מזון ואכילה כסמל תרבותי-חברתי

בשנתיים-שלוש האחרונות פורחות בתחנות הטלוויזיה השונות תוכניות אוכל. אוכל מוצג כמאפיין תרבותי (וגם חברתי) שנוסף לו נופך אמנותי חשוב. האם שעות הפנאי המתרבות והמוקדשות לתחביבים העלו את עיצוב האוכל למדרגתו, או שמא הרצון להדמות לאניני הטעם הסועדים במסעדות גורמה מוקפדות? אינני יודע את התשובה, אך ברור כי אל עיצוב הבית, עיצוב המלתחה האישית, עיצוב המראה הגופני, הצטרף האוכל וקנה לו מעמד של כבוד. הדברים הבאים ידגימו במעט, ובנקודות כמעט אקראיות, את דרך ההתייחסות של האדם למזון שהוא צורך מדי יום.
אכילה היא פעולה ראשונית, הכרחית וידועה לכולם מתוך התנסות יום-יומית הנמשכת כל חיינו. בסיסיות זו של המזון, וההיכרות האינטימית המוחשית והממשית עמו, הביאו ליצירת "דו-שיח" של משמעות עם האוכל שלנו. דו-שיח זה מתחיל בנקודה שבה האדם מייחס לאוכל יותר ממה שיש בו בגלוי. בעיקרו, המזון ממלא פונקציה קיומית, ואין לו משמעות הכרחית מעבר להיותו נצרך מבחינה גופנית. אך ברגע שבו מופנית שימת הלב למזון בהקשריו, נפתחת האפשרות לשייך לו תכנים נוספים. כלומר, האוכל הופך להיות לסמל כשמיוחסת אליו משמעות שאיננה נוכחת בו, ונהייה לסמל פתוח ברגע שהוא מאפשר מרחב מתרחב והולך של משמעויות. קשרי תוכן אלו מתבטאים, כמובן, גם בשפה. ההרחבות וההתפתחויות הסמנטיות לשוניות הרבות הקשורות במזון, כמו השאלות, יצירת מטבעות לשון וכד', שיוצגו להלן, יבטאו וידגימו את הרחבות המשמעות המוקנות לאוכל. הרחבות היכולות להתפתח גם בעתיד אל עבר משמעויות נוספות.
אפשר היה לארגן את החומר שלהלן בצורות שונות. אפשר היה להראות את נקודת המוצא המצומצמת, התזונאית המוכרת והמובנת מאליה של האוכל, וממנה לצאת לקוטב השני, הפותח אותו בהקשרים ייחודיים המצרפים לו משמעויות חדשות. סדר עניינים זה היה מתאר, למשל, את כוחו המזין של האוכל עד להיותו סמל המבטא גם כוח ממית (צום להיטהרות-  האם זה ממית או מחייה?). ניגוד זה, ואחרים (טוב – רע, משמח – מדכא, וכד') היו יכולים להמחיש את  מנעד המשמעות הרחב של האוכל.
אך בחרתי לסדר את החומר שלהלן על-פי נושאי תוכן תמטיים, ובהם: האדם מתייחס אל המזון כאל מקור לכוחות גופניים ורוחניים, האוכל כיוצר סביבה בעלת ערך ייחודי, האוכל כמפלט ומקלט אישיים, והמזון כמבטא יחסים בין בני אדם. האוכל גם מהווה ביטוי למצבים נפשיים של האדם, והאדם יוצר דרכו דו-שיח עם עולמו הרגשי. המזון מבטא גם תהליכי שינוי, עיבוד ותיקון (או קלקול), שהאדם עובר בחייו. כותרות אלו הן רק מסגרת לדוגמאות הייחודיות שחלקן יבואו להלן. דוגמאות אלו שהן רק מעט מזעיר וטעימה בלבד של משמעויות המתלוות למזון, בבחינת מנה ראשונה המיועדת לעורר את התיאבון.
בראש ובראשונה המזון נתפס כמקור כוח.
ישראל דוריון (שהשתמש בשם העט: עינן, ועל שמו נקרא 'לחם עינן') כותב בספרו: "הטבעונות הלכה למעשה" כי לסוגים מיוחדים של מזון יש "ערך אור שמש". הוא מסביר כי: "הפרי החי מהווה מין אורגניזם הרמוני, בו פועל מנגנון קורן (רדיואקטיבי), שנקשר ונצבר בו אור שמש" (שם, עמ' 7). הוא מסביר כי אף שבפרי יש מעט קלוריות ביחס למוצרים אחרים, יש בו עצמה פנימית של גרעין זעיר ובלתי-נראה שממנו בוקעת עצמה העולה עליו במשקלה ובהיקפה אלפי מונים. ממש כמו בתהליך ביקוע האטום, המכיל אנרגיה פוטנציאלית עצומה בכמות מזערית. עצמה זו מבוטאת בערכים של עצמת אור שמש. על-פי עיקרון זה ראוי האדם לחפש כל העת את המזון שבו נמצאת עצמה זו בערכים פוטנציאליים גבוהים, ואותו עדיף לאכול. אמירות אלו מתארות את האוכל ככור אטומי קטן המניע את כל המערכת הגופנית השלימה.
תוכן דומה אך במונחים אחרים כותב אחד מגדולי החסידות היהודית, רבי נחמן מברסלב, כי בכל מעשה בראשית, כלומר בכל הנברא, יש ניצוצות של כוחות אלוהיים. האכילה מביאה ל'הטבת הלב', והטבת לב זו היא גילוי האור, הניצוצות של הבריאה, מן המזון. "וזהו ויטב ליבו, אין טוב אלא אור, כמו שכתוב 'וירא אלהים את האור כי טוב' (בראשית א'). וזהו ויאכל וישת ויטב ליבו, שהיתה אכילתו ושתייתו מהארת והתנוצצות …של …אלהים שבסעודתו שאוכל." (ליקוטי מוהר"ן חלק א יט ז) בדברים אחרונים אלו נוסף כבר מרכיב חדש למזון, המקנה לו ערך רוחני. כוחו של המזון איננו רק כוח חומרי, אלא גם כוח של רוח אלוהים. הניצוצות יוצאים מן הכוח אל הפועל על-ידי אכילה המביאה להנאה. ההנאה היא כוח רוחני המופק מן האכילה החומרית. "יש ניצוצות שנפלו בכל דבר במאכל ובמשתה… והתענוג שיש מן דבר מאכל ומשתה הוא הניצוצות" (שם חלק א עה).
מסכם בלשונו רבי נחמן ואומר כי המאכלים "שהאדם אוכל אותם ומקבל חיות מהם", הם מקור כוחו הגשמי והרוחני. (שם, חלק א רנז) אך העניין מורכב יותר. מי שאוכל יותר מצורכו המאכל מזיק לו. כשאוכלים במידה הנכונה המזון פועל כראוי ומוציא את כוחו לפועל בכמות הנכונה, אך אדם האוכל יתר על המידה, נאלץ המזון "לשאוב" את כוחו הפוטנציאלי מן האדם האוכל אותו, ובכך להוציא ממנו את חיותו ולהזיק לו. במצב של עודף מזון מתהפכים הכוחות, והאדם נאלץ להעביר מחיותו אל המזון, ובכך הוא ניזוק.
רולן בארת בספרו "מיתולוגיות" כותב על היין כמשקה טוטם פולחני. "היין הוא תמצית השמש והאדמה, שמצבו הבסיסי אינו מצב הלח אלא היבש, ושבתור שכזה, החומר המיתי שמהווה את היפוכו הגמור הוא המים" (עמ' 95). היין, כמו כל טוטם חי, נושא עליו מיתולוגיה מגוונת שאינה חוששת מסתירות. הוא גם "שובר" צמא, וגם מחולל המרה והופך מצבים ונסיבות. הוא יוצר יש מאי
ן, ומוציא לפועל כוחות פוטנציאליים שבאדם. היין שייך לסוג המזונות ה"מטילים מום, כרורגיים, מתמירים ומיילדים", מול מזונות שהם "קוסמטיים, מקשרים, מבריאים ומשקמים" שכוחם "שקט, לבן, מפוכח, שווה נפש עם המציאות". (שם)
סיפור נפלא מדגים את כוחו המחיה של המזון הוא "אצל חמדת" מאת שמואל יוסף עגנון. בסיפור מכין עצמו החזן המהולל חמדת לתפילות יום הכיפורים באכילה רצופה ואינטנסיבית כל השעות שלפני הצום. אמנם קיימת מצווה להרבות באכילה לפני צום יום הכיפורים, אך חמדת עושה זאת באהבה יתרה, בתאווה ובשקידה מרובה. כמויות האוכל העצומות, ותיאורם העסיסי (והארוטי), מעלים את התמיהה אם אין כאן אכילה גסה ומזיקה, אך כניסת החג משנה את הרושם החיצוני, הדתי-שגרתי, והמוטעה. חמדת מתמעט בממדיו מול דוכן החזן, ונהיה דומה יותר ויותר למלאך אלוהים, ומתרועע עם האל "כאילו הוא יחידי עם יחידו של עולם" (שם עמ' 76). הסיפור יוצר התייחסות מורכבת לאכילה ולמשמעויותיה.
ערכי כוח גשמי ורוחני כאלה של המזון אינם נמצאים רק בתיאורים ספרותיים ובעלי שאר רוח. גם בספרי הבישול מצאתי ביטויים המכוונים לכוחו המיוחד של המזון. במתכון "פורל בתאנים מיובשות" (פרבר ריזנפלד – מדריך מפה לטיולי אוכל 2) כתוב: "אם יש משהו שמייצג את אצבע הגליל מבחינה קולינרית זהו הפורל. בקיבוץ דן ובחוות פרטיות נוספות מגדלים את הדגים במי מקורות הירדן הצוננים, ומיד אחר כך מטגנים אותם למוות במסעדות הגרועות באזור." למרות מי הירדן המחיים, הפורל מאבד את כוחו בטיגון, המוציא ממנו כל רוח, ועושה ממנו גוויה ללא ערך. ולעומתו במסעדה לבנונית באזור פקיעין, "כל המנות מדויקות וטעימות מאוד. גם המוכָרות, כגון … או ממרח שום, שהוציא מאתנו יללות של אושר… התענגנו עוד על צלעות טלה עשויות עם לימון, טחול כבש וכנפי עוף…" (שם,עמ' 35)  מעניין לראות כיצד תיאורים אלה מספר בישול עכשווי יכולים להזכיר את אמירתו של ר' נחמן. "כי על ידי האכילה, נכנע הכסילות, ונתגדל השכל" (ליקוטי מוהר"ן חלק א יז ג).
אוכל איננו רק המזון המוגש לפה, אלא הוא גם המקום, הסביבה, ההקשר והאווירה. כמובן גם החברה חשובה, אך אליה אתייחס מאוחר יותר. ספרי הבישול, כדוגמת זה האחרון, מלא צילומים. תמונות צבעוניות, מעוצבות ואמנותיות. שילוב הצבעים של התבשיל, המרקם, הצלחת המעוצבת, השולחן וסביבתו, כל אלו משרתים את מרחב המשמעויות הגדול הניתן למזון. תחת הכותרת: "בישול מקושט" כותב בארת: "הקישוטיות פועלת בשתי דרכים סותרות, שאת פתרונן הדיאלקטי נראה מיד: מצד אחד, בריחה מן הטבע בכוחה של מין השתוללות בארוקית…. ומצד שני, ניסיון לשחזר את הטבע באמצעות תחבולה מוזרה…" (בארת שם, עמ' 160), והפתרון הדיאלקטי הוא בהיווצרות של "מציאות אגדית", שאינה עוסקת בתזונה אלא בחלומות. התמונות מתאמצות לרכך, ואפילו להסוות, את טבעם הגולמי של המאכלים. זהו מטבח של ראייה, חזון חלומי.
בספרו העוקצני של הסופר הפולני סטניסלב לם 'כנס העתידנים', שהוא ספר מדע בדיוני, הוא מספר על עולם עתידי שבו חיים האנשים תחת השפעה מתמדת של סמי הזיה, המעצבים את תמונת המציאות של הציבור בהתאם למינון ולערבוב של קוקטייל הסמים שהשלטונות מפזרים באוויר ברציפות. הגיבור נפגש עם אדם המגלה לו כי המציאות כולה היא אשליה, ונותן לו להריח לרגע בקבוקון שבו "נוגדון מקבוצת המקיצניים, תכשיר אנטי פסיכימי אדיר, שרק אחזקה בו נחשבת לעבירה קרדינלית." (עמ' 116). ואז:
האולם הנפלא, מרופד המרבדים, מלא הדקלים, האולם שקירותיו מעשה מוזאיקה, האולם הבוהק בשולחנות מהודרים ושבחללו נישאים צלילי תזמורת המלווים את המנות העיקריות – האולם הזה נעלם. ישבנו בתוך מקלט בטון, ליד שולחנות עץ חסרי מפות, וכפות רגלינו משוקעות בתוך מחצלת קש בלה. המוסיקה עדיין הצטלצלה באוזני, אך עתה הבחנתי שהיא בוקעת מרמקול התלוי על חוט ברזל חלוד. נברשות הבדולח הזוהרות פינו מקומן לנורות חשופות ומאובקות. אולם השינוי המחריד ביותר התחולל על גבי השולחן. המפה הצחורה נעלמה, מגש הכסף העמוס בבשר חוגלה ריחני, המעלה אדים, שמתחתיו לחם קלוי, הפך לצלחת חרס עליה היתה מונחת עיסה חומה אפורה המעוררת שאט נפש והנדבקת למזלג הבדיל שזוהר הכסף האצילי שלו דעך וכבה." (שם)
הנוגדון פעל רק דקות ספורות ולאחריהן "העיסה המגעילה העלתה גוון אצילי של צלי, הצמיחה, במקומות הנכונים, כנפיים ושוקיים, בדיל המזלג זהר ככסף עתיק …" המזון הוא גם אסתטיקה המחוברת לממד האסתטי של החיים בכללם.
נחזור למציאות המוכרת יותר. אוכל הוא קודם כל בית. הסביבה המיידית של המזון שלנו היא המטבח המוכר שלנו. ביתנו הוא מקום ההגנה שלנו ומקום המשפחה המגינה, היושבת יחד לאכול. כך נוצרת אינטימיות מקרבת. שולה מודן, במבוא לספרה 'בישולה' מספרת: "כשעודד, אישי, נכנס הביתה הוא נמשך כאל מגנט לתנור, לסירים, פותח מכסה, מציץ, מריח ומייד טועם, גונח ולפעמים נכווה. כמו אידישע מאמע אמיתית אני נהנית מהשקט הפתאומי שנופל מסביב לשולחן כשהגדוד האהוב שלי מתמכר לטעמה של פשטידה או עוגה חדשה." גם בעיצובו מוסר הספר את אינטימיות המטבח של שולה. צילומי פתקים, הכתובים בכתב יד, של מתכונים שכתבה על ניירות שהצהיבו, קטעי שירי ילדות ששרו לה או שהיא שרה לילדיה, 'זהבים', 'זכרונות' ו'הפתעות', המכניסים את המעיין בספר אל בין קפלי הסינור שלה, ועושים את האוכל לחוויה של בית.
וכאן אנו מגיעים אל האוכל כסמל המבטא מרחב גדול של יחסי גומלין בין אנשים.
חדר האוכל הקיבוצי, בימים עברו, ב'זמנים הטובים' של התנ
עה הקיבוצית, היה מקדש מעט:
סעודה, זהו אקט שבו מתבטא השיתוף בכל חברה. התזכרו את הסעודה במשפחה העברית?… הערך הזה הגדול והנעלה שבכל הערכים התרבותיים…. ההרמוניה העליונה של הנשמות והיחוסים המבטאה את עצמה – ומעליה – בסעודה דווקא…. הסעודה אינה רק הביטוי התרבותי ל'משפחה', היא גם ביטוי ל'ברית', ל'אנשי הברית והתעודה'…. תעודה של תנועה משיחית, ותעודה זו עמדה אצלם למעלה מחייהם הם, למעלה משאלת הפרט."( צור, זבולון, פורת – כאן על פני האדמה, עמ' 202)
אך מזון זה המוגש לאנשים יכול גם לבטא עוולות, שליטה וניצול פוליטי כוחני של ה'אחר' המייצר את המזון. קפיטליסטים, "המתנחלים הצרפתים באלג'יריה שכופים על המוסלמי, על אותה אדמה עצמה שהפקיעו ממנו, גידול שאין לו כל עניין בו- הוא שאפילו לחמו חסר." (בארת  עמ' 98), מנצלים ומנשלים, הסוחטים מה'אחר' את יגיע כפיו וזיעתו, ועושים ממנה משקה לכוחם ועריצותם. גם כל זה יכול להתבטא בסמל זה. ושוב עגנון המספר ("סיפור פשוט") על האמא הפולנייה המפטמת, דוחסת ובכך שולטת בכוח על ילדיה. 'אתה חייב לגמור הכול בצלחת' הוא ביטוי של שררה. האמא יודעת מה טוב לילד שלה, ולכל בני המשפחה, יותר מרצונותיהם העצמיים. רבים שנפגעו מעריצות אוהבת ודואגת כזו מנסים בשארית חייהם לאכול בשלווה, במידת האפשר.
יחסי כוח וכוחניות אחרים מבוטאים גם הם באוכל. ב"מלון עולמי לעברית מדוברת" (בן אמוץ ובן יהודה) בערך: "אכל אותו" כתוב: "ניצח אותו, הכניע אותו, השמיד אותו." והערך גם מפנה לביטויים רבים קרובים: 'אכל אותו בלי מלח', 'אכל חצץ', 'אכל לוקש' ועוד. אך לא רק יחסי כוח מבוטאים באוכל, גם חמלה ואהדה אנושית יכולים להתבטא בו. "לקראת בקר / של פרידה / אני מטגנת // חביתה / בטעם דמעות." (טאווארה. "יום השנה לסלט" תורגם מיפנית.) בסעודת הפרידה מהאהוב ממלאות הדמעות את צלחת האוכל ונותנות לו את טעמו.
ואכן גם אהבה, על גווניה הרבים, יכול לבטא האוכל. אהבה רגשית עדינה ויחסי המין הקשורים בה, אבל גם יחסי מין שבאים מתאווה ותשוקה, ושבהם הממד הרגשי פחות בולט. ושוב דוגמה מהסלנג הדיבורי: 'הוא אוכל בחוץ' (ולא רק בבית), בא לומר כי הוא בוגד באשתו ושוכב עם נשים אחרות. ודוגמה מהקלסיקה: סיפור יוסף בספר בראשית. שם כתוב כי פוטיפר שר הטבחים קנה את יוסף "ויפקִדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" (בראשית לט ד). מאז שררה הברכה בביתו, "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אִתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (שם לט ו) ומיד מתחיל הניסיון של אשת פוטיפר לשכנע את יוסף "שכבה עמי". המדרש כותב מתוך היגיון הקשרי: "רבנן אמרי, על כל מה שהיה לו השליטו, חוץ מאשתו. ואין לחם אלא אשתו…" (מדרש הגדול וישב לט ו') (ראה גם את סרט הקולנוע – שוקולד.)
האוכל מבטא גם מצבים נפשיים אישיים. "לעולם לא יאכל האדם במצב רוח רע, כגון: דיכאון, ריגשה, רוגז, כעס, עצבנות ומתיחות עצבים. אם נסתבך במצב נפש שלילי, סמוך לאכילה – ישהה מעט, ישכב לשעה קלה עד שיירגע…." (דוריון עמ' 95) אוכל בא עם רגיעה ומתינות, אחרת האדם עלול להגיע למצב בו הוא "אכל את עצמו: התחרט מאוד, האשים את עצמו, הצטער מאוד." (מלון בן אמוץ בן יהודה עמ' 18). והדוגמה שמביא המילון לתאר מצב נפשי מעורער זה היא: "חשב שיגישו תה ועוגיות, אז הוא אכל בבית. כשבא וראה את הכבש על השולחן – הוא אכל את עצמו." (שם). אבל, לעומת זה, במצב נפשי רגוע ונינוח: "כל בקר / תחושת שלוה / אני עוברת על פניה // חנות שכולה / לחמניות טריות." (טאאווארה עמ' 87) רק כך, בנינוחות ובשלווה, הלחמניות הטריות יכולות לפעול את פעולתן המשכרת את כל החושים. (ראה גם אצל גבריאל פרייל "ברחוב עוברת כמיהה חומה/ של לחם אפוי וערמונים." מתוך 'זמן ונוף' עמ' 37.)
גם פעולת האכילה עצמה יכולה לסלק מצב רוח רע. "דע שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום. וגם מי שדעתו יותר גדולה, צערו גדול ביותר, בבחינת 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. וההמתקה היא על ידי אכילה בקדושה וביראת שמים.היינו, שעל ידי אכילה בקדושה, על ידי זה נעשה המתקה, שלא יתגבר הצער ביותר, חס  וחלילה." (ליקוטי מוהר"ן חלק ב עז) רבי נחמן ממשיך להסביר שם כי הפה הוא איבר מרכזי באדם, וממנו יכול לבוא תיקון לאישיות כולה, ואז, מפיו תדבר השכינה. הוא מגדיל לעשות ומסביר במקום אחר (שם חלק א נז ה) כי אכילה בקדושה כוחה רב מאוד, ממש כמו צום. צום יכול להביא לניצחון על אויבים, בזכות כוחות הרוח והעצמה האישית המשפיעות על הסביבה. (אגב, זה עומד במתח עם העצה לא לאכול במצב רוח רע. אסוציאציה מעולם דימויי של סרטים וסדרות אמריקאיות והנשענת כמובן על יסוד מציאותי: אשה בדרך כלל הנמצאת במשבר נפשי כלשהו, יושבת מול הטלוויזיה עם חבילת גלידה וזוללת ישר מתוכה.)
ולסיום עוד נקודה אחת בלבד (אם כי זו בחירה שרירותית להפסיק בה ולא להמשיך לשוטט במרחבים העשירים של הסמל של האוכל), והיא היותו של האוכל מבטא תהליכי שינוי. 
במלון העברי המוכר והרגיל של אברהם אבן שושן (אבן שושן תשל"ז 1977) תחת השורש הבסיסי א.כ.ל. מופיעים גם הערך אֻכּל: "נשרף, נשמד, חרב: 'הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל' (שמות ב ב) 'ואם תמאנו ומריתם, חרב תְאֻכלו' (ישעיה א כ)…", וגם הערך נתאַכֵל. שרפה והשמדה זו היא הרחבה סמנטית של פעולת האכילה. האכילה היא גם פעולת השינוי הנעשית במזון המתאכל ומתעכל. תהליכי שינוי אלו, המתרחשים באוכל, הועברו בלשון לשימושים המבטאים את השינויים המתרחשים באדם, כאילו והוא היה הדבר הנאכל, המזון המשנה את מצבו. ולכן במלון הסלנג (בן אמוץ,
בן יהודה) מופיע הערך: "אכל חרא" כך: "סבל מאוד, השקיע מאמצים רבים אך ללא הצלחה או הנאה. שלוש שנים הוא התאפק. אכל חרא ושתק, עד שקיבל את הדרגה…." אף על פי שהביטוי במקורו מתאר מה הוא אכל, הדוגמה רוצה לומר כי היה דמיון בין המוצר הנאכל למי שאכל אותו. התייחסו אליו רע מאוד, והוא שתק כדי לעבור את השינוי המיוחל ולקבל את הקידום.
ואותו עיקרון המשווה את השינוי החל במזון לשינוי החל במי שאוכל אותו, נמצא גם בביטוי "שהמזון נתהפך לניזון" (ליקוטי מוהר"ן חלק א קכט). שם מסביר רבי נחמן כי 'ארץ אוכלת יושביה' מעבירה מתכונותיה לאלו הבאים בקרבה. האדם שנכנס לארץ "נאכל אצלה, היינו שנתהפך למהותה". הוא מדגים מתחום נוסף: מי שמתחבר לצדיק ומאמין בו "נאכל להצדיק, ונתהפך למהות הצדיק ממש." וחזרה לנושא ארץ ישראל: מי שחי בארץ, ואפילו רק הולך בה ארבע אמות, מקבל את תכונותיה. הוא יהיה המזון שהארץ תאכל, ובכך יקבל את סגולותיה. האדם כאילו מקטין את עצמו למדרגה של מזון, ובכך זוכה להיכלל בדמותו של האוכל, ולהתמזג בו ובסגולותיו (עניין הנקשר לאמונות מאגיות בדבר סיפוח תכונות מהנאכל).
האכילה נתפסת כאן כתהליך של הכללות, התחברות (שעליה נרמז כבר קודם גם בעניין המיני). זהו חיבור אורגני חזק, שאינו משאיר שתי ישויות נפרדות, אלא משנה את האדם שינוי יסודי ומהותי יותר. ולכן, במקרה שונה: מי שמתבייש לאכול בפני אחרים, ומרגיש כי זו עזות מצח להשתלט על אוכל ולבולעו כאילו הוא העליון, בושה זו מתקנת את אישיותו, ועושה אותו לעניו וצנוע. הבושה לאכול בפני אחרים, מסביר רבי נחמן (שם, בחלק ב עב), מתחילה מהיותו רחוק מהמצב הטוב של הענווה, אך מתוך רצון להתקרב ולהיכלל בטוב העליון, הוא מסוגל לחוש בבושה זו ולשנות עצמו. ולכן אכילה יכולה להיות עבודת קודש יותר מתפילה. אכילה ושתייה היא התחברות המשנה את האישיות, כאילו והיה האדם למזון בעצמו. בזמן לימוד תורה ותפילה האדם בא בדברים מתוך אישיותו שלו, הנפרדת, אל מול האלוהים, ובזמן האכילה הוא כביכול נכנס אל תוך פיו וגופו של האל, מתמזג עמו, ומקבל ממהותו. (ראה בפירוט "ליקוטי מוהר"ן", חלק א כה ג).
 
 
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איל  ביום יולי 4, 2008 בשעה 12:53

    מצויין. מצויין ממש.

  • טלי  ביום נובמבר 18, 2010 בשעה 11:37

    פוסט מושקע, נהנתי לקרוא אותו רק אם אפשר לשבור את הטקסט לכמה פיסקאות זה יקל על העיניים. בזמן האחרון יש מגמה של תוכניות בישול שונות כמו "מאסטר שף" או "אהרוני מבשל לחברים" ועוד רבים. אני לא חושבת שזה נובע מהצורך להדמות לאניני הטעם הסועדים במסעדות גורמה מוקפדות, אלא פשוט מתוך רצון ללמוד לבשל אוכל טעים שהוא גם יפה. אל תשכחו שלדור הקודם לא היתה טלוויזיה, נשים למדו לבשל מאימאות וסבתות שלהן וגברים לא בישלו כלל. התפיסה הזאת מזמן השתנתה ואני מברכת על כך! הרצון ללמוד הוא זה שעשה מהפכה בתחום תוכניות בישול, ואני למדתי את הסוד החשוב מכל, כל מתכון אם תכין אותו ממוצרי מזון טריים, רוב הסיכויים שהוא יצליח.

  • דני  ביום מאי 22, 2011 בשעה 21:42

    אני מאלה שאוכלים בשביל לחיות..
    מלון בראשית

  • טל עזר  ביום יולי 23, 2012 בשעה 13:21

    דב שלום, זהו מאמר מרתק.
    אשמח לשוחח איתך בנושא ולהציע שיתוף פעולה.
    האם יש אפשרות לקבל את כתובת המייל שלך?
    tal_ezer@yahoo.com

  • מיכל זוהר  ביום מרץ 8, 2013 בשעה 15:41

    שלום, קראתי את המאמר ובמסגרת עבודת סמינר בקולנוע אשמח להכניס חלקים ממנו. התוכל לתת לי את שמך ואולי גם מקום בו התפרסם המאמר על מנת שאוכל להכניס לביבליוגרפיה? מיכל זוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: