על כל הסיפוקים שאני מכיר או מסוגל לדמיין. כיוון שבאותו רגע מציפה אותי תחושה אוקיינית של אחדות עם כל מה שסביבי." (מצוטט אצל אנטוני סטור "מוסיקה ונפש")

צ'יקסנמיהלי – Csikszentmihalyi, M. & Csikszentmihalyi, I.S. (eds.). 1988. Optimal Experience: Psychological Studies of Flow in Consciousness. New York: Cambridge University Press.

מתאר את התהליך שבו מתח חיובי מגיע לפורקן ולפתרון הנותן תחושת התרוממות רוח והתפעלות, כהצלחת תהליך של מתן משמעות. הוא מתאר מהלך פסיכולוגי פנימי שבו האדם מציב לעצמו אתגר בצורת מטרה ברורה היוצרת אצלו מתח חיובי. אתגר זה הוא משימה ברורה ומוגדרת שהנה גם בת בצוע, אך גם יש בה אתגר לביצוע דבר מה בעל משמעות. מטרה זו איננה פשוטה ופשטנית מדי, אך גם איננה פנטסיה בלתי-אפשרית. נוצר אצל האדם מתח חיובי הדוחפו לפעולה התואמת את הרגשת היכולת שלו. האדם חש כי הוא יכול לשלוט בתוצאות, כי מטרה זו היא בהישג ידו, ואם אכן יפעל היטב הוא יגיע לתוצאות המקוות. האדם אכן נענה לאתגר, מבצע ומצליח. הוא זוכה למשוב חיובי מיידי על פעולתו מעצם ההצלחה. האדם מבין מהר מאוד כי באמת יש שכר להליכתו בדרך זו והוא מצליח להפיק ממנה מה שקיווה. האדם הצליח ליצור מפרטי המציאות דבר מה בעל ערך עבורו.

אם כן שלבי התהליך של הפעילות הנראית כחוויה של התרוממות רוחנית שכמעט ואינה ניתנת למחקר עיוני הם: מטרה ברורה ומאתגרת היוצרת מתח חיובי, הרגשת יכולת לפעולה ולשליטה בתוצאות, ומשוב חיובי מיידי. שלבים אלה מביאים בעקבותיהם מעורבות של אישיות האדם כולה בהרמוניה, ללא הפרעות של הסחת הדעת. האדם מרוכז בעשייה ובעצמו. התרכזותו היא אמנם מעשה שיש לו ממד חיצוני מעשי, אך למעשה הוא מתרכז כאן בטיפול באותו מתח חיובי עצמי שהוא זיהה במציאות מתוך עצמו. בפעילות כזו האדם מאבד את תחושת הזמן, המקום וההקשר, והוא נתון כולו (בכמה רבדים באישיותו) למילוי האתגר שעומד בפניו, אותו אתגר שהוא הביטוי העצמי שלו. הוא חש בהתרוממות הרוח המביאה אותו להרגשה של הרמוניה של העצמי עם מלאות הפעולה שהוא נתון בה. תודעתו ועצמיותו מלאים תודעת המעשה וחיבורו אל המעשה, וכך נוצרת עתה מטרה חדשה שהיא תחושת המלאות הזו. כלומר התוצאה של העשייה היצירתית הזו מביאה את האדם לתחושת מלאות תודעתית שהיא מעתה הופכת להיות יעד אישיותי חדש לאדם

חיים עם מטרות ושאיפות. 

מנוחה ובטלה.

תחושת האושר (במובן של שביעות רצון מהחיים) נחקרה בקרב אנשים רבים, ונמצא, במפתיע, כי היא עולה במעט עם הגיל (למרות שתחושות השמחה פוחתות) אולי מכיוון שאנשים משלימים עם מה שהגיעו אליו בחייהם.

כמו כן נמצא, שוב במפתיע, שהמצב הכלכלי הוא בעל ההשפעה הנמוכה ביותר מכל הגורמים שנבדקו כמשפיעים על האושר וגם מצב בריאותי איננו בראש סולם העדיפות לקביעה מיהו המאושר.

דיון פילוסופי באושר

הפסיכולוגיה של פרויד "שטפה לנו את המוח". אולי אפשר לראות את חיינו מזווית אחרת? אולי אנו מניחים בטעות כי אנו קרובים יותר לאומללות, אבל האושר קרוב אלינו באותה מידה? אולי אנו ממקמים את עצמו בטעות כיותר קרובים למסכנות? שאלות אלו מעלות את האפשרות כי אומללות ואושר יכולים להיות פעולה של בחירה. סבך החיים המודרניים וג'ונגל הנסיבות המהיר והתובעני השכיח מאתנו את היוזמה והיכולת שלנו להסתכל על עצמנו אחרת, כשמחים וכמרוצים יותר.

הוסיפו לכך את התפיסה שלהיות מאושר זו אומנות, אפשר ללמוד ולתרגל להיות מאושר. תפיסה זו מציעה כי האושר הוא פעילות ולא תחושה השורה על האדם (ראה תורתו של אריך פרום). בין מפתחי האינטליגנציה הרגשית (כמו דניאל גולמן) הוצעה פעילות המבליטה את האושר הקיים. התהליך המפעיל את האושר הוא: שכלול היכולת של העצמי לזיהוי תחושות ורגשות, מציאת ביטוי הולם להם, שליטה בדחפים והשהיית סיפוקים, וטיפול נכון במצוקות וחרדות. זהו אמנם תהליך פסיכולוגי, אבל בבסיסו עומדת תפיסה חדשה של האדם את עצמו. שוב איננו פסיבי הנענה לתנאי חייו, אלא הוא מוביל את חייו.

גישה פילוסופית חשובה, שכבר רמזנו עליה, היא כי טעם האושר הוא בהיותו לא ברור ומעורפל, ולכן לא מאפשר שליטה. האושר איננו יכול להיות מושג, יתרונו בכך שהוא מעורר געגועים, שהם עיקר מהותו של האדם (וכבדרך אגב ובנוסף לכך משפר את ידיעת האדם את עצמו). הכמיהה והגעגוע הם המקור לאנרגיית החיים שלנו.

גישה פילוסופית הבאה מן המזרח (למשל, זן בודהיזם), טוענת כי להיות מאושר הוא להבין (ולא רק בשכל) שהעולם ואנו בתוכו הוא כמות שהוא. האדם המאושר הוא זה היכול להתמזג בהרמוניה ולהתחבר עם הקיים, הוא חלק מן המכלול של המציאות. האדם איננו אומר 'בשבילי נברא העולם', ולכן אני צריך לעצב אותו (את המציאות סביבי) בדמותי, אלא התכלית הטבעית של האדם היא לחיות חיים שהוא חווה אותם במלואם כמות שהם, על מה שנראה לעיתים כאושר ולעיתים כצער ואומללות שבהם. רדיפה אחרי האושר, דינה לתסכול.

איך אסכם את הדברים? בברכה שנהיה מאושרים? עכשיו אינני בטוח.

אולי בברכה כי נוכל להמשיך תמיד לשאול את שאלות היסוד של חיינו.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אדוה  ביום מרץ 22, 2009 בשעה 19:44

    תודה רבה, פוסט מרתק!
    העלית נושאים רבים, אבל בכותרת התייחסתי רק לפסקת הסיום שלך: האם "להיות מאושרים" היא הברכה האולטימטיבית? באמת לא בטוח. לא בטוח כלל שהאושר הוא השאיפה הגדולה ביותר שלנו, גם אם נדמה שכן. אילו יכולנו לחיות בגן עדן של שוטים, אושר שנובע מתוך אי-הכרת המציאות, האם היינו מסכימים? לא בהכרח, ולא כולנו, כנראה.ואם האושר היה מושג תוך דריכה על גופות (מטאפוריות) של אחרים? שוב לא בטוח. האם יכול להיות שהאושר פשוט מוערך יתר-על-המידה, תוך הקטנת הערך המיוחס להישגים אחרים (כמו משמעות או מימוש עצמי)? בכל מקרה, בחרת בברכת-סיום יפה. "חיים ללא עיון, אין בהם טעם"… 🙂

  • איריס  ביום מרץ 26, 2009 בשעה 23:22

    תודה רבה, נהניתי מכל מילה..
    מחווייתי את עצמי, מיצוי האושר שלי מתנקז אל הגמישות ההכרתית לצפות במתרחש מחוצה לי ובתוכי, בין אם אלו אירועים "מצערים" או "משמחים", ולהעמיק את הבנת הקשר והסמליות הטמונים באירועים הללו

  • שולמית  ביום מאי 1, 2009 בשעה 23:48

    אם אינני טועה, התרגומים "מבעד למטפחת" היו ב'הארץ

    העדר האושר כואב פיזית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: