הוי! נורא עלילה על בני אדם

תחושת המקריות והשרירותיות של אירועי החיים היום יומיים היא ברורה, גלויה וחזקה ביותר. פגיעה בתאונת דרכים, מות אדם קרוב בפיגוע חבלני, מחלות וצרות אחרות (שלצערנו הן רבות מדי), ומולם זכייה בפיס או פגישה מקרית שהובילה לאהבה חדשה, מותירים אותנו מופתעים ונדהמים לנוכח עוצמתו של אירוע "קטן ממדים" ששינה את חיינו לבלי הכר.       

אנו לא חווים קשר בין מה שעשינו הבוקר או אתמול לבין מה ש"נפל" עלינו לאחר מכן. ברוב המקרים אין קשר גלוי (סיבתי או אחר) ואנו צריכים לעמול ו"להמציא" סיפור המקשר בין האירועים. סיפורי גורל והשגחה אשר תולים את ההסבר בכוחות נעלמים ונסתרים (עליונים אלוהיים או תחתונים שטניים) הם הסיפורים הנפוצים יותר. הפסיכולוגיה המודרנית מספקת גם היא מונחים חדשים לסיפורים אלו (לא מודע, ליבידו וכד'), והזרמים "הרוחניים" החדשים נרתמים גם הם למשימת ההסברים החסרים (אנרגיות השראות וכד'). אבל התירוצים הרבים אינם מכסים על מערומיה של החוויה הראשונית החזקה כל כך של המקריות.

חוויה זו של השרירותיות היתה אחת מאבני היסוד של הדת היוונית העתיקה. למשל כותרת מאמרו של ססיל מוריס באורה על המחזה "אדיפוס המלך", המבטא את הטרגיות של החיים האנושיים, היא: 'האלים מראים את כוחם, משום שזה רצונם'. (מתוך לקט המאמרים "אדיפוס המלך וסופוקלס" בעריכת דבורה גילולה, ירושלים: כתר, 1985.) ושם כותב עוד באורה: "האלים משפילים את אדיפוס כדי ללמד את בני האדם שלא יבטחו באושרם ובידיעותיהם." וכן, "האדם חייב להצניע לכת כאשר ההצלחה מאירה לו פנים, ולזכור שהאלים עלולים לאבדה כל רגע." האלים היוונים היו נתונים ל"קפריזות" שהשפיעו על חיי בני האדם שלא הבינו ולא יכלו להבין את מניעיהם.

היהדות הציגה עוד שנים קודם לכן עמדה שונה. אלוהים הוא מנהל את העולם על פי רצונו שלו, אבל מותר, אפשר (ולפעמים אפילו רצוי) לבוא עימו בדברים, להתווכח ולהתקומם. הקרבה המהותית בין המוסר והמצפון האנושי לבין זה האלוהי, מאפשרים וויכוח. כתוצאה מדין ודברים זה אלוהים יכול "להשתכנע" ולשנות את מהלך המציאות, הוא יכול להתחרט (ראה ספור השמדת סדום, או ספור המבול, או סיפורי ישראל במדבר סיני), אבל הוא יכול גם להתעקש ולקיים את מה שאנו חווים כשרירותי ואולי אפילו אכזרי (ובהמשך נראה שאפשר להוסיף בחשש גם את הביטוי: מרושע). מטרתם של הדברים הבאים היא להראות כי אין לעמעם ולטשטש את חוויית המקריות במילים יפות ככל שיהיו, אך הזעקה, התלונה וההתקוממות האנושית הם המשכו של דו שיח שלפעמים חשוב מתוצאותיו. היהדות מזמינה אותנו לדו שיח כזה, לפגוש את אלוהים "בגובה העיניים". החסידות קראה לדו שיח זה 'תפילה', ובכך הרחיבה את המושג שהיה ועודנו מוכר בעיקר כריטואל וכטקס הלכתי מוקפד שמתלוות לו הלכות ומנהגים רבים.  

 

שתוק! כך עלה במחשבה לפני

תלמוד בבלי מסכת 'מנחות' דף כ'ט עמ' ב'

 

אמר רב יהודה אמר רב : בשעה שעלה משה למרום [בהר סיני] מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו [משה לקב'ה]: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? [ומדוע אינך מוריד את התורה?]

אמר לו [הקב'ה למשה]:אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה  דורות, ועקיבא בן-יוסף שמו, שעתיד לדרוש על קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. [ולפיכך אני מוסיף עתה את הקוצים והכתרים המעטרים את האותיות]

אמר לפניו [משה לקב'ה] : רבונו של עולם, הראהו לי.

אמר לו [הקב'ה למשה] : חזור לאחוריך [קפוץ בזמן לימיו של ר' עקיבא]

הלך וישב בסוף שמונה שורות – ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. [נכנס משה לבית מדרשו של ר' עקיבא וישב בשורות האחרונות, היכן שיושבים המזדמנים לבית המדרש, מקומם של עמי הארצות, ולא הבין מה אומר ר' עקיבא]

כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו [תלמידיו של ר' עקיבא שאלו את רבם] רבי, מנין לך?

אמר להם [ר' עקיבא לתלמידיו]: הלכה למשה מסיני.

נתישבה דעתו [של משה] חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא,

אמר לפניו [משה לקב'ה] : רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ?

אמר לו [הקב'ה למשה]: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

אמר לפניו [משה לקב'ה]: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו.

אמר לו [הקב'ה למשה]:חזור לאחוריך. [חזור בזמן וראה את סופו של ר' עקיבא]

חזר לאחוריו וראה ששוקלין בשרו במקולין [ראה משה שמוכרים בשווקים את בשרו של ר' עקיבא אחרי מותו, שהיה מהרוגי מלכות רומי שהושפלו במותם]

אמר לפניו [משה לקב'ה]: זו תורה וזו שכרה?!

אמר לו [הקב'ה למשה]: שתוק כך עלה במחשבה לפני.

 

משה, הדמות האנושית הקרובה ביותר אל האלוהים, שואל שאלות מבקש בקשות, ונענה. אבל הוא נענה עד גבול מסוים שממנו ואילך אלוהים משתיק אותו. ככה החלטתי, אומר לו אלוהים, וכאן נגמר הויכוח. לאלוהים הסמכות להפעיל כוח שנראה למשה כשרירותי, וכך זה ישאר. אלוהים משתיק את משה מכוח סמכותו.

 

יש נספה בלא משפט

הפסוק "יש נספה בלא משפט" מופיע בספר משלי (פרק יג' פסוק כג), והוא מתאר לפי פשוטו כי קורה שאדם מת מבלי שהיה חייב למות. סביב פסוק זה נטווה בתלמוד סיפור מיוחד ומזעזע על מלאך המוות שנשלח להרוג אישה והרג אחרת בשם דומה (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד' עמוד ב'). בספור נשקלת האפשרות לתקן את העיוות ולהחזיר לחיים את זו שהומתה בטעות, אך מוכרע שמכיוון שנעשתה כבר השגיאה יושאר המצב כך. אנו, הקוראים, חשים כי אוי לאותה אישה, מתקוממים מול ההחלטה השרירותית הזו, ותוהים האם קורים עוד מצבים כאלה. כמה מהקרובים לנו חלו ומתו בגלל שגיאות מקריות כאלה? (בהקשר זה כדאי לקרוא את המחזה הקומי של חנוך לוין "כולם רוצים לחיות" שמספר סיפור דומה ובו הוא לועג על החשיבות העצמית שבני האדם מייחסים לחייהם שאולי לא שווים הרבה.)     

וכותב גם הרב קוק (בספר "אורות" בתחילת המאמר 'המלחמה'): "היחידים הנספים בלא משפט שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו." 

הרב קוק מנסה להסביר על פי דרכו, הסבר אידיאולוגי אמוני, את החוויה הקשה של מוות מקרי בתוך שטף מוראות המלחמה. כל מי שחווה את מוראותיה של מלחמה (ואצלנו בארץ יש לא מעט כאלה), חווה את הכאוס, הבלגן, המהומה שסדר אין בהם. וכשאין סדר יש תחושה חזקה של מקריות. אם המפקד לא היה קורא לי לרוץ אליו בעת הקרב, לא הייתי רץ את 5 המטרים בהם ספגתי 3 כדורים בשתי שניות ששינו את חיי.

 

מכתב אל אבא   

אבל תחושת השרירותיות לא נמצאת רק באירועים דרמתיים הרי גורל. גם חיי היומיום הקטנים מלווים בחוסר הבנה וחוסר פשר לנוכח מה שקורה בהם. קפקא, הסופר הגדול, עשה מזה קריירה. סיפוריו ואולי גם חייו עומדים בסימן השרירותיות הזו. אחד הבולטים בהם הוא הסיפור 'גזר דין' בו אב סמכותי (אלוהים?) מביא את בנו , ללא הסבר ברור, להתאבד.

אל מול הסיפור הזה עומד המכתב המפורסם שכתב קפקא אל אביו האמיתי. המכתב נכתב על ידי קפקא בן ה-36 ונקרא במציאות רק על ידי אמו ואהובתו, אביו לא קיבל ולא קרא אותו מעולם. זהו כתב תביעה, כמעט כתב תביעה משפטי, אל אב חזק, סמכותי, בעל 'קול חזק ותיאבון גדול'. החיים היומיומיים מול אב כזה גורמים לקפקא להרגיש ולכתוב: "אתה מסוגל לנהוג בילד רק בדרך המיוחדת לך מטבע ברייתך, באון, ברעשנות וברתחנות" וכתוצאה מכך "איבדתי במחיצתך את הביטחון העצמי ובמקומו קבלתי תודעת אשם אינסופית". קפקא מספר במכתב זה שלעולם לא נשלח ליעדו על אירוע לילי בילדותו בו "מייבב הייתי שעה ארוכה ומתחנן למים… אחרי שכמה איומים נמרצים לא הועילו, הוצאת אותי מתוך המיטה, ונשאת אותי על זרועותיך החוצה, אל הפאבלאצ'ה, ושם הנחת לי לעמוד זמן מה לבדי, בכותונת לילה, לפני הדלת הסגורה…. לאחר מכן הייתי ודאי צייתן, אבל הדבר הסב לי נזק פנימי. בהיותי כפי שהנני, מעולם לא הצלחתי למצוא את הקשר בין אותה תחינה יבבנית וחסרת שחר למים שהיתה בעיני כה מובנת מאליה, לבין החוויה המבעיתה לאין שעור בהיותי מושא החוצה. עוד שנים רבות לאחר מכן הייתי סובל מן המחשבה המציקה, שהאיש הענק, אבי, הערכאה העליונה, עשוי לבוא ללא סיבה כמעט ולשאתני באישון לילה ממיטתי אל הפאבלאצ'ה, ושהייתי איפוא אפסי כל כך בעיניו." (עמ' 9) האב שופט, גוזר את הדין ומבצע את העונש ללא הבנה וידיעה של הבן מה חטאו ומה פשעו. פשוט כך, בשרירותיות אב כועס, זועם ומעניש. אני מניח כי קפקא איננו הראשון וגם לא האחרון שאביו יוצק בו תודעת אשם שאיננה מאפשרת שיחה גלויה וחופשית עימו.

כזה הוא גם האלוהים בגילויים רבים בנצרות. והפתרון שהנצרות נתנה למצב הבלתי אפשרי הזה הוא בכך שחיברה את המאמינים לאישיות אנושית קרובה ומכילה – ישו, בנו האהוב של האלוהים, ובכך יצרה תיווך שאפשר "להתרפק בחיקו" ולהיכלל באהבתו. ישו (ואימו, הדמות הנשית, מריה) אוסף אל חיקו את כל הסבל והייסורים האנושיים, מחבק ואוהב ונותן מעט מנוחה ונחמה אל מול האכזריות והשרירותיות שהעולם מלא ממנה. 

 

אבל ספר איוב היהודי (הספר הוא יהודי, ולא בהכרח האיש איוב, שהוא אולי בכוונה "כל-אדם") מחזיר אותנו אל הזעקה האנושית המתקוממת על ההתעללות האלוהית, זעקה המופנית ישירות ובגלוי אל אלוהים, שעונה לה. איוב דורש תשובות לשאלות נוקבות, הוא דורש יחס, הוא דורש דיבור ישיר, ונענה. שלא כמו קפקא, איוב שולח את דבריו אל האלוהים, ואלוהים מדבר איתו. לא אתייחס לתוכן תשובתו של אלוהים גם בגלל שאני מנסה לומר כי העובדה החשובה היא כי אלוהים איננו "מנפנף" את איוב מעליו, אלא מתייצב מולו כמי שראוי וצריך לענות לו. איוב איננו יצור פחות ערך, גם בו צלם אלוהים.

 

הוי! נורא עלילה על בני אדם

בספר במדבר (פרק כ' פסוק יב') מעניש אלוהים את משה ואהרון: יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. על מה נענשו בעונש חמור ונורא זה. מדוע אחרי שהשקיעו את כל חייהם למען המשימה הקשה שהטיל עליהם אלוהים, ולא בטובתם, לא יזכו משה ואהרון לראות בהשלמת מפעל חיים כפויי טובה זה? המפרשים דנו רבות, וללא הצלחה רבה, בניסיון לתרץ את העונש האכזרי הזה.

ה'מדרש הגדול' כותב שם על הפסוק:

זה הוא שאמר הכתוב: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל-בְּנֵי אָדָם (תהילים סו' ה')

אמר רבי יהושע בן קרחה: אף נוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את[ה] מביאן.

בוא וראה, כשברא הקב"ה עולמו, מן היום הראשון ברא מלאך המות.

מנין [יודעים זאת]? אמר רבי ברכיה: וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א' ב'), זה מלאך המות, שמחשיך פניהן שלבריות.

ואדם נברא ביום השישי, ועלילה נתלית בו שהוא הביא מיתה לעולם, שנאמר כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב' יז').

למה הדבר דומה,

למי שביקש לגרש את אשתו.

קודם שילך לביתו כתב גט.

נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עליה עלילה ליתנו לה.

אמר לה מזגי כוס שאשתה, מזגה לו.

כיוון שנטלו מידה, אמר לה הרי גיטך.

אמרה לו מה פשעי?

אמר לה: שמזגת לי כוס פושר.

אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פושר, שכתבת גט והבאת בידך.

אף כך אמר אדם לפני הקב"ה: רבונו של עולם עד שלא בראת העולם, קודם שני אלפים שנה, היתה תורה אצלך, וכתוב בה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט' יד'), [עוד לפני בריאת העולם קבעת כי האדם ימות]

אילולי שהתקנת מות לבריות לא כתבת בה כך?!

אלא, באת לתלות בי העלילה. [בספור עץ הדעת המוזכר לעיל בבראשית ב' מצאת את התירוץ לתלות את עובדת המוות באשמתי]

וכן [דבר דומה] את[ה] מוצא במשה שאמר לו הקב"ה: אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: (דברים א' לה'), אין איש אלא משה, שנאמר וְהָאִישׁ משֶׁה (עָנָו) [עָנָיו] מְאֹד (במדבר יב' ג'), האיש המסויים באנשים. [הביטוי 'איש' משוייך למשה, שהיה ברור כבר קודם שלא יזכה לראות את הכניסה לארץ ישראל]

וכן הוא אומר לו עַתָּה תִרְאֶה (שמות ו' א'), במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלך. [מלחמה שהיתה לאחר הכניסה לארץ, כלומר, אלוהים קבע כבר מזמן שמשה לא יכנס לארץ ישראל. ראה יהושוע פרק יב']

וכיון שאמר לישראל [משה לכל ישראל] שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים (במדבר כ' י') [זה היה התירוץ שבעקבותיו]

אמר [אלוהים], לכן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם: (במדבר כ' יב').

הוי, נורא עלילה על בני האדם.

 

המלה 'הוי' במשפט האחרון במדרש מכילה את הכל. יש בה כאב, זעקה, טרוניה ופניה ישירה אל האלוהים: אתה נורא עלילה. אתה מעליל עלילות.

נורא! מלה זו מבטאת את עוצמת הזעקה על השרירותיות, האכזריות (ושלא לומר, הרשעות) על מעשה שנראה כעלילה ללא צדק ומוסר.

אבל, יש כאן בביטוי הזה גם את הדיבור הישיר, את הפניה הישירה והגלויה. המדרש מבטא את קולו של האדם (וגם קולו של משה): אתה, אלוהים, לא בסדר. זה לא המוסר שנתת לנו וחייבת אותנו לחיות על פיו. אבל אנו יכולים, רוצים וחייבים  לפנות אליך כבר-שיחה, כנוכח.

מה נדרש מהאדם הפונה אל אלוהים? האם יש תנאי לעמידה הזקופה והנועזת הזו? התשובה היא כי נדרשת כנות, יושר פנימי ומבט ישיר ללא שמץ של פזילה הצידה.

 

מי שאינו נוכח, אינו חש בשום נוכחות

כיצד מתאפשר דו-שיח עם אלוהים שרירותי, שלפתע איננו חומל, איננו מתחשב ואיננו מוכן לעמוד בחוק ובמוסר שלו עצמו? תחושת המקריות והשרירותיות של אירועי החיים היום יומיים מקנה חוויה של קיום ללא כיוון וללא מכוון. אירועי החיים מטלטלים אותנו מצד לצד בגלל שהם עצמם כאוטיים ואנו רק פריטים באותה טלטלה. כיצד האדם שחש כ"בורג" או ככלי משחק ב"שעשועיו" של אלוהים יכול לפנות אליו ברצינות ולשוחח עימו ביושר ובכנות. האם פנייתו לא תבוטל כגחמה שאין לה מקום וערך? על כך עונה מרטין בובר: אם אתה תכוון עצמך במלאותך אל האלוהים, לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לענות לך ברצינות ומתוך הרגשת ערכך האנושי.

"בשם תפילה, במלוא המשמעות הגנוזה בה, הרינו מכנים אותו שיח ששופך האדם לפני אלוהיו, שאפילו יבקש בו מה שיבקש, בעיקרו של דבר אין הוא מבקש אלא שתתגלה לו הנוכחות האלוהית, שיהא חש בה בנוכחות זו על דרך הדושיח. לפיכך המקדמה [הדרישה המקדימה] היחידה למעמד התפילה האמיתי היא היות האדם מוכן ומזומן כולו לנוכחות זו, כיוון כל עצמו אליה, הספונטניות הבלתי מסויגת שלו. היא, הספונטניות הבוקעת ועולה מן השורשים, עולה בידה כפעם בפעם להתגבר על כל מה שמפריע ומה שמסיע את הלב. אבל בתקופתנו זו, שהיא תקופת הסובייקטיבאציה בהתבוננות, לא זו בלבד שיצאו עוררים על ריכוז הכוונה של המתפלל, אלא גם על עצם הספונטניות שלו. העוררת [המערערת] היא התודעה, אותה יתר תודעה שאדם זה כאן יודע, כי הוא מתפלל, כי הוא מתפלל, כי הוא מתפלל [ההדגשות במקור]. ודומה שאין להתגבר על ערעורה זה. ידיעתו הסובייקטיבית של הפונה על פנייתו – הסתייגות זו של שארית האני שאינה מצטרפת למעשה, שהוא בשבילה מושא של התבוננות, – מנשלת את הרגע מתוכנו, נוטלת ממנו את הספונטניות שלו….. מי שאינו נוכח אינו חש בשום נוכחות." (מרטין בובר "פני אדם" עמ' 319)

דו-שיח עם אלוהים מחייב פנייה ישירה וספונטניות גמורה ללא ערוב התודעה המודעת לעצמה. האדם המתבונן על העולם ועל עצמו במבט בוחן ובודק מוציא את אפשרות של המגע הישיר. מגע ישיר עם אלוהים מתרחש כשחווים את הרגע כנוכחות מלאה ועכשווית. בובר מציע נוכחות של העצמי ללא הקשר, ואפילו ללא עבר וללא עתיד אישיים. 

יחס אני – אתה "מחולל זיקת מישרין מהותית ביני לבין הווה מסוים, הוא שמביא אותי, דווקא על ידי כך, לא אל מראית העין שלו, אלא אליו עצמו – אמנם רק בפגישה קיומית ביני לבינו, ולא במצב המאפשר לי, למשל, להיות צופה בהווייתו בחינת אובייקט; משעה שאני מתחיל לראותו ראיית אובייקט, ניתנת לי שוב ושוב מראית העין בלבד. והנה יחס אני אתה היא היחס האחד שבו אנו יכולים לעמוד בפני אלוהים, לפי שהוא, בניגוד גמור לכל ההווים האחרים, אין להשיגו בשום מראית עין של אובייקט…."  

התבוננות מודעת על העולם ואירועיו, שהיא מהיכולות שניתנו לנו ואיננו יכולים להימלט מהן ואנו צריכים לקבלן באומץ, איננה מאפשרת דו-שיח ישיר המרוכז בעצמו בלבד. התודעה עוברת כאן למצב שונה, מצב של ריקנות מהתייחסויות, פרט להתייחסות של האני העצמי שלי אל האלוהים שפונים אליו. בשיחה כזו אדם מוציא את עצמו אל הפועל, עצמו הכועס, המתקומם, הזועק, ואלוהים חייב לו תשובה. האם נזכה לה?

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  ביום אוגוסט 8, 2008 בשעה 15:30

    אם הבנתי נכון את בובר, נדמה לי שתפיסתו את התפילה סותרת את התפיסה היהודית של תפילה בכוונה מלאה, שהרי התמקדות בכוונה וספונטניות סותרות זו את זו.

  • מולי בנטמן  ביום אוגוסט 27, 2008 בשעה 21:54

    תודה על הדברים, ניתן לומר שהמאמץ האנושי העליון מוקדש להפיכתו של השרירותי לבעל ערך ולבעל משמעות. לכן כאשר אין בכוח התבונה וההבנה לצקת משמעות לדברים היא פונה אל ההשגחה העליונה וכאשר גם את דרכיה אין היא מבינה היא מייחסת לה משמעויות הנשגבות מבינתה, כי הרי הכול בר הסבר. למעשה אנו חיים בעולם דטרמינסטי אך מסרבים לקבל את רוע הגזירה. האפשרות לנהל שיח עם האל האפשרות להתפלל מעניקות לאדם ארכה אך לא בהכרח חסד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: