חשיבה פואטית-מטפורית

 
מה אתה חושב כשאתה פוגש חבר ילדות כשאתה עומד בתור בבנק? וואו! הראש שלך מתמלא בהמון מחשבות. כולנו מכירים את השטף המחשבתי המתעורר בנו לנוכח חפצים ואירועים, שטף אסוציאטיבי המאפשר לנו להשוות בין הנוכח לעשרות פריטים ואירועים הנמצאים בזיכרון שלנו. על מצבור אסוציאטיבי זה מוטל בדרך כלל רסן התפקוד היעיל והנורמטיבי (הגיע תורך לדבר עם הפקיד בבנק). בדברים הבאים אנסה להראות כי החשיבה האנושית ביסודה מאפשרת לפרוש מרחב גדול של אסוציאציות לנוכח המציאות הקונקרטית שהיא פועלת בה. ובמילים אחרות, החשיבה היא, ככל הנראה, קודם כול פתוחה במהותה.
 
 
ב-1987 ערך רוברט הסקל ספר[i], ובו ניסה להציע גישה קוגניטיבית שלא תאמה את הזרם הקוגניטיבי המחקרי המרכזי של התקופה. במאמריו שבקובץ זה (וגם במאמרי עמיתיו התומכים בו) הוא דחה חלקית את הגישה האנליטית-לוגית-אלגוריתמית-מחשובית צרה, לטובת גישה "פואטית", פחות מודעת ופחות רציונלית. הוא ניסה להראות כי המחשבה מבוססת על קישורים אסוציאטיביים בין תחושות, רגשות, מראות ורעיונות שחלקם מודעים יותר וחלקם מודעים פחות. המחשבה אינה בהכרח תואמת את המודל הישיר הלינארי והמאורגן  (אלגוריתמי) ההולך צעד אחר צעד כמו תרשים זרימה, אלא מנכיחה בו-זמנית "בליל" רב-גווני של מראות, חוויות, תחושות ומושגים רבים. חוקרי הקוגניציה המודרנים היו רגילים לראות בהתייחסות כזו אל המחשבה (כפעילות הוליסטית רב-שכבתית ורב-כיוונית) כחשיבה "פרימיטיבית" שאיננה מספיק אנליטית, מדויקת ומכוונת.[ii]
הסקל טוען כי התפיסה האריסטוטלית והקרטזיאנית, שעיצבה את תרבות המערב, התעלמה מחוויית מציאות לא-ליניארית ופחות רציונלית. הוא טוען כי האדם קודם כול מרגיש ומדמיין את המציאות על-פי דומות שהוא מוצא בה. מה שהוא רואה לנגד עיניו מזכיר לו מיד ומנכיח דברים רבים אחרים. הוא חווה את המציאות כ'מטפורית', כדומה למשהו אחר. לחשיבה זו הוא קורא 'חשיבה פואטית'. המחשבה הרציונלית המערבית הפרידה בין חלקי המטפורה והצביעה על התהליך השכלי המופשט שמתרחש. אבל "קודם כל היתה המטפורה לא כאנלוגיה אלא כזהות." (הסקל שם, עמ' 69). זהות זו אומרת כי הנוכח הוא גילום של דברים נוספים הדומים וקרובים אליו. הנוכח אינו נפרד מיסודות אחרים הקשורים בו. קליטה ועיבוד מחשבתי של כל פרט במציאות כרוכה באופן מיידי בחיבור ובהשוואה מחברת.
הסקל הולך בעקבות הוגה הדעות האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו (1668-1744),[iii] וטוען כי החשיבה המטפורית ההזדהותית היא תהליך ראשוני, מיידי ואינטואיטיבי, והשפה הלוגית היא התפתחות משנית. חשיבה הזדהותית היא זו היכולה להתייחס, לעבד ולהבין דבר אחד במושגים של דבר אחר.[iv] בעולם המושגים הדתיים שבו נוסחו הדברים אז, נטען כי הברק והרעם אינם ביטוי נפרד וחיצוני לכוחו של האל, אלא הם גילום של פן אחד, או יותר, באל. הברק איננו רק דומה לכוחו של האל, אלא הוא חלק וגילום של כוח זה, הוא כוחו של האל. כשאדם רואה ברק הוא רואה ומזהה בו את האל. הוא רואה בו גילום של כוח היכול להרוס, ובמקרים אחרים גם לבנות. הברק מנכיח את האל על מגוון כוחותיו.[v] 
אין זה מענייננו להיכנס לעומק הדיון על החשיבה ההזדהותית, אך חשוב להדגיש את המרכיב המחשבתי החשוב בה, שרואה וחווה בנוכח, דברים נוספים שאינם נוכחים בו בגלוי. אפשר להסביר את הדבר באמצעות התואר 'חשיבה באמצעות סמלים', אך הכיוון שאני חותר אליו ברגע זה הוא הבירור של היכולת הקוגניטיבית המאפשרת חשיבה כזו. חשיבה בסמלים היא כותרת שצריך למלאה בתוכן, ומייד אעשה זאת, אבל קודם כול יש להדגיש את גרעין הפעולה המהותי של החשיבה בסמלים, שהוא היכולת, והנטייה הטבעית והראשונית לחוות מרחב אסוציאטיבי רחב המתחבר אל הפרט הנוכח. מרחב זה הוא המאפשר לראות למה הדבר דומה ומתוך המכלול הזה להבין אותו. 
ונשוב להסקל. לדעתו ההפרדה האנליטית בין חשיבה מטפורית לחשיבה לוגית-אלגוריתמית יצרה ניתוק בין חשיבה מופשטת לחיים עצמם. חשיבה מטפורית, משווה, הרואה בכל תופעה עוד תופעות הדומות והקרובות לה, היא ביטוי לחוויית חיים ראשונית. הלוגיקה אינה סותרת את המטפוריות, טוען הסקל, אלא היא הפשטה מרוחקת יותר שלה. החוויה החושית המגוונת והרב-כיוונית הייתה השלב המקדים של החשיבה, ולאחריה באה ההפשטה הלוגית והרציונלית. אפשר לתאר את החשיבה הראשונית הזו כחשיבת רוחב, המקשרת ומחברת בין הנוכח לבין שדה משמעות רחב שהוא מעורר. באותו אופן נוכל לומר כי החשיבה הלוגית היא מעין חשיבת אורך, שבה שלב אחד מביא לזה שאחריו.
מכיוון שהחשיבה המטפורית קישרה קישור מקרי וכמעט אקראי בין תופעות ייחודיות, אפשר אפילו לקרוא לה 'קפריזית' (מכיוון שהייתה קשורה לחוויות ייחודיות, ובהמשך נראה כי היה מי שקרא לה 'אפיזודית'). לכן הלוגיקנים ראו אותה כלא-רציונלית. הרציונליסטים לא רצו לראות בחשיבה המטפורית את הבסיס לחשיבה הרציונלית, ולכן הפרידו ביניהן. הם ראו בברק תופעה שצריך לנתחה כתופעה פיזיקאלית חשמלית סיבתית, ולא גילום כוחות טבע מעורפלים. אבל  על-פי הסקל, "התהליך המטפורי הוא הע
לם המעורפל המקומי והקונקרטי של היקום הגדול והמופשט של השפה הלוגית." (הסקל שם, עמ' 259) המקריות המטפורית "הועלתה" לחוקיות רציונלית כוללת ונותחה בכלים אנליטיים. אבל למרות ההפשטה האנליטית, הלשון והלוגיקה ממשיכים עדיין לשקף ולבטא בעקיפין את המחשבה המטפורית. הסקל מתאר את היחסים ביניהם כמו לוח זכוכית מעל נוזל מבעבע, שמשאיר על הזכוכית נתיבים של בועות. "נתיבי הבועות" הלוגיים הללו הם רק העקבות של התנועה המבעבעת תחת לוח הזכוכית. תנועה זו היא החוויה החושית המגוונת והרב-שכבתית המחברת בין חוויות רבות ומשווה ביניהם. אבל הסקל, כאיש קוגניציה מודרני, טוען כי החשיבה כמכלול דורשת את קיומן המשותף, וכי אלו שני צדדים של דבר אחד. לוח הזכוכית השטוח משקף על גביו רק עקבות של החשיבה הראשונית התלת-ממדית.[vi] גם בסמל, הוא טוען, קיימים שני פנים אלו: הסימן המייצג חוויה פנימית "פואטית" רב שכבתית.[vii] 
בעקבות הסקל קמו גם חוקרים נוספים והחזירו את ה'דומות' לקדמת הבמה הקוגניטיבית. לא פלא הוא כי המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), שנחשב למרכז חשוב ביותר בחקר במדעים הקוגניטיביים, פרסם ב-1998 ספר בשם "דומות וסמלים בחשיבה האנושית".(Sloman & Rips 1998)
במאמר הראשון בספר זה, שמחבריו הם עורכי הספר, הם חוזרים לאינטגרציה שבין הדומות לאלגוריתמיקה הלוגית, כאינטגרציה בין הגמישות והמיידיות המחשבתית, לבין היכולת האנליטית של ההרכבה והסקת המסקנות הברורות. הדומות אמנם אינה שולטת על המחשבה לחלוטין, והיא מצריכה את מערכת הכללים האנליטית (במיוחד בתחום הלשוני), אבל היא בעלת תפקיד מרכזי בהשוואת מרכיבים בהקשרים ייחודיים. הדומות היא מסלול מחשבתי מהותי ובעל חשיבות כשלעצמו העובר עיבוד בדרך נוספת על-ידי החשיבה האלגוריתמית השיטתית והיעילה. הדומות היא גמישה ועמומה במקצת, ומדגישה את הרצף, והיא משמשת בסיס לחשיבה לא פחות מאשר החשיבה הגלויה והשיטתית של ההגדרות המופשטות, המשתדלות למסור אבחנות בינריות ניגודיות ברורות של לכאן או לכאן על פי מיטב המסורת של הלוגיקה המערבית.[viii]
האם הדומות היא באמת בסיסית וראשונית יותר? "טבעית" יותר? גם הפסיכולוגיה נתנה דעתה על נושא זה.
החלוקה בין תהליכים תודעתיים ראשוניים (דמיון, רגש, חלימה וגם חשיבה סמלית ואחרים) לבין תהליכים משניים, הכוללים גם את החשיבה הרציונלית האובייקטיבית, נידונה רבות לפני הסקל גם במסגרת הפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו. התהליך הראשוני נתפס כפרימיטיבי, כחסר מבנה וארגון, וככפוף למשני, אבל גם כקודם לו. כל ביטוי של תהליך ראשוני (כמו למשל אמנותי ופואטי היוצר זהות בין המסמן למסומן) נחשב כרגרסיה.[ix] עם התפתחות התאוריה אצל ממשיכי פרויד, חל בה שינוי (שחלקו היה ערכי ותרבותי) ששינה את ההתייחסות אל התהליכים הפואטיים הללו וביניהם גם ליצירת סמלים. התהליך הראשוני לא נחשב עוד נחות יותר מהמשני. לתהליך הראשוני ניתן מקום של כבוד בהתפתחות האדם לאורך כל ימי חייו. האמנות והחלום, כמייצגי תהליכים אלו, אינם רק הכנה למשהו אחר "מתקדם" יותר.[x] התייחסויות אלו מחזקות את ההבנה כי החשיבה האנושית היא בעלת ממדים חשובים של פתיחות מהותית, המתבטאת במטפורה ובסמל. יכולת ההשוואה, ובעקבותיה יכולת הקישור הרב-כיוונית, היא, בכל אופן, ממהותה של הפעילות המחשבתית האנושית.[xi] למרות הכבוד המחודש שניתן לתהליכים הראשוניים הם ממשיכים להקרא כך גם היום, ואולי הם באמת ראשוניים?
בספר הנזכר שערך הסקל יש מאמר נוסף של ריימונד גיבס המבשר את ספרו הגדול The Poetics of Mind (Gibbs 1994). במאמרו מסביר גם גיבס, כי התהליך המחשבתי הבסיסי הזה מאפשר את הקישור בין שני חלקי המטפורה מתבסס על מרחב עמום ופתוח של משמעויות המעוררות מגוון רחב של חוויות.
אחד המשפטים הראשונים של גיבס בספרו הגדול הנ"ל הוא: "החשיבה האנושית מעוצבת ביסודה על-ידי תהליך פיגורטיבי או פואטי." (שם, עמ' 1) הספר הזה כולו נועד להוכיח אמירה זו. והוא ממשיך שם: "מטפורה, מטונימיה, אירוניה ותבניות נוספות, אינן עיוות של חשיבה ליטרלית, אלא סכמה בסיסית שעל-פיה בני האדם ממשיגים את החוויות שלהם ואת המציאות בה הם חיים." חשיבה כזו איננה אובייקטיבית, מדויקת ומשותפת לכולם; היא תלויה בייחודיות של כל מתאר שמתייחס אל הנוכח לפניו על פי חוויות דומות לו הנמצאות בתודעתו. האדם מעצב את תפיסת עולמו על-ידי העברה חווייתית, ובעקבותיה העברה מושגית, המבינה מרכיבים חדשים כמטפוריים. 'אני רואה שצדקתי' הוא ביטוי של העברה מטפורית של יכולת הראייה הפיזית הברורה אל תחום אחר. זו אמנם מטפורה שחוקה, אך המנגנון המחשבתי הוא מטפורי ומשתקף בלשון. לסיכום, טוען גיבס: החשיבה המטפורית היא תהליך בסיסי ומהותי ההופך חוויה למושג, וממנו לדיבור.
חשיבה ראשונית, הזדהותית, מטפורית, אנלוגית, סמלית, פרימיטיבית (זה חלק משלל השמות שמניתי עד עתה לתיאור התופעה), תפסה מקום חשוב גם אצל האנתרופולוגים. גם הם התעניינו בחשיבה "המשונה" הזו.
מחקר החשיבה "הפרימיטיבית" החל באירופה ה
קולוניאליסטית של המאה ה-18. היכרות עם עמים נידחים, שמנהגיהם נראו משונים ביותר לבני אירופה, הביא לצמיחה של מחקר אנתרופולוגי נרחב. בתוכו ובלבו של מחקר זה היה הניסיון להתחקות אחר דרכי החשיבה המיוחדות לאותם זרים. התאוריה ההתפתחותית הדרוויניסטית במאה ה-19, שראתה בלוגיקה המערבית האנליטית והמופשטת את פסגת היכולות המחשבתיות האנושיות, סיפקה גם היא תמיכה רעיונית נוספת לדיון, ונתנה את "הרשות" להתבונן בהם בסקרנות. המחשבה ה"פרימיטיבית" הפרה-לוגית נותחה למשל במפורט על ידי הצרפתי לוסיאן לוי-בריל (Levy-Bruhl).[xii] הדיון פינה את מקומו במשך הזמן לדיון סוציולוגי (אמיל דירקהיים, אלפרד רדקליף-בראון ועוד). האנתרופולוגים-סוציולוגים הדגישו את התפקוד של החשיבה הזו בגיבוש החברה. לדיון הסוציולוגי הזה נוסף הממד הסטרוקטורליסטי, שדן באופן שבו מרכיבי המערכת החברתית מתחברים זה לזה.[xiii] הדיון האנתרופולוגי נמשך עוד אצל אדווארד אוואנס-פריצ'ארד (אוואנס-פריצ'ארד 1998), ואצל קליפורד גירץ (גירץ 1990) וגם אחריהם.[xiv]
סיכום סכמתי, אבל ממצה, של שנות המחקר הראשוניות אפשר למצוא בהקדמה לספרם של פרנקפורט ואחרים (פרנקפורט, פרנקפורט, וילסון ויעקבסון 1967) 'לפני היות הפילוסופיה – מחקרים במחשבה הספקולטיבית במזרח הקדמון'. הם משווים שם בין החשיבה המודרנית המערבית לחשיבה "הספקולטיבית". המחברים אומרים כי החשיבה המודרנית מבחינה בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, ואצל ה"ספקולטיבים" הכול סובייקטיבי. החוויה האישית הייחודית היא ייצוג ראוי של התופעה. החשיבה המודרנית מנסחת חוקים אוניברסליים אובייקטיביים, שהם הפשטות תאורטיות של התופעות שבמציאות. ואילו החשיבה ה"פרימיטיבית" מרוכזת בתופעות הייחודיות והמוחשיות, ולא בהכללות שלהן. המודרנית מדגישה את היכולת האנליטית והביקורתית, והאחרת את היכולת הסינתטית. מכאן נובע כי החשיבה המודרנית מפרידה בין חומר לרוח, ומעדיפה את "אמיתות" החומר על פני ערטילאיות הרוח, והספקולטיבית נותנת משקל חשוב ביותר, למשל, גם לחלומות. החשיבה המודרנית יוצרת הפרדות דיכוטומיות חד-משמעיות, והאחרת מדגישה את הרצף (למשל: המוות הוא המשך החיים). החשיבה המודרנית עושה הבחנה מערכתית בין השלם לחלקיו, וה"פרימיטיבית" מתארת לפעמים את החלק כייצוג של השלם כולו (שמו של האדם שווה לאדם כולו, הצל שלו = הוא). לא אמשיך למנות את ההבדלים שהם מתארים בעמודים המעטים (המחזיקים את המרובה) של ההקדמה לספרם בהקשר של יחסים סיבתיים, תיאורי זמן ומרחב וכו'. רק אסיים סקירה זו ואומר כי הם מתארים את המחשבה המודרנית כמנתקת בין הייצוג למסומן על ידו, ואילו המחשבה "הספקולטיבית" מאחדת בין הסמל למשמעותו. בכך נוצרת זהות בין שני חלקי האנלוגיה. הסמל והמטפורה אינם זרים ושרירותיים כלפי תוכנם, יש ביניהם חיבור מהותי.
המסקנה עד כאן היא, כי ככול הנראה צדק הסקל בטענתו כי התהליכים המחשבתיים הראשוניים, המטפוריים, נדחקו הצידה אל מול הדרישה האנליטית המחמירה. אך האם מתן "הכבוד" המחודש לתהליכים אלו נובע ממחקר אמפירי הנסמך על כלי מחקר אובייקטיבים,[xv] או שמא זו משאלת לב של "אופנה" חברתית-תרבותית?
ואכן יש הטוענים כי לתפיסה זו בדבר ראשוניותה של הדומות האנלוגית מקורות אידאולוגיים תרבותיים ברורים. אין זה תיאור חסר פניות הנובע ממחקר אמפירי (אליו אגיע בהמשך), אלא קביעה הנובעת מתפיסת עולם תרבותית. בשורות הבאות אביא תמיכה לדעה זו ואנסה למקם תפיסה זו בשורשים תרבותיים מובחנים. אעשה זאת בעזרת דוגמה אחת (בלבד) המוכרת לקורא היהודי- ישראלי.
יצירה המתארת  תיאור הקרוב לתפיסה זו, והחושפת במעט את השורשים התרבותיים הללו, מודגמת במסה המפורסמת של חיים נחמן ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" (שנכתבה ב-1915). מסה זו מוצאת את שורשי הביטוי האנושי בצורך נפשי אישי ראשוני, המשתמש בלשון בדרך ציורית-קונקרטית-דימויית. כוחה הראשוני של הלשון מתבטא במטפורה ובשירה. אמנם מאמר זה מדבר על הביטוי הלשוני, אך הנקודה החשובה לי כאן היא אופן החשיבה המתבטאת בביטוי הלשוני.
שני מאמרים התוהים על ההשפעות התרבותיות שהשפיעו על ביאליק מחזירים אותנו אל התקופה הרומנטית.
רינה לפידוס[xvi] מוצאת את ההשראה לדברי ביאליק אצל בלשן רוסי בן המאה ה-19, אפנסיי פוטבניה (1835-1891), שהושפע מהגישה האידאליסטית של פילוסופים ופסיכולוגים גרמנים בני זמנו, והשפיע רבות על הסימבוליסטים הרוסים. פוטבניה חושב כי המילה היא ביטוי לחוויה רגשית של האדם. למילה יש שתי משמעויות: המשמעות האישית הסובייקטיבית, ואטימולוגית, שעושה אותה לכלי לקומוניקציה. כל מילה המועברת מדובר לשומע "אינה אלא אמצעי לעורר את תחושותיו וחשיבתו של השומע." (עמ' 131); "בין כל דובר ושומע, מקבלת המילה משמעות חדשה, אינדיווידואלית וחד-פעמית." (עמ' 132) כל אחד ממלא את המילה במשמעות אישית משלו, על-פי חוויות חייו הוא.
השירה, אומר פוטבניה, היא ביטוי של סוג חשיבה רגשי וסובייקטיבי. אין בה פירוק אנליטי של המציאות, אלא אחדות והזדהות. השירה משקפת את המציאות בדרך פיגורטיבית, בצורה מוחשית
והרמונית. בשירה עדיין לא נשחקה הציוריות והחוויה הראשונית, כפי שקורה למילים רבות בשפת הדיבור.
רות קרטון-בלום[xvii] משווה בין מאמרו של ביאליק למאמר של צבי דיזנדרוק (1890-1940) "חיוב ושלילה בביטוי". דיזנדרוק אומר כי לשון היחיד מבטאת "מהויות מושרשות בעמקי הנפש" (עמ' 99). "זהו התוכן הפסיכו-ארכאי של הלשון" (עמ' 105), זו לשון פרימיטיבית.[xviii] "מלכתחילה קיימת זהות בין הלשון הפרימיטיבית לבין לשון השירה" (עמ' 100), כך גרסה הרומנטיקה, כפי שרואים למשל במסה "סנגוריה על השירה" (שנכתבה ב-1821[xix] ) של המשורר האנגלי הרומנטי פרסי שלי (1792-1822), שהשפיע בהשקפותיו, כנראה, גם הוא על ביאליק.[xx]
שלי מבדיל ביו ההיגיון האנליטי המופשט, לדמיון היוצר, החי. הדמיון החי הזה מגלה את הקשר בין התופעות, והוא "מבין" את האחדות שבחיים. השירה מדברת בלשון הפרימיטיבית החיה. "השיר הוא עצם צלמם של החיים, המובעים באמיתם הנצחית" (שלי שם, עמ' 16). השירה היא אלוהית. השירה מרבה יופי והרמוניה בעולם. היא מקשרת את האדם לעולם רחב ונאצל, על-ידי חדירה אל מסתרי עולמו הייחודי. היא מאפשרת לנו לחוות שוב את החיים כפלא ללא סוף.
מוצגת כאן עמדה המתקשרת דווקא לזרם תרבותי ייחודי. זו עמדה אידאולוגית תרבותית היונקת משורשים רומנטיים וניזונה מהפילוסופיה של קאנט. היא נובעת מנקודת מוצא הטוענת כי הבנה היא תהליך יצירתי. ספר חשוב לעניין זה, והתומך בעמדה הזו כתבה לינדה מקניל [xxi]. ספר זה הולך גם הוא בעקבות ההשקפה הרומנטית וטוען כי כשאדם מבין דבר מה, זה אומר כי הוא יוצר מחדש את תמונת העולם שלו על-פי תבנית ההבנה שנמצאת אצלו. במציאות יש ריבוי עצום של פרטים, ובכוחו וברצונו של האדם לתת להם משמעות. משמעות זו היא האחדה וחיבור של פרטים. האחדה הנובעת מתוך דמיון אנושי יוצר הקושר קשרים ויוצר דומות בין תופעות.
למשל, ג'והן גוטפריד הרדר (Herder 1744-1803) הרומנטיקן, הדגיש את השילוב בין אובייקט לסובייקט. הוא טען כי האדם רוצה להגיע להבנה של השלם, והבנה זו היא פעולה יצירתית של האדם כלפי המציאות. האדם משלב בין בחינה אובייקטיבית של העולם לתפיסה הסובייקטיבית שלו. צורת חשיבה זו קרובה למה שכונה 'חשיבה פרימיטיבית'. החשיבה הפרימיטיבית, עבור הרדר, הייתה חשיבה המחברת בין תופעות המציאות לחוויות ולתחושות האנושיות.
ההתנגדות המודרנית לחשיבה הפרימיטיבית נבעה, לדעת מקניל, מניגוד לכאורה בין רציונלי לאינטואיטיבי, בין אובייקטיבי לסובייקטיבי. ניגודיות זו, שאינה מאפשרת את הסינתזה שלהם, מדגישה את החשיבה המופשטת שאינה מתחברת עם הקונקרטי. אבל חשיבה פרימיטיבית מיתית איננה נוסטלגיה למצב פסיכולוגי "ראשוני" (ראה אצל Arieti 1976), אלא חשיבה ראויה. "חשיבה מיתית משקפת את הפעולה היצירתית הממשיכה לשרת כל פעילות של מתן משמעות והבנה." (מקניל שם עמ' 16)
על פי המסורת הרומנטית (ובראייה מודרנית, אנליטית ומפוכחת) מוקדש חלק גדול מספרה של מקניל לתמיכה בחשיבותה של החשיבה המדגישה את הדומות כבסיס להענקת משמעות. היא מקדישה עמודים רבים לניתוח יצירות ספרות שיריות, שבהן היא מראה כיצד החשיבה המיתית מטפורית סמלית יוצרת עולם. היא כותבת על יצירותיהם של ארתור רמבו, ג'ורג' טראקל, הרט קראנה וצ'רלס אולסון:
הצורה המיתית כפי שמתבטאת בשירה שבמחקר זה, יכולה להתאפיין במונחים פסיכו-לשוניים כשבירה של גבולות ה'אני'. (מבחינה פסיכולוגית- מצב של חוסר הבחנה והפרדה בין 'אני' ל'אחר', מבחינה תרבותית- כמצב טרום-השכלתי חווייתי.) בכך נוצרת תפיסה של שלמות ואחדות ההוויה, המתבטאת בשפה מטפורית. האדם המיתי רואה עצמו כמורחב, ולא כאישיות בודדת ומצומצמת. הוא מבטא תחושה של חיבור הדדי של אדם ועולם. הוא מאבד את תחושת הזמן המפריד בין עבר והווה, וכן את הנפרדות בין ניגודים מגדריים המגדירים שונות בין זכר לנקבה [….] הסגנון השירי הנובע מצורה מיתית זו מתבטא בשפה קונקרטית ובציורים לשוניים (לשון פיגורטיבית) הממזגים בין פרטים. הסגנון הוא לרוב מטפורי, מרובה בסינסטזיות והאנשות. התחביר ממעט בקישורים לוגיים או רטוריים ומסתמך על סמיכות וקרבה ותבניות חוזרות היוצרות ריתמוס משמעותי היכול להזכיר ריקוד, שירה או נשימה (למשל ריבוי באנפורות). מילים או ביטויים נפרדים, בדרך כלל מושווים מטפורית. (מקניל שם עמ' 260-261).
 
האם התפיסה הזו של הלשון הפיגורטיבית היא אכן תוצאה ישירה של "האופנה" שצמחה מתוך הגישה הרומנטית? או אולי קיימת כאן רק הדגשה רומנטית להכרה אפשרית של הביטוי הלשוני בכל גישה אחרת? ונחזור לשאלה העקרונית שעל הפרק: האם הקביעה כי הביטוי נובע מחשיבה שהיא קודם לכול משווה היא פרי תקופה תרבותית מוגדרת? ובכלל, האם החשיבה המשווה היא באמת ראשונית?
כדי לנסות לענות על שאלות אלו נחזור למושגים קוגניטיביים מודרניים שהכרנו, וננסה להסביר ביתר פירוט מהי החשיבה המטפורית הקרובה לחוויה. חזרה זו למושגים קוגניטיביים מחקריים באה כדי להראות שתפיסה זו איננה רק תלויית הקשר תרבותי. היא יכולה להיות, ובניסוחים שונים, גם בעלת תוקף אוניברסלי ואמפירי.
כבר במודלים המנטליים של ג'ונסון-לי
ירד[xxii] ואחרים, ובתפיסת 'האב-טיפוס' של רוש[xxiii] (שהם חוקרים מרכזיים של אופן החשיבה האנושית), רואים כי המחשבה מוסיפה לנוכח הרבה מעבר לו. הנוכח איננו בדיד, סגור, מופרד ומובחן, הוא "גורר" בעקבותיו מרחב גדול של תכנים ומשמעויות.[xxiv]
אירועי החיים חוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות ויש בהם מרכיבים דומים המאפשרים לנו לזהות ולהבין אותם, ולכן התפיסה וההבנה הבסיסית שלנו אותם היא אנלוגית. בחוויות היום-יום אנו מחפשים את אותם מרכיבים דומים. מציאת דמיון זה, שהיא אסטרטגיה קיומית, בסיסית ומרכזית, היא תהליך של השוואה בין מרכיבי האירועים. כשאנו רואים אדם אוכל כשהוא יושב אל מול שולחן ומרים בעזרת המזלג את הקציצה, אנו מבינים כי זו אפשרות אחת בלבד לאכול. אנו מכירים גם דרכי אכילה אחרות, ואנו משווים ביניהן. אחר אוהב לאכול בעמידה, שלישי אוכל בידיים, רביעי לא סובל קציצות ואוכל רק ספגטי, וכן הלאה. כולם מוכרים ומתוארים כאוכלים, גם אם הפרטים שונים. אלו וריאציות קרובות לפעולה המוכרת כל כך של אכילה.
מכאן נוצרת החלוקה לקטגוריות ומתן שמות לתופעות דומות, שמות המעניקים קביעות לתופעות דומות. קטגוריות אלו הן רשתות של משמעות, מרחב של משמעויות, ולא פרט בודד אחד. במרחב זה הפרטים מאורגנים על-פי קרבה ודמיון ביניהם. חלוקה, מיון ומתן שמות, מאפשרים לבדוק אם יש קרבה בין תופעה בהווה לקטגוריה המוכרת מהעבר. בדיקה זו היא מטפורית ויוצרת מנגנון השוואתי. (כך למשל, אחת החוויות הראשונות החזקות של התינוק היא כשהוא מכיר את אמו גם כאשר היא מחייכת וגם כשהיא זועפת – זו אותה אמא על אף שהיא נראית קצת אחרת.) מכאן יוצא כי ההשוואה (שנקראה קודם 'חשיבה מטפורית') היא תהליך נפשי תפיסתי המשקף את דרך הפעולה של המוח. מטפורה היא ביטוי מושגי של יחסים של תכני משמעות ה"מחפשים" קרבה. המטפורה היא עקרון העל המתאר את  דרך המחשבה המיידית של האדם. האדם, אפשר לטעון, הוא קודם כל 'פואטי'. (ראה שוב את הניסוחים של Haskell), אבל לפני שנגיע למילים ולניסוחים הגבוהים והיומרניים יותר ('המוח הפואטי'), כדאי לשוב אל ניסוחים צנועים המקובלים יותר במחקרים האמפיריים, וכאן חשוב ביותר המושג – 'אנלוגיה'.
המחקר האמפירי על חשיבה אנלוגית טען שנים רבות כי חשיבה אנלוגית היא שלב התפתחות קוגניטיבי מאוחר יחסית. על פי מחקרים אלו רק מגיל 11-12 ואילך מפתחים ילדים יכולות שכליות של חשיבה אנלוגית משווה. לכן, סברו, כי זו יכולת הדורשת פיתוח ואימון, שיכולה להביא לפתרון בעיות, להבנה של חומר לימודי שאינו מוכר (למשל, ידע מדעי) ולפיתוח יצירתיות. ב-1992 פרסמה אושה גוסוומי ספר שבו היא עורכת בדיקה רחבה של המחקרים האמפיריים בנושא החשיבה האנלוגית[xxv]. מסקנת הספר היא כי המחקרים אכן תומכים בכך שחשיבה אנלוגית אסוציאטיבית חופשית היא יכולת בסיסית, ראשונית ומוקדמת מאוד (כבר מחודשי חיים ראשונים). הטענות שאחרו את החשיבה האנלוגית נבעו מכיוון אחר. מה שנבדק בדרך כלל במחקר קודם לכן, והביא למסקנות המאחרות ביכולת האנלוגית, היה חשיבה אנלוגית ספציפית שדרשה הפשטה ובדיקת יחסים מיוחדים וספציפיים והסקת מסקנות לוגיות מהם. למשל, באנלוגיה: ציפור – נוצות = כלב – פרווה (או שיער), כשהחסירו את ה'פרווה' והילד הקטן היה צריך לנחש דווקא אותה, הוא העלה מגוון אסוציאציות לנוצות, ולכלבים, שנראו כלא-רלוונטיות ליחסים שנתבקשו (מה שנתבקש, היה דווקא לזהות את שניהם ככיסוי מגן לבעלי החיים, וזיהוי כזה הוא הפשטה מיוחדת).[xxvi]
האנלוגיה הראשונית, טוענת גוסוומי, היא כזו שבונה מושגים וייצוגים שאין בהם מרכיב מהותי של יחסים מורכבים ייחודיים וספציפיים, אלא של דומות אסוציאטיבית מוחשית יותר (שעוד נראה כיצד היא נוצרת). היכולת האנלוגית שנדרשה במבחנים "מטעים" אלו מתפתחת בהתאם לידע שהילד צובר, ידע מציאות המאפשר לו למצוא יחסים רבים יותר בין תופעות, ומהם להסיק את הנדרש ממנו.
ולא רק אצל ילדים, גם תלמיידי בית ספר תיכוניים נעזרים באנלוגיות אינטואיטיביות כדי להבין תופעות במציאות. מהו חשמל? זרם של מים, או תנועה של המון בני אדם? כך שואלים גנטנר וגנטנר[xxvii] ואומרים: "החשיבה באמת תלויה באנלוגיה. אנלוגיה היא יותר מאשר אמצעי בתהליך של הסקת מסקנות." (שם עמ' 125).[xxviii]
מחקרים אמפיריים נוספים, התומכים בעמדה זו מכיוון שונה, מוצגים אצל אליזבת ספלקה[xxix] . במאמרה היא מתארת את הדחף האנושי הבסיסי ליצור אחדות בין פרטים, והופעות שונות שלהם. האדם חי ב"מתח" יצירתי, שבו הוא קולט את המציאות כרבת- פנים ומגוונת, ומנסה לאחדה לתבנית משמעות אחת על-ידי מציאת קרבה ודמיון בין תופעות, כלומר בדרך האנלוגיה. זו הדרך המשרתת את הרצון לצור קטגוריות כוללות המקרבות ומוצאות דמיון בין פריטים, כדי לאחדם לכלל תבנית אחת בעלת משמעות.[xxx]
לאור זאת חשוב כאן להזכיר תכונה של הסמל שרמזתי לה כבר קודם, ושמוסברת עתה מתוך הדברים האחרונים. הסמל ההזדהותי, האנלוגי, הפתוח, מביא לתחושה של חיבור אורגני בין דברים שונים ואפילו סותרים זה את זה. הסמל "מעודד" את הקרבה בין תופעות; הוא מאחד בתוכו פרטי מציאות שונים. סמל שמעורר מטען אסוציאטיבי שנפתח, ובדיעבד איננו רחוק מהתוכן המסומן על-ידו. הסמל המייצג (בדיעבד) באופן מוחשי ומזדהה לתכנים המיוצגים, ממזג יחד שדה משמעות רחב. דווקא הקרבה הנוצרת (והזהות בדיעבד) בין הסמל לתוכנו, מאפשרת מזיגה לתוכו של תכנים רבים, וביניהם גם סותרים. הסמל מכיל כיוונים רבים בו-זמנית, הוא אחדות גבוהה יותר של מגוון תופעות הנתפסות כפרטניות מנקודת הראות של התכנים. הסמל מקנה זווית ראייה גבוהה יותר, המאפשרת קרבה וזהות בין תכנים שאינם מתחברים במבט "נמוך". זהו חלק מההסבר למה שאני מכנה 'חשיבה בסמלים'.
 
תמיכה לכיוון המוצא את הדומות כעיקרון מחשבתי בסיסי מגיע גם מחוקרי המנגנון המוחי. נתבונן עתה בפעילות המחשבתית-מוחית המוצאת קרבה, אנלוגיה, ולעיתים זהות בין תופעות, כפעילות מוחית בסיסית. אעשה זאת עתה מכיוון ה"חומרה" של החשיבה.
דיון על הבסיס הנירולוגי-מוחי-ביולוגי של התודעה, מספק אנטוניו דמסיו בספר המנסה לתאר את הבסיס לפעולות מחשבתיות ותודעתיות מורכבות[xxxi]. הוא טוען כי המחשבה איננה דבר מה שחושב את העולם, אלא אינטראקציה בין 'אני' ביולוגי למציאות שה'אני' חווה. לאדם יש תודעה מורחבת שמרכיבה את אישיותו מתוך ניסיון חיים עשיר. תודעה מורחבת זו נוצרת מתוך מצבור גדול של תודעה גרעינית. תודעה גרעינית היא האינטראקציה של 'כאן ועכשיו' עם המציאות, כזו שאין לה עתיד או עבר. המפגש הרגעי בין הביולוגיה של האדם לבין המציאות שאותה הוא חווה, היא היוצרת את התודעה הגרעינית. התודעה הגרעינית, ובעקבותיה המורחבת, איננה גוף ידע, אלא תיאור של יחסים. 
דמסיו מסביר מדוע התודעה המורחבת איננה זהה לזיכרון הפעיל, ומוסיף:
התודעה המורחבת מבוססת על התודעה הגרעינית לא רק בנוגע להתפתחותה אלא גם בכל רגע ורגע. חקר הדפוסים העצביים מראה כי עם הרחקת התודעה הגרעינית נעלמת גם התודעה המורחבת. כפי שראינו, לחולים הלוקים בהתקפי היעדרות, באוטומטיזמים אפילפטיים, במוטיזם אקינטי [סוג שיתוק], ובמצב צמחי מתמיד אין לא תודעה גרעינית ולא תודעה מורחבת. היפוכו של דבר אינו נכון: כפי שנראה בדפים הבאים, פגיעות בתודעה המורחבת אינן פוגעות בהכרח בתודעה הגרעינית. תודעה מורחבת היא נושא גדול יותר מתודעה גרעינית, ועם זאת היא קלה יותר להתייחסות מדעית. אנו מבינים די טוב מה יש בה מבחינה קוגניטיבית וכן אנו מבינים את תווי ההיכר ההתנהגותיים המתאימים. אורגניזם שיש לו תודעה מורחבת מספק ראיות לקשב על פני תחום גדול של מידע שנוכח לא רק בסביבה החיצונית אלא גם בפנימית, בסביבה של נפשו. (שם, עמ' 216-217).
וכך פועלת התודעה המורחבת:
התודעה המורחבת אמנם מסתמכת על אותו מנגנון יסודי של התודעה הגרעינית – יצירת תיאורים ממופים של יחסים מתמשכים בין אורגניזם לאובייקטים – אבל היא מיישמת את המנגנון לא רק לאובייקט X , אלא לקבוצה עקיבה של אובייקטים שנחרתו בזיכרון לפני כן, הקשורים להיסטוריה של האורגניזם, שדלייתם מהזיכרון ללא הרף מוארת בעקיבות על ידי התודעה הגרעינית ויוצרת את העצמי האוטוביוגרפי. [….] החזקה במצב פעיל, בעת ובעונה אחת [הדגשה שלי – ד.ש.] ולמשך תקופת זמן ארוכה, של הרבה דימויים שהאוסף שלהם מגדיר את העצמי האוטוביוגרפי, ושל הדימויים שמגדירים את האובייקט. (שם, עמ' 231-214)
התודעה המורחבת על פי דמסיו, המקבצת פרטים רבים ומזהה בהם יחסי דמיון, קרובה במקצת ל'תודעה המורכבת' על פי קניאל[xxxii]. וכשהוא מתאר את ה'מורכבות הגבוהה של התודעה' גם הוא משתמש בביטויים כמו "שימוש נכון ובו זמני בתהליכי היסק מגוונים [….] עיבוד גמיש, המתבטא בשימוש בו זמני בכמה נקודות מבט וברכיבים רבים." (עמ' 205 [xxxiii])
כל אלו מוכיחים כי המחשבה אינה פועלת בצורה אלגוריתמית, בדידה ולינארית, אלא מנכיחה ומחברת בו-זמנית פרטים רבים לכלל תבנית בעלת משמעות. המוח משווה כל העת, מחבר ומתבנת את התופעה הנוכחית עם חומרים רבים מאוד הנמצאים בתודעה.
במסגרת הניסיונות של חוקרי האינטליגנציה המלאכותית (AI) לחקות את תהליכי החשיבה האנושית ניסה רוברט פרנץ' לבנות תוכנית אלגוריתמית ממוחשבת לתהליכי חשיבה אנלוגיים, שגם לפי הבנתו הם תהליכי החשיבה הבסיסיים ביותר[xxxiv]. כדי להדגים את ראשוניותם הוא מתאר מצב שבו שני אנשים יושבים ליד שולחנות נפרדים ולפני שניהם כוס. הראשון נוגע בכוס שמולו, ואומר לשני: "עשה זאת". השני נוגע בכוס שמולו שעל שולחנו, ולא קם ונוגע בכוסו של הראשון. נעשתה כאן פעולה אנלוגית בסיסית שעומדת ביסודה של כל מחשבה. נעשתה כאן התאמה בין מרכיבי הסיטואציה. מציאת דומות או זהות והתאמה, הן הבסיס לכל אנלוגיה ולכל מחשבה. כמעט כל מחשבה מצריכה אנלוגיה, והיא עומדת בבסיס כל זיהוי (כל אחד מזהה תפוח גם מבלי שראה קודם את התפוח הספציפי הזה), הכללה (גם תפוח שטעמו מר יקרא תפוח), מתן שמות וקטגוריות,[xxxv] וכל התהליכים הנובעים מהם (כמו למשל השוואות), כולם קשורים לחשיבה אנלוגית.[xxxvi]
פרנץ' טוען כי ייצוגים מחשבתיים של תופעות אינם סגורים ומושלמים. ההוראה לגעת בכוס דורשת הבנה מהי הכוס שיש לגעת בה. הבנה כזו מצריכה עיבוד של הייצוג הרלוונטי המביאה למעשה שתואר. כל ייצוג מתעצב כל העת באופן דינמי ושונה ביחסים עם תופעות שונות, ואי-אפשר לצפות מראש את כל אפשרויות המגע שהמציאות מזמנת לייצוג. לכן הייצוגים אינם יכולים להיות סגורים. הם נענים כל הזמן להקשרים משתנים, וכן גם המושגים הנבנים מהם. גמישות זו ניזונה קודם כל מהדומות היוצרת אנלוגיות.
שוב אנו רואים כי כשאדם ניצב בפני תופעה, הוא קודם כל מחפש את הדומה "הרוחבי", והוא מוצא אפשרויות רבות הדומות לתופעה. כלומר, המסקנה החשובה העולה כאן היא כי הדומות הזו היא במהותה תהליך פתוח. ההשוואה והדומות הם תהליכים המחייבים סריקה פתוחה.
ספר המנסה לסכם את חשיבות החשיבה האנלוגית הוא The Analogical Mind (Gentner, Holyaok & Kokinov 2001)[xxxvii]. במאמרו שם מתאר גילס פוקונייה (Fauconnier), באמצעות המושג 'מיזוג תפיסתי' (Conceptual Blending ), את תוכנו של המיפוי האנלוגי. הוא טוען כי המחקר במיפוי האנלוגי עסק בתהליך הסקת מסקנות מבסיס האנלוגיה אל מטרתה. תמצית התהליך היה מיפוי וארגון המרכיבים המועברים מהמקור אל המטרה.[xxxviii] העברה זו יצרה יחסים וקשרים חדשים ודינמיים. התפתחות המחקר הובילה אותו ואת שותפיו לדיון מדויק יותר. הם דנו בתבנית הנוצרת בחיבור ובמפגש בין חלקי האנלוגיה. הם "יצרו" ישות שלישית "דמיונית", ממזגת (blending), שהיא תאור מופשט של נקודת המפגש בין שני חלקי האנלוגיה. למושג הממזג הזה יש "חיים" משל עצמו, בו נערכת העברה וההתאמה שפרנץ' תאר, והוא זה הפתוח והדינמי.[xxxix]
חיבור בין תחומים כזה יוצר מרחב של אפשריות אסוציאטיביות היכולות לנבוע ולהשתמע מתוכו. אסוציאציות אלו יוצרות את קווי הדמיון בין התופעות המושוות. כלומר, אותה ישות שלישית, הממזגת, היא בחירה של אפשרות אחת (היכולה להיות אחרת בכל רגע) בין חיבורים אנלוגיים אפשריים שונים. האדם כל העת מחפש אנלוגיות, ומוצא אותן, ויוצר ללא הפסקה מיזוגים. בחיי היום-יום איננו שמים לב כי המיזוג נוצר מאבני היסוד שחוברו אנלוגית, שכן אנו חיים כבר בתוצר של העשייה האנלוגית. אם נפנה את שימת הלב אל התהליך האנלוגי, אל אבני הבניין ודרכי חיבורן, נראה כי מהלך זה יכול להיות פתוח, שהרי יש כמה וכמה אפשריות ליצור אנלוגיות בכל מצב נתון.
מחקר קוגניטיבי נוסף[xl] מציג מסקנות דומות. לאדם, מראים מחברי המחקר, יש יכולת טבעית ובסיסית של יצירת אנלוגיות, והיא עומדת לרשותו להבנת המציאות החדשה שלפניו על-פי המוכר לו מכבר. החידוש במחקר זה הוא הניסיון להתחקות אחרי התהליך הבסיסי ליצירת אנלוגיה. המחברים מציעים תהליך שונה ממה שהציע פוקונייה. תהליך זה הוא: מציאת דומות בין המרכיבים המושווים, ולאחריה מציאת תבנית כוללת מקבילה. דומות היא מספר מרכיבים דומים המאפשרים תחילתה של אנלוגיה, למשל: ציפור דומה לאדם כי שניהם בעלי חיים ויש להם אברים דומים כמו ראש ורגליים. תבנית כוללת מקבילה היא תבנית שבה לכל פרט יש מקבילה (או יחסים מקבילים) אפשרית, וממנה אפשר להסיק רמה גבוהה יותר של יחסים. שאחד מהם הוא למשל: לאדם יש בית וסביבו חצר משחקים, לציפור יש קן על העץ. ולכן העץ הוא מגרש המשחקים של הציפור. אך כמובן יש רבים אחרים אפשריים הנובעים מההקבלה הזו.[xli]
ראוי להדגיש בהקשר הלשוני, כי לדומות בין המרכיבים ולתבנית המקבילה יש זיקה גם לתופעות לשוניות מוכרות. האנלוגיה יכולה להיות גם בין מילים (בצורתן או בצלילן), והדבר יוצר לעיתים תבנית זיקה גם בין משמעותן.[xlii]
החשיבה האנלוגית בודקת חלופות שונות של אנלוגיות העומדות בשתי הדרישות של דומות בפרטים ותבנית מקבילה. הבדיקה, שמטבעה פותחת מרחב אסוציאטיבי רחב של אפשרויות, מפיקה את המשמעויות האפשריות מכל אנלוגיה. מטרתה של האנלוגיה היא לבנות גשר של הבנה מעל הפער בין המוכר לחדש. אין לאדם הנחיה נתונה מראש מה יכול להיות אנלוגי לאחר, ובכך נפתח הפתח לפתיחות, וגם לחשיבה יצירתית חדשנית. יצירתיות זו עומדת, מבחינה תרבותית, בבסיס המיתוס, המשל, המטפורה והסמל , והיא מכונה כשם הספר המציג את המחקר הנזכר-  mental leaps ("קפיצות מנטליות").[xliii]
 
אפשר לסכם ולומר כי החשיבה היא אכן אנלוגית ביסודה. עקרון הדומות הוא המנחה אותנו בחיינו. כשאנו עומדים מול תופעות במציאות אנו מוסיפים להם תמיד ממד של זיכרון ודמיון, המרחיב, משלים ומבאר אותם על-פי תופעות אחרות. אפשר לתאר מצב שבו כשאדם הולך יחף על חוף הים בשעות שהשמש לוהטת, הוא משחזר את עצמתה השורפת של השמש כפי שחווה כשמיקד את קרינתה באמצעות זכוכית מגדלת, ומשחזר את קרירותם
ל המים כפי שחווה כאשר נרטב בממטרות שהשקו את הגינה.
חשוב לחזור גם למרק ג'ונסון[xliv] שמכריז כי מיפוי מטפורי הוא אחד הביטויים המרכזיים והיסודיים ביותר של אופן פעולת הכוח המדמה. בעקבותיו מביא גם הויט אלוורסון[xlv] את הדוגמה מהשפה האנגלית: 'I saw John wave' שבה נפנוף היד מעלה בזיכרון את תנועת גלי הים. ההשוואה בין תנועת היד לתנועת המים היא פעולה מטפורית של החשיבה המדמה, והמתבטאת גם בביטוי הלשונ השגורי. דומות מטפורית זו פותחת את הפתח לגישורים רבים אפשריים בין התופעה הנוכחת לבין האסוציאציות שהיא מעוררת.
אפשר לסיים את הדיון בדבריו של דאגלס הופשטטר (Hofstadter 2001) המסכמים את הספר The Analogical Mind (Gentner, Holyaok  & Kokinov 2001) ונותנים תאור חשוב של החשיבה האנלוגית. הופשטטר מסביר כי חשיבה היא תנועה גמישה ממושג למושג. גם המושג עצמו אינו דבר אחד נפרד, אלא הוא מצבור ותבנית הכוללת מספר פרטים. בניית המושגים גם היא פעילות אנלוגית, וכל מושג הוא "חבילה" של אנלוגיות. כלומר, חשיבה היא דילוג מקבוצת אנלוגיות אחת לשנייה.
האנלוגיה המתוארת כאן מתרחשת בשני ממדים שהם שני פניה של החשיבה: בבנית המושגים ובקישור בין מושג למושג. מושגים נוצרים בדרך אסוציאטיבית, משילוב מידע חדש בדפוסים קיימים הרלוונטיים עבורו. אנו מזהים פרטים במציאות על בסיס האנלוגיה שלהם למידע האגור בזיכרון בתבניות מושגיות קיימות. גם המעבר ממושג אחד לשני נעשה על פי אותו עיקרון: מציאת קשר מתוך דומות.
 
המחשבה המטפורית-פואטית המאפשרת פתיחות היא בסיסית וראשונית יותר ממה שנדמה במבט ראשון. היכולת האסוציאטיבית- קישורית, שבדרך כלל מצומצמת מטעמים של תפקוד יעיל ונורמטיבי, היא כושר אנושי חשוב וזמין, והיא המאפשרת את המחשבה הפתוחה. קישורים וחיבורים פחות קונבנציונאליים, המאפשרים להם להתקיים בתודעה, הם פתח למהלך מחשבתי הפונה למשמעויות עתידיות פחות מוכרות.


[i] Haskell, R.E. (ed.). 1987. Cognition and Symbolic Structure. Norwood, New Jersey: Albex.
[ii]  בקורת על הספר: Katz, A.N. 1989. “Book Review”.  Metaphor and Symbolic Activity. 4(1). Pp 61-64.
 
[iii]   הוא קרוב גם לדעותיו של אנרי ברגסון, מתחילת המאה ה-20, שיצא גם הוא נגד החשיבה הלוגית-לינארית בשם עיקרון החיים. ראה, למשל, בספרו 'ההתפתחות היוצרת' (ברגסון 1978). על ברגסון ראה: קולקובסקי, ל. 1988 [1984]. ברגסון. תל אביב: דביר. 
[iv]  Boas, F. 1963 [1936]. The Mind of Primitive Man. New York: The Free Press. 
[v]  ראה הרחבה של הנושא גם אצל Tambiah, S.J. 1996. “Relations of Analogy and Identity”. In: Olson, D.R. & Torrance, N. (eds.) Modes of Thought. New York: Cambridge University Press. Pp 34-52.
[vi]  מזכיר את משל המערה המפורסם של אפלטון.
[vii]  ראה עמדה דומה אצל Sperber, D. 1980. “Is Symbolic Thought Prerational?”. In: Foster, M.L. & Brandes, S.H. (eds.) Symbol as Sense. New York: Academic Press. Pp 25-44.
[viii]  Hahn, U. & Chater, N. 1998. “Similarity and Rules: Distinct? Exhaustive? Empirically Distinguishable?”. In: Sloman, S.A & Rips, L. J. (eds.)  Similarity and Symbols in Human Thinking. Cambridge: MIT Press. Pp 111-144. 
[ix]  דבר זה קשור לבדיקת אופן חשיבתם של חולי נפש, ובמיחוד סכיזופרניים. ראה ספרה החשוב של קרייטלר, ש. 1986. הפסיכולוגיה של הסמלים. תל אביב: פפירוס.
[x]  ראה סקירה אצל נוי, פ. 1999. הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות. תל אביב: מודן. , וגם דיון חשוב אצל Arieti, S. 1976. Creativity, The Magic Synthesis. New York: basic Books.
[xi]  בהמשך נראה כי תהליך זה של התייחסות מכובדת יותר לחשיבה "הפרימיטיבית" הזו התרחש גם אצל האנתרופולוגים.
[xii]  סקירה על עבודותיו ראה: אוואנס-פריצ'ארד, א. א. 1998 [1965]. תורות של דת פרימיטיבית. ירושלים: מוסד ביאליק.
[xiii]  על דמות מרכזית בכיוון זה, קלוד לוי-שטראוס ראה למשל: גירץ, ק. 1990 [1973]. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר. , לכט, ג'. 2003 [1994]. 50 הוגים מרכזיים בני זמננו. תל אביב: רסלינג.
[xiv]  ראה למשל סקירה אצל דאגלס, מ. 2004 [1966]. טוהר וסכנה. תל אביב: רסלינג. המדייקת בתרומת חלק מן החוקרים על פי המסורת ממנה שאבו.
[xv]  שהרי אף מחקר זה נמצא בתוך המסורת המדעית המערבית הדורשת מתן תוקף אמפירי להסברים של תופעות. 
[xvi] לפידוס, ר. 2001. "על מסתו של ח"נ ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' וזיקתה לתורתו הבלשנית של א' פוטבינה". בתוך: לוז, צ. שמיר, ז. (עורכים). על "גילוי וכיסוי בלשון". רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. עמ' 129-144.
[xvii] קרטון-בלום, ר. 2001. "דיזנדרוק וביאליק". בתוך: לוז צ. שמיר ז. (עורכים). על "גילוי וכיסוי בלשון". רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. עמ' 99-111.
[xviii]  ראה הערה 13 במאמר הפותחת פתח רחב לדיון באופי הלשון הפרימיטיבית.
[xix]  ותורגמה לעברית ב- 1982 על-ידי שמעון הלקין.
[xx]  ראה הערה 17 במאמרה של קרטון-בלום שם.
[xxi] McNeil, L.D. 1992. Recreating the World/Word. New York: State University of New York Press.
[xxii] Johnson-Laird, P. N. 1983. Mental Models. Cambridge: Harvard University. Press
[xxiii] Rosch E & Lloyd B. (eds.) Cognition and Categorization. Hillsdale NJ: Lawrence Erlbaum.
[xxiv]  ראה גם Miller, G. 1996. “Contextuality”. In: Oakhill, J. & Garnham, A (eds.). Mental Models in Cognitive Science. Hove, East Sussex UK: Psychology Press. Pp 1-18.
שמסביר כיצד ההקשר מסייע ליצירת המודל המנטלי, ו Byrne, R. 1996. “Towards a Model Theory of Imaginary Thinking”. In: Oakhill, J. Garnham, A (eds.). Mental Models in Cognitive Science. Hove, East Sussex UK: Psychology Press. Pp 155-174.
שמרחיבה גם לעבר תכנים שהם רק אפשריים ואלטרנטיביים. וראה גם כיצד מודלים מנטליים משמשים לפתיחת משמעותם של טקסטים כתובים: Glenberg, A.M. Kruley, P. & Langston, W. 1994. “Analogical Processes in Comprehension”. In: Gernsbacher, M.A. (ed.) Handbook of Psycholinguistics. San Diego, California: Academic Press. Pp 609-640.
 
[xxv] Goswami, U. 1992. Analogical Reasoning in Children. Hove, East Sussex UK: Lawrence Erlbaum Associates.
[xxvi]  דוגמה נוספת שמביאה גוסוומי היא האנלוגיה: אוכל – גוף האדם = גשם – (מים, סערה, מעיל, אדמה), שבה נדרש מהילד לצור הפשטה שבה הוא מבין כי האוכל מזין את הגוף כמו שהגשם מזין את האדמה. הפשטה כזו, ויחסים מורכבים וייחודיים אלו, דורשים ידע של המציאות והבנת התופעות שבה, סינון רב של אסוציאציות ויצירת תבנית מושגית מכוונת מטרה, יכולות שאכן קיימות בגיל מבוגר יותר. אכן, חשיבה אנלוגית מיוחדת כזו, איננה מוקדמת.
[xxvii] Gentner, D. & Gentner, D.R. 1983. “Flowing Water or Teeming Crowds: Mental Models of Electricity”. In: Gentner, D. & Stevens, A.L. (eds.) Mental Models. Hillsdale, New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates. Pp 99- 129.
 
[xxviii]  וכאן ראוי להזכיר את מאמרו של הוארד גארדנר, ששמו: "הילד הוא אבי המטפורה". (גארדנר, ה. 1995 [1982]. מוח חשיבה ויצירתיות. תל אביב: ספרית הפועלים.)
 
[xxix] Spelke, E. 1999. “Unity and Diversity in Knowledge”. In: Winograd, E. Fivush, R. & Hirst, W. (eds.) Ecological Approaches to Cognition. Mahwah NJ: Lawrence Erlbaum Associates. Pp 139-151.
[xxx]  ספלקה מתארת תפיסת אובייקטים אצל תינוקות בני חודשים ספורים, תפיסת המרחב ותפיסה מספרית וגאומטרית, כדוגמאות זעירות ופעוטות המועצמות מאוד ברצון האנושי ובשאיפה הבוגרת להגיע לתאוריה (פיזיקאלית או ביולוגית) כוללת על העולם. ניסוח צנוע יותר של עמדה זו יכול להתנסח כך (על-פי Wiser, M. & Carey, S. 1983. “When Heat and Temperature Were One”. In: Gentner, D. & Stevens, A.L. (eds.) Mental Models. Hillsdale, New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates. Pp 267-297.
): ההבנה האנושית של תופעות במציאות נטועה בתוך עולם המשמעות המושגית המעצב אותה. העולם המושגי הזה אינו מתייחס רק לתהליך הפנימי של התופעה, אלא למודל המנטלי הכללי שבתוכו מתקיים המושג המתאר את התופעה. המודל המנטלי דומה למשהו שאנו מכירים, הוא אנלוגי במהותו, הוא נבנה בתוך הקשר שבו ברור איזו תופעה דומה וקרובה לאחרות. ומכאן נחזור שוב למונחים רחבים יותר: תומס קון בספרו המפורסם: 'המבנה של מהפכות מדעיות' קורא לזה 'פרדיגמה' (קון 1977). פרדיגמה היא דגם מציאות הטבוע במוחו של היחיד ובתרבות הסובבת אותו, ועל-פיו אנו שואלים את השאלות, ומחפשים את התשובות להן. לאדם יש רצון (והכרח) ליצור פרדיגמות שהן המודל שעל-פיו הוא מבין את עולמו. מודלים אלו יוצרים קרבה ואחדות בין פרטים, אחדות שבה דברים קרובים זה לזה מתוך כוחה של התבנית המאחדת. דמיון זה הוא גם הפתח לדיון בסמל כגורם מאחד. הסמל הוא, בהשאלה, אותה פרדיגמה המכילה בתוכה פרטים שונים ורבים, ומוצאת את הקרבה ביניהם. ומתוך כך, הסמל הפתוח יוצר "משחק" פתוח בין פרדיגמות. אולי אפשר לדייק יותר ולומר כי סמל פתוח מגמיש מאוד את גבולות הפרדיגמה; הוא מאפשר תנועה רחבה יותר החוצה גבולות מקובלים.
 
[xxxi] דמסיו, א. 2003 [1999]. ההרגשה על מה שקורה. ירושלים: מכון ברנקו וויס.
[xxxii] קניאל, ש. 2003. פעולות התודעה. תל אביב: רמות- אוניברסיטת תל אביב.
[xxxiii]  וראה הפניות ביבליוגרפיות אצל קניאל שם.
[xxxiv] French, R. M. 1995. The Subtlety of Sameness. Cambridge, Massachusetts: MIT Press.
[xxxv]  ושוב ראוי להזכיר את רוש ושיטת ה'אב טיפוס' שלה, המתארת את היווצרותן של קטגוריות.
 [xxxvi] האנלוגיה, או החשיבה ההשוואתית שקראתי לה גם 'חשיבה רוחבית' (ואפשר גם לקרוא לה 'חשיבה מטפורית'), משיקה, לדעת פרנץ', להבניה מושגית (concept modeling). הבניה מושגית אינה יכולה להיות סגורה וקשוחה, שכן ההקשר הדינמי פותח אותה. בדוגמה יפה שמביא פרנץ' בספר, הוא מספר כי כשנתבקשו תושבי אנגליה בתקופת תאצ'ר לענות על השאלה "מיהי הגברת הראשונה של אנגליה?"', לא הייתה להם בעיה לענות כי זהו דניס תאצ'ר, בעלה של מרגרט 'אשת הברזל'.  פרנץ' אומר כי ההעברה המושגית יכולה להופיע בשלוש צורות היכולות ליצור גם תהליך רציף: 'העברה מוציאה' (export transformation ה"מרימה" את הקונקרטי לסכמה מופשטת, למשל: בכל מדינה יכולה להיות 'גברת ראשונה'); 'העברה מקבילה' (המחליפה מרכיבים בסכמה באחרים – גברת ראשונה יכולה להיות גם אשתו של מנכ"ל של חברה מסחרית גדולה), ו'העברה מכניסה' (import transformation, שבה הסכמה המופשטת מתמלאת בפרטים החדשים לה הנובעים מהמקרה הייחודי – הגברת הראשונה יכולה להיות בעלה של ראש הממשלה שהיא אישה). אמנם לא בכל אנלוגיה נדרשים כל השלבים הללו, וככל התופעות המושוות קרובות כך נצרכים פחות שלבים.
 
[xxxvii] Gentner, D. Holyaok, B. & Kokinov, B. (eds.) 2001. The Analogical Mind.  Cambridge, Massachusetts: MIT Press.
 
[xxxviii]  בדוגמת הכוס הקודמת נעשה תהליך מפוי שהעביר את המחשבה מכוס המקור אל כוס המטרה.
[xxxix]  הוא מדגים זאת בבדיחה הלקוחה מתוך העולם האקדמי המערבי: מדוע אלוהים אינו יכול לקבל מעמד וקביעות באוניברסיטה? כי הוא פרסם ספר אחד בלבד, בשפה העברית שאיננה מקובלת באקדמיה, ללא הפניות והערות שוליים, חלקים ממנו לא פורסמו בשום כתב עת חשוב, יש בכלל ספקות אם הוא חיבר את כולו, והוא ידוע כמי שאינו משתף פעולה עם חוקרים אחרים. נכון, הוא ברא את העולם, אבל מה הוא עשה מאז ולאחרונה? הוא מעולם לא קיבל אישור לערוך ניסוי בבני אדם. כשניסוי אחד נכשל, הוא חיפה על כך בהשמדת הנבדקים. הוא מגיע ללמד רק לעתים רחוקות, ורק שולח את תלמיידיו לקרוא את ספרו. יש שמועות כי הוא שולח את בנו ללמד במקומו. וכן הלאה (ראה ההמשך שם, עמ' 282).
[xl] Holyoak, K.J. & Thagard, P. 1996. Mental Leaps. Cambridge, Massachusetts: MIT Press.
[xli]  ראה עמדה קרובה אצל  Gentner, D. & Medina, J. 1998. “Similarity and the Development of Rules”. In: Sloman, S.A & Rips, L. J. (eds.)  Similarity and Symbols in Human Thinking. Cambridge: MIT Press. Pp 177-212.
המסבירים כיצד נעשה מיפוי תבניתי מקביל. וראה דעה שונה המתארת כיצד האנלוגיה יוצרת את המושגים. המושגים, שהם ביטוי להבנתנו את התופעות, נבנים על תפיסה חושית אנלוגית  גמישה. כך טוענים רוברט גולדסטון ולורנס ברסלאו (Goldstone, R.L. & Barsalou, L.W. 1998. “Reuniting Perception and Conception”. In: Sloman, S.A & Rips, L. J. (eds.) Similarity and Symbols in Human Thinking. Cambridge: MIT Press. Pp 145-176.
). התפיסה החושית מבנה את הדומות, ובעקבותיה את המושגים המופשטים יותר שיכולים לחזור ולהשפיע על התפיסה. התפיסה החושית קולטת קודם כול את הדומות בין התופעות. היא עושה זאת באופן תבניתי כוללני עוד לפני ניתוח המרכיבים הדומים. כל זה מכין את המושגיות, המיון והקטגורייליות המופשטת יותר.
[xlii]  ראה התייחסות אצל Esper, E. A. 1973. Analogy and Association in Linguistics and Psychology. Athens: University of Georgia Press.  
[xliii]  ראה גם התייחסות של הסקל לספר זה: Haskell 1997. וכן הרחבת הגישה לעבר המיתולוגיה אצל Shelley, C. & Thagard, P. 1996. “Mythology and Analogy”. In: Olson, D.R. & Torrance, N. (eds.) Modes of Thought. New York: Cambridge University Press. Pp 152-183.z
[xliv] Johnson, M. 1987. The Body in the Mind. Chicago: University of Chicago Press.    
[xlv] Alverson, H. 1991.” Metaphor and Experience”. In: Fernandez J.W. (ed.) Beyond Metaphor. Stanford, California: Stanford University Press. Pp 94-117.
מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: