החיים הם סיפור

אפשר להסתכל על קורות ומהלכי החיים שלנו כערימה מגובבת של עובדות ללא סדר, אך אנו מסתכלים על החיים כרצף של אירועים הקשורים זה לזה, כלומר, כרצף בעל משמעות. התפיסה וההכרה האנושית מקבצת נתוני מציאות מתוך רצון להבין אותם, לתת להם כיוון ומשמעות. האדם קולט את המציאות באמצעות המסננת המוחית שלו היוצרת חיבורים ומקבצת קבוצות של עובדות למבנים נושאי משמעות. אנו חווים תחושת רעב ומבינים אותה כסיבה לאכול. באוכל אנו רואים כאמצעי הנותן לנו כוח ללכת לעבודה כדי להרוויח כסף ולמצוא סיפוק בחיים וכו' וכו'. אנו מקבצים את העובדות הנתונות לכלל סיפור מכוון.

המשמעות, או הסיפור שאנו שוזרים מהעובדות, נטוע בהכרח בתוך הקשר תרבותי. ההקשר החברתי-תרבותי נותן משמעות לקבוצת פרטי לבוש כ'לבוש ספורטיבי' או 'לבוש אלגנטי'. כולנו יודעים כי ללהטוטן המגלגל כדורים רבים באוויר ותופסם אין מה לעשות בטקס קבורה. אנו מבינים ומפרשים את סידרת האירועים על פי הקשרם החברתי-תרבותי. החברה לימדה אותנו כיצד לקבץ את האירועים לכלל סיפור רצוף ועקבי. 

מודלים תרבותיים אלו הם הכלי באמצעותו אנו חווים את החיים, וגם הכלי באמצעותו אנו מספרים אותם. החברה הנחילה לנו את הסיפור כיצד בחור "מתחיל" עם בחורה ואנו מספרים אותו לעצמנו לפני הפגישה בה אנו גם מממשים אותו. אנו יודעים מראש כיצד נראית אהבה רומנטית ואלו פריטים מתקבצים לתוך הסיפור הרומנטי. אנו יצרנו לעצמנו תמונות מציאות או ייצוגים שעל פיהם אנחנו מבינים ומפרשים את חיינו. תמונות אלה הם סרטים נעים ולא תמונות קפואות, אילו תרחישים. תרחישים אלו נטועים חזק בתוך הקשרי החברה והתרבות בה אנו חיים. אנו לעולם איננו מספרים קובץ אקראי של עובדות, אלא סיפור מסונן (הבוחר עובדות מסוימות) ומסוגנן (על פי הדגם אותו אנו רוצים להנחיל למאזין שלנו).

מודלים תרבותיים משתקפים בברור בסוגים ספרותיים. הדגמים הספרותיים השונים המוכרים במשך הדורות (קומדיה, פיוט, נובלה רומנטית, דרמה וכד') מבטאים גישה אנושית (כזו הנושאת משמעות) אל אירועי המציאות המוכרת. הדגמים הספרותיים אינם המצאה "המצוצה מן האצבע", אלא תבנית תרבותית שהתגבשה כדי למסור מסרים מכוונים. מסרים המסבירים לעצמנו את החיים שלנו.

אחד מהדגמים המוכרים ואהודים בימינו הוא סיפורים קצרים אירוניים. האירוניה מבטאת את ריבוי זוויות הראיה של העולם (הפוסט-מודרני?) בו לכל אמירה יש אחרת למולה המפרקת אותה. סיפורים קצרים אלו, שרבים מהם כתובים בלשון דיבורית "סלנגית", מבטאים את 'נמיכות רוחה' של התקופה. הספור הקצר נבחר בגלל הקושי להציג יריעת חיים ארוכה, רציפה ועקבית, והוא מבטא מציאות משברית המרובה באי-וודאויות. אמנם בוודאי שנכתבות באותו זמן גם יצירות ארוכות, אך לא מפתיע הדבר כי הספורים הקצרים (ואפילו הקצרצרים) האירוניים נוחלים הצלחה רבה (ראו גם את יצירות האינטרנט האנקדוטיות בעלות המבנה הפרוץ). האירוניה משקפת את אופן בו אנו בוחנים ושופטים את אירועי החיים.

אבל מכאן ואילך אנו נחזור לקלאסיקה, שלא נס ליחה, ונעיין לדוגמה בדגם ספרותי הנמצא בתשתית התרבות המערבית וממשיך שנים רבות לתפקד כדגם באמצעותו אנו חווים ומספרים את חיינו: הטרגדיה. בדברים הבאים אסביר מהו דגם החיים שמתארת הטרגדיה ובאילו חוויות אנושיות בסיסיות היא נוגעת. דברים אלו יתארו ויסבירו כי מי שמספר את חייו כטרגדיה נותן לחייו משמעות על פי תבנית זו.

 

מהי טרגדיה?

טרגדיה מנקודת ראות פנימית.

במוקד הטרגדיה עומד מי שמכונה 'הגיבור הטרגי'. זהו האדם במיטבו. אדם היכול למממש את מירב הפוטנציאל הטמון בו כאדם. המסגרות המגדירות מהו האדם במיטבו השתנו במשך הדורות ומשתנות גם היום מחברה אחת לאחרת, אך עיקרון המיטביות נשמר. בטרגדיות היווניות אדם זה היה מנהיג צבאי ומדיני שהיה מזרע אצילים. הוא היה אדם נעלה לא בגלל היותו מלך, אלא מלך הוא אותו אדם שיש בו גם את הטבע האנושי להיות למלך. הוא אדם המיישם באישיותו את השיא אליו יכול האדם להגיע, אדם עם עוצמה אנושית פנימית גדולה.

אנסה לתאר את תכונות היסוד של הגיבור הטרגי שנמצאות בתקופות ובתרבויות שונות.

גיבור זה הוא אדם הישר עם עצמו. הוא חי מתוך תחושה כנה של יושר פנימי הנותן לחייו ממד של רצינות. הוא חי מתוך כבוד ורצינות לחייו. הוא איננו יכול "להעביר את החיים סתם", "לשחק אותה", הוא רוצה לכבד את עצמו ולממש את היכולות שניתנו לו לחיות את חייו. הגיבור הטרגי הוא אדם אתי, אדם של עקרונות אמת, ולא אדם אסתטי השואף למושלמות כשלעצמה שאיננה נשענת על אמת נכונה וראויה.

אדם זה חותר למימוש אידיאל שחשוב בעיניו. הוא מתייחס אל המציאות כשדה פעולה שבו מוטלת עליו משימה. הוא לוקח על עצמו את המשימה, אף אחד איננו מטיל אותה עליו מתוך כפייה. היותו האדם במיטבו, כן וישר עם עצמו, מביאים אותו לרצון לתקן. הרצון שלו הוא גם מימושו של האידיאל (במקרים רבים זה שפור של החברה), אך לא פחות חשוב מזה, בכך הוא מממש גם את עצמיותו. חובתו לתקן את סביבתו היא לא רק פעולה למען הסביבה, אלא אף פעולה למען עצמו. הוא מתבונן בסביבתו, רואה את חולייה ומגרעותיה, ואלו מעוררות בו רצון אמיתי לתקן. רצון, שבמידה ולא ישמע לו הוא יבגוד בייעודו כאדם.

המשימות המתוארות בטרגדיות השונות הן אכן, בדרך כלל, משימות חברתיות לאומיות. תיקון נהלי החברה, תיקון דרכי בני האדם על פי מה שהוא מבין. והוא בטוח כי אכן הוא מבין. לא מתוך גאווה והתנשאות על אחרים אלא מתוך צניעות כלפי האידיאל. יש בגיבור הטרגי סוג של בטחון עצמי (הנקרא במקורות היווניים 'היבריס') שיודע את הנכון והראוי לסביבתו האנושית והחומרית. התשוקה העזה שיש בו לתיקון אמיתי שאיננה נובעת מטובתו אלא מיועדת לתיקון העולם יש בה מן הגאווה הנובעת משכנוע פנימי עמוק ומביטחון עצמי כמי שמבין את המציאות.

כל אלו הם התנאים המכינים את הפעולה. ועתה באה הפעולה עצמה. כמובן שאת הפעולה צריך לראות בהקשר הריאלי והחברתי בו היא מתרחשת, אך באופן כללי אפשר לומר כי היא נעשית בכוח גדול. הגיבור הטרגי משקיע את כל אישיותו בפעולה, הוא עושה אותה מתוך הרגשת שליחות גדולה ורצון כביר להצליח בה. הוא ממצה את עצמו בה.

אך הפעולה מסתיימת, לאחר מהלכים ממושכים, בתבוסה מוחצת.

כישלונו של הגיבור הטרגי הוא כפול: גם למטרת הפעולה וגם לגיבור עצמו. מכיוון שהגיבור מזדהה עם המטרה, כשלון הפעולה הוא כישלונו של הגיבור. הוא רואה כי חייו רוקנו מתוכנם. אין לו עוד מקום בעולם מכיוון שהרעיון שבו האמין ספג תבוסה מוחצת. העולם לא יצלח לתקון. אין החברה מקבלת את התיקונים אותם דרש מהם ומעצמו, אין הסביבה נכפפת לרצונותיו של האדם המנסה לשנותם.

 אך לא די בתגלית זו בלבד, לא די בתחושת הכישלון והעלבון האישי שמרגיש הגיבור. יותר מזה, מסתבר לו כי כשלון זה היה צפוי מראש. אם היה יודע אז, בתחילת דרכו, את מה שהוא יודע עתה, היה צופה את הנפילה הזו. זהו רגע התודעה הטרגית, הרגע בו מבין האדם כי האידיאל שלו, הרצון הגדול שלו, היה מוטעה מתחילתו. הוא מבין כי נקודת הזינוק שלו, שהיתה כל כך גדולה והרואית, היתה בעצם נקודת הזינוק אל אובדנו. נקודת ההתחלה היא גם תחילת הנפילה. קשה לתאר זאת מבלי להתייחס למקרים ספציפיים, אך בכל זאת אפשר להרגיש את החבטה שבה נחבט הגיבור בכישלונו. חבטה שאיננה רק אי הצלחה אלא חבטה של כשלון מהותי מלכתחילה. הדבר היה בלתי אפשרי מלכתחילה.

הגיבור הטרגי ניגש למשימה שאיננה לפי כוחו של אדם כלל. אפילו האדם במיטבו, זה היכול למצות את כל הפוטנציאל הטמון בו, גם הוא איננו יכול להביא את המשימה לסיום מוצלח. האדם מנסה כאן לגעת בתחום שמופקע מן האנושי בכלל. יש כאן יסוד בינארי-זוגי שבו פעולה מביאה לתגובה שכנגד. האדם מאמץ את כל כוח האנוש שבו לפעול פעולה של רצון טוב, ישר וכן, רצון של אמת, אך ככל שכוחו גדל כך גם גדל כוחה של המציאות הקשה העומדת מולו. הגיבור הוא המעורר את הכוח המתנגד לו. הוא מרים את ידו אל מול יסודות ההוויה שאין ביכולתו לשנותם, הם גדולים ממנו. ככל שירים ידו עליהם בעוצמה רבה יותר, כך תורד ידו בחבטה חזקה יותר.

טרגדיה מנקודת ראות חיצונית.

הדגם הספרותי של הטרגדיה הוא דגם של חוויית חיים. הטרגדיה היא אחד הדגמים המשוכללים והרציניים ביותר לתיאור ההתמודדות של האדם מול המציאות. האדם, באמצעות הטרגדיה, מכיר בהיותו בעל השפעה על המציאות בה הוא חי. הוא מבין כי בניגוד לבעלי החיים האחרים יש לו יכולת שליטה ובצוע הדוחפת אותו למעלה, לרצות להשיג ולתקן. שאיפות אלו מעמידות אותו אל מול המציאות, וכמעט ואפשר לומר, כנגד המציאות. ההתייחסות למציאות בטרגדיה היא איננה מתוך ויתור (כמו בדגמים הספרותיים-חווייתיים שבהם קורים לאנשים מקרים – כמו למשל בקומדיה) ולא מתוך הזדהות עם המציאות (כמו ברומנטיקה), אלא מתוך ניסיון להתמודד אל מול המציאות. להתמודד על זכותו לזקוף את ראשו במציאות בה הוא חי. האדם מנסה לבנות את עצמו ולעצב את חייו לפי הבנתו על קרקע המציאות שהוא מבין אותה רק כרקע לחייו. ניסיון זה מביא אותו לעימות עם המציאות.   

הפרה של האיזון, של שיווי המשקל בין המציאות לאדם היא ביסוד הטרגדיה. האדם מנסה להפר איזה איזון, ואיזון זה חייב לשוב על כנו. אין אפשרות לברוא את העולם אחרת ממה שנברא ובודאי שלא בכוחו של אדם, ואפילו הטוב שבאדם, לעשות זאת. לאדם נותר טווח מצומצם של עשייה בלבד. רגילים אנו להתייחס לטווח זה ברצינות רבה ולהתעלם מהיותו טווח צר, אך לגיבור הטרגי יומרות גדולות יותר. הגיבור הטרגי לא רוצה לקבל את גבולות מרחב הפעולה הצר, הוא אינו מודע לגבולות אלו, ודוגל בתום לב וביושר ביכולותיו. ומולו ומנקודת מבטם של סדרי הטבע "לידה היא פשע וגדילה היא שוד חמור" (Cornford, F.M. 1912. From Religion to Philosophy).

בטרגדיה היוונית המוכרת האלים ייצגו את סדרי הטבע. האלים היו פרסוניפיקציה של סדרי הטבע. בתקופות מאוחרות יותר השתנו הכוחות או שמותם של הכוחות. בטרגדיות של שייקספיר, למשל, היו אלה כוחות חברתיים, נורמות (מיוונית – נומוס) חברתיות שבמסגרתם האדם תפקד. מאוחר יותר היו אלה כוחות פסיכולוגיים פנימיים, יצרים ושאיפות נסתרות, שברוח אותה תקופה, נחשפו ככוחות מכריעים בחיי אנוש. הגיבור ניסה לא פעם לחיות חיים ללא יצר הרע, אך ללא הצלחה. לכול כוחות יסודיים אלו מכנה משותף: הטבע החומרי והאנושי שאיננו מניתן לשינוי.

הטרגדיות הספרותיות הופיעו בדורות השונים כמחזות דרמטיים ברובן, ולא במקרה. מחזה מחייה את האירועים בהווה ולפני צופים. הצופה היושב במחזה רואה לנגד עיניו התרחשות מיידית המשפיעה עליו. המאבק של הגיבור הטרגי איננו סיפור על מישהו שקרה לו משהו, אלא אירוע חי לעיניו. זו אכן חוויית חיים נוכחת על הבמה ויחד עם זאת אצל הצופה. צורה זו של הטרגדיה מביאה להזדהות חזקה בין הצופים לגיבור. הגיבור הוא מה שאני, הצופה, יכול להיות, הוא מממש מה שיש בי. מכיוון שהגיבור הוא האדם במיטבו, רואים בו הצופים גיבור של ממש. כל אחד מהצופים רואה בו מושא של הזדהות, חלק מהגיבור הטרגי הנמצא בנפשו שלו. זו דמות האדם שהצופה מייחל למצוא בעצמו. למרות שרוב הצופים יודעים את העלילה מראש, החוויה שהם עברו היתה חוויה חזקה. אין דומה ידיעה כללית של האירועים לחוויה של 'הנה הוא עכשיו לנגד עיננו נופל'. חלק מעצמיותו של הצופה נופלת יחד איתו.

ה"קתרסיס" היוני המפורסם התבסס על חוויה אישית זו. הקהל הרגיש כי מה שקרה לגיבור הטרגי איננו הוגן, לא כך היה צריך להיות שכרו. תחושה זו מלווה ברחמים כלפיו, חבל שהוא נפל, זהו אדם כמו שאדם צריך באמת להיות, וחבל שכך קרה לו. אך מן הצד השני, ובראייה מבחוץ, הם מרגישים גם את ההכרח שבנפילה הזו. הוא חייב היה ליפול מפני עוצמתם של כוחות גדולים ממנו. יש כאן, בכל זאת, תחושה של הוצאה לאור של צדק, של אמת, של אמת מפחידה הגוברת על האדם גם אם הוא הטוב שבאדם.

הצופים חוזים במחזה בשתי מערכות מקבילות גם יחד: האנושית והטבעית (או האלוהית או הנורמטיבית – תלוי בניסוחי אותה תקופה). הם רואים את שני צידי המאבק: האדם המנסה לזקוף את ראשו ואת סביבתו שאיננה מאפשרת זאת. מודעות כזו לשתי המערכות גם יחד עושה את המחזה הזה לאירוע חינוכי, לחוויה שבאה ללמד את הצופים דבר מה. ללמד אותם כי יש גבול לזקיפת הקומה וליכולת הפעולה של האדם. האדם איננו יכול לשלוט באופן מוחלט הוא כפוף למשהו אחר.

עם נפילתו של הגיבור הטרגי מתגלה לרגע קט, לאדם הפשוט, הבינוני, הצופה במחזה אותה עוצמה של כוחות עליונים המחיים את העולם. הצופה מבין כי הגיבור הטרגי הוא מעיין קורבן של מין האדם בכלל. בני האדם הצופים במחזה מקריבים קרבן מיוחד ומעולה, כדי לחלות ולחנן פני אותו כוח עליון. הגיבור הטרגי הוא ייצוג שלנו, ונפילתו מהווה מעיין בקשת סליחה ומחילה שאנו מבקשים על חוצפתנו לחיות. כל אדם בקהל מוסר משהו מעצמו יחד עם נפילתו של הגיבור הטרגי. משהו  בתוכו של כל אחד מת עם מותו של הגיבור, ולכן הוא קרבן עבור הצופים.

הטרגדיה מציגה את המיתוס האנושי הבסיסי של מוות ותחייה, כמישה וצמיחה. יש כאן מעבר בין קטבים של חיים בעוצמה אנושית גבוהה האפשרית רק ברגע הנפילה לאבדון. אם האדם רוצה חיים, רוצה צמיחה במסגרת הנתון והאפשרי, עליו להמית איזה יסוד של עוצמה פנימית שבו.

  

סיפורי חיים טרגיים.

היכן אנו חווים חיים טרגיים? היכן אנו מספרים בהווה שלנו סיפור של חיים טרגיים?  

כשהתחלתי לחפש סיפורים הבנויים במתכונת הטרגדיה בהיסטוריה הישראלית של הזמן האחרון עלה ובלט מיד סיפור עלייתו והתפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין באוגוסט 1983 כפי שסופר בעיתונות של הזמן. בחרתי לפתוח בספור זה בגלל היותו אירוע ציבורי חשוב. התקשורת כממלאת תפקיד כפול של שיקוף פני החברה מחד גיסא, והזנה של הציבור בדימויים שהיא משתמשת בהם מאידך גיסא, הינה כלי חשוב לסיפורים חברתיים-תרבותיים צבוריים.   

אהרון בכר במאמרו ב"ידיעות אחרונות" מיום ב' 29.8.1983, יום לאחר התפטרותו של מנחם בגין, כותב:

"בקיץ 1977 בבואו אל לשכת ראש הממשלה עמדה לנגד עיני מנחם בגין מטרה אחת גדולה ועיקרית, להסיר מסדר יומו של העם ושל העולם כולו את שאלת חלוקתה מחדש של ארץ ישראל. כאדם שהתברך בראייה היסטורית ….. פעל בגין להשגת מטרה זאת במהלכים בעלי קצב משמעות היסטוריים … ואולם כאשר התקרב מהלך זה אל שיאו … הסתבר שבכך השיג את ההפך הגמור …  בחודשים שחלפו מאז המלחמה מתחיל מנחם בגין להבין שהדרך למימוש הרעיון שליווה אותו כל ימי חייו ארוכה, קשה ומסובכת מכפי שאולי נראה … אפילו 517 צעירים ישראלים ששילמו על כך בחייהם לא הצליחו לקדם את המטרה הזאת אפילו צעד קטן אחד, אולי אפילו להפך. ועל כן אין מה לקנא בישיש עתיר הזכויות הזה, אשר כל חייו עשה כמיטב יכולתו לשרת את עמו בדרך שנראית לו. …. הסתבר לו לפתע עד כמה בלתי אפשרי בנתונים שכפתה המציאות לממש את החלום על ארץ ישראל השלימה. שרלטנים אולי יוכלו לעמוד במעמסה כזאת וכמותם גם אנשים פרגמאטיים חסרי זהות רעיונית ברורה וחדה. לא מנחם בגין. לאורך כל דרכו היה האיש הישר עם עצמו ונאמן לעקרונותיו. בהגיעו לשלטון הוא ניסה לכופף בעזרתם את המציאות, ועתה כאשר המציאות כופפה אותם, אין לו ברירה אלא להרהר בכנות באפשרות לפרוש. … אבל גם אם יחזור בו ברגע האחרון… מנחם בגין הודה למעשה אתמול כי המטרה העיקרית אשר לשמה הגיע לשלטון היא ממנו והלאה ואולי לא תושג לעולם. יש בהודאה הזאת מפיו משהו טרגי ואולי נוגע ללב. איש לא הרחיק את מנחם בגין מן המטרה הנכספת של חייו כפי שהוא עצמו עשה זאת במו ידיו בבוקר של ה-5 ביוני אשתקד. " [5 ביוני 1982 – יום פתיחת מלחמת לבנון]

ישעיהו דן כותב ב-2.9.1983: "פרישתו של מנחם בגין בתנאים אלו היא טרגדיה אישית. איש בארץ הזאת, כולל מתנגדיו משכבר הימים, לא התאווה לראותו עוזב את לשכתו שבור ומבודד … מתנגדיו חייבים להודות שעם פרישתו של מנחם בגין נעלם מן הנוף הפוליטי אחרון מנהיגי ישראל בעלי שיעור קומה היסטורי. זהו סופו של עידן בן 40 שנה."

עמוס נבו כותב באותו יום (ובאותו עיתון – "ידיעות אחרונות") מאמר בשם "עלייתו ושקיעתו של מנחם בגין." שם הוא מעצים עוד יותר את רוממותו של האיש. "הוא תמיד מתבודד לפני הכרעות קשות. כשהיה מפקד האצ"ל ועל הפרק עמד כיבוש יפו, הוא לא הצליח להשיג רוב בין חבריו המפקדים לבצוע הפעולה. הוא עלה לעליית גג והתבודד עם עצמו. לימים סיפר כי אותן שעות קשות נראו לו כנצח. הוא התפלל ושאב כוח ולבסוף החליט לבצע את הפעולה." מדוע בגין התבודד דווקא בעליית הגג? אל מי הוא התפלל שם? ממי הוא שאב כוח? האם בגין התקרב לעולם העליון שממנו אפשר לשאוב כוחות על-טבעיים? נראה, על פי הכותב, כי הכוחות איתם מתמודד הגבור הטרגי הם אכן כוחות עליונים.

עמוס נבו מחזיר אותנו לימי גדולתו של הגיבור הבטוח בעצמו גם במשפטים הבאים: "הוא יודע להשתמש היטב במילים כדי לשכנע את שומעיו. באוזני בני שיחו היה חוזר על אותו רעיון במילים שונות עד ששוכנע … הוא הפך עיקש וחסר סבלנות. מקורביו אומרים שקשה מאוד להתווכח איתו. בימיו כראש ממשלה התגלה בגין כסולן, הוא אינו אוהב לעבוד בצוות." כך מתבטא הביטחון העצמי של הגיבור הטרגי, כך אנו מבינים את הסיפור.

כפי שכבר אמרנו יש פער זמנים בין רגע הנפילה המתחיל מבלי שהגיבור יבין כי הוא נופל, לבין הזמן בו מתברר לו עצמו כי נכשל. גם תהליך זה מתואר. ב 26.8.83, יומיים לפני ההתפטרות כותרת ב"ידיעות אחרונות": "שבוע הברווזים של הממשלה". וכותרת המשנה: "ישיבת הממשלה שנמשכה תשע שעות הסתיימה בהחלטות שמהותן אינה ברורה לאיש." בהמשך הכתבה כתוב: "שר העבודה והרווחה אהרון אוזן נתן ביטוי למורת רוחו מצורת הדיון באומרו: הבלגן חוגג כאן ואין מי שינווט את הישיבה." האיש שאמור היה לנווט הוא, כמובן, ראש הממשלה מנחם בגין שמסתבר שבחלק ניכר מן הדיון העדיף להיות משתתף פסיבי. הוא אינו דיבר וספק אם האזין לדיון.

ביום ב' 29.8  אכן נכתב ב"ידיעות אחרונות" מה אירע בימים שבין ישיבת הממשלה לבין יום א': "בסוף השבוע התבודד מנחם בגין בביתו בירושלים. הוא נפגש רק עם כמה מבני משפחתו הקרובים. שלא כהרגלו מדי שבת הוא לא קיים התייעצות ולא הזמין אליו אנשים לפגישות. אנשי לשכתו ומקורביו חשו כי משהו מתחולל בליבו של ראש הממשלה אך איש מהם לא העלה על דעתו כי בגין מתכוון להודיע בישיבת הממשלה על כוונתו להתפטר."   הכותרת הגדולה של אותו יום היתה: "בגין: אני מרגיש שאינני מתפקד כמו שראש ממשלה צריך לתפקד."

שלמה נקדימון כותב באותו יום: "זה חודשים רבים בגין אינו כתמול שלשום… הרבה נושאים מעיקים עליו…. לזכותו יאמר כי מעולם לא העמיד פנים. כאבו הפנימי נחרט היטב בפניו והם היו עצובות, לעיתים עצובות מאוד."  דוד שחם כותב באותו עיתון למחרת: "אין זה נכון שתקופתו של בגין הסתיימה השבוע, היא הסתיימה הרבה לפני כן, לכל המאוחר ביום פרוץ מלחמת לבנון."

להשלמת התמונה נחוץ הקהל. הקהל המגיע לקתרזיס עם סיומו של המחזה, עם נפילתו של הגיבור הטרגי.

ב30.8.83 ב"ידיעות אחרונות": "בני כהן, קצב משוק מחנה יהודה: זה לא סוגדים, זה לא מעריצים, זה יותר מזה. בגין הוא הלב שלי, הראש שלי, נשמה שלי. בלי בגין אני לא נשאר בארץ". ויום לפני כן "שמיר בקול חנוק מהתרגשות: הלכנו אחריך באש ובמים, כל שבקשת עשינו ונעשה. אתה יודע היטב שיושבים כאן אנשים המוכנים לעשות למענך כל דבר שבעולם". ולא רק יחידים, אלא גם הקהל כולו כאיש אחד: "רוכלים בשוק הכרמל בתל אביב: אם בגין יתפטר נתפטר יחד עמו. בגין שלנו. הוא הדם שלנו. הוא אבא שלנו."

"חבר כנסת אמל נאסר-אדין הציע בהתרגשות שכל סיעת הליכוד תופיע מול ביתו של ראש הממשלה ותפתח בשביתת רעב כדי להניאו מהתפטרות. סגנית שר החינוך, מרים גלזר-תעסה המשילה את המצב למצבו של משה כאשר שבר את לוחות הברית." מתארגנות הפגנות ספונטניות: "בשעה 9.30 תומכיו של ראש הממשלה זועקים: בגין – אל תשליכינו לעת צרה" (זה שימוש בקטע מתפילת ימים נוראים העומדים בפתח.)

לא רק "ידיעות אחרונות" פורש ספור טרגי, גם אחרים עושים כך על פי הסגנון המיוחד להם.

ב"הצופה", בעל הצביון הדתי לאומי, כותב משה אישון (2.9.83): "עם התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין פרש אחד האחרונים של שיירי ההנהגה היהודית הגדולה בדור התקומה והתחייה [על פי המשנה במסכת אבות: "משיירי כנסת גדולה".]… גם יריביו, והם לא מעטים, ידעו להעריך את סגולותיו ואת גדולתו כמנהיג לאומי שעל אף היותו חבר מפלגה מובהק, איש ימין, ידע להתעלות מעבר לשיקולים מפלגתיים צרים ולעת מצוא אף לוותר על דוקטרינות דוגמאטיות כדי לקדם אינטרסים מדיניים לאומיים…. אמנם לא יהיה זה צודק לומר עליו כי היה ותרן בדעותיו…" כך נבנים יסודות הדמות הטרגית, הנעלה, של אדם ישר וכן המקדיש עצמו לפעולות היסטוריות לאומיות ועושה זאת מתוך דחף פנימי חזק.

"הצופה" באותו יום ובאותה יד כותבת (במאמר אחר) ממשיך לתאר את שלבי הטרגדיה: "פעמיים רעשה הארץ במהלך השנה החולפת. פעם בראשיתה, בפרשת סברה ושתילה, ופעם שנייה באחריתה עם התפטרות ראש הממשלה מנחם בגין." הכותב מסביר כי נפילת בגין התחילה בועדת החקירה על אירועי סברה ושתילה: "ראש הממשלה, אף שיצא נקי במסקנות ועדת כאהן, מצא את עצמו בין הנפגעים בצורה קשה, הן בשל עצם הצורך להקים ועדה ולהופיע בפניה בשל חובתו ליישם את מסקנותיה לגבי אישים ומפקדים דגולים שרכש להם הערכה רבה…. לא יכול היה להשלים בסתר ליבו עם מסקנות ועדה המרשיעה מפקדים בעלי תהילה…. באותם ימים נחתך גזר דינה של ממשלת מנחם בגין."

אם כן קפיצת האבדון היתה בסיוע של הועדה החוקרת שהבשילה את המודעות הטרגית. יש לשים לב כיצד הצופה משתמש ביסודות הטרגיים ומסב אותם על פי דרכו הרעיונית-פוליטית. לא פעולה של הגיבור הטרגי עצמו גורמת לנפילתו, אלא אחרים דוחפים אותו אליה.

גם העיתון עם הכיוון החברתי-פוליטי האחר "הארץ", משתמש ביסודות הטרגדיה ומפנה אותם לכיוון הרצוי לו. בראיון עם ההיסטוריון פרופסור שאול פרידלנדר (2.9.83) הוא אומר: "יש הבדל מכריע ביניהם….. בן גוריון היה בראש ובראשונה מנהיג פרגמאטי שחתר ללא לאות להקמת מדינה יהודית, אבל ידע להתפשר עם המציאות והבין את מגבלות כוחה של מדינה קטנה, והוא ידע שיש גבול למה שישראל יכולה לדרוש לעצמה בלי להרוס לטווח ארוך את תדמיתה או אף את יסודות כוחה. לעומת זאת מנחם בגין יצר את הרושם, בעיקר בנושא ארץ ישראל, שלא הפרגמאטיות הפוליטית היא שמנחה את צעדיו כי אם האמונה המיסטית בזכותנו המוחלטת על ארץ ישראל, תהיינה התוצאות אשר תהיינה."

לילי גלילי בכתבה בעמוד הראשון ב"הארץ" (31.8) מציירת, על פי דעותיה, קריקטורה נלעגת של גיבור טרגי: "א.ש. יהודי חרדי עוטה קפוטה שחורה היה אתמול שחקן פעיל מאוד בדרמה שאפפה את פגישותיו של ראש הממשלה עם ראשי הקואליציה. אני מוכרח לראות את ראש הממשלה דחוף,חזר והפציר בשומרים בשער, זה חשוב מאוד. לא.ש. שעשה לשם כך את כל הדרך מבאר שבע לא ניתנה ההזדמנות לפגוש את בגין. חבל, אולי, כי היה עמו מסר חשוב. בשעות הלילה היה לו חלום ובחלומו נתגלה אליו המשיח. מאחוריו היתה כתובת בוהקת 'מנחם'. אתמול בא להודיע לראש הממשלה כי אל לא להתפטר, כי הוא ניצוצו של משיח. בעוד א.ש. עושה שעות בניסיון להעביר את מסר אלוהים לכתובתו היעודה, המתינו עשרות רבות של עיתונאים מקומיים וזרים בשמש קיץ יוקדת לבת קול שתצא מלשכתו של ראש הממשלה… מנחם בגין שלא בדומה להקב"ה אשר הוא לדברי הרב פורוש שינה את דעתו, נשאר גם אתמול איתן בהחלטתו." גם "הארץ", בדרכו, מספר חלקים מן סיפור הטרגי. 

 

עד כאן סיפורו של מנחם בגין. האם גם סיפור עלייתו ונפילתו של הרמטכ"ל דן חלוץ יכול להיות סיפור טרגי? נראה שאכן כן. דן חלוץ טייס קרב מצטיין ומפקד חיל האוויר 'הטוב ביותר בעולם', נשא על גבו את כל התהילה שמעניקה החברה הישראלית לטייסים של חיל האוויר. כרמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) הוא התרסק מבחינה ציבורית ונאלץ גם הוא להתפטר תוך הודאה צורבת בכישלון. כשלון זה יוחס רבות בתקשורת ליהירות (היבריס) והיא מיהרה לגלות, בדיעבד, ניצנים רבים של גילויי יהירות (שהמפורסם שבהם הוא ההכרזה שלו כי הרג של אזרחים פלסטינים רבים חפים מפשע גורם לו רק רעד קל בכנף המטוס ולא כל רעד פנימי-מוסרי אחר) . 

אבל לא נפרט את סיפורו של דן חלוץ, אלא נפנה אל סיפורים אישיים שאינם בולטים בתקשורת הציבורית הרחבה. האם גם האדם הקטן, שאיננו ידוען, נותן לחייו תבנית סיפורית בעלת משמעות מובחנת? האם גם הוא משתמש בתבנית הטרגית כדי לספר את סיפור חייו? סיפוריהם של ראשוני הניסיון האנושי-ציוני המהפכני, הקיבוץ, שלהלן מראה שאכן כן. 

"האמן לי, שגם לי כואב מאוד לחזות בהתפרקותה של התנועה הקיבוצית והחזון הקיבוצי. זוהי התמוטטות של אידיאל גדול ונשגב, אידאל הלאומיות היהודית שתמומש באמצעות הכלל-אנושיות הסוציאליסטית, ואידיאל הכלל-אנושיות הסוציאליסטית, שתמומש באמצעות הלאומיות היהודית. כפי שהראיתי בעבר, לא רק ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר עליהם השלום הבחינו בכשל היסודי שבשעטנז זה, אלא גם א"ד גורדון זכרו לברכה, ולהבדיל, גם הקומוניסטים. עם זאת, אין זה מפחית מעוצמת הכאב. חלק מזכרונות ילדותי המשובחים ביותר, נטועים בביקוריי בקיבוץ ה"משפחתי" שלי." (אריה פרלמן יום שני, 18/11/2002 http://www.faz.co.il/story_968)

ובמקור אחר: "קיבוץ מצובה קרס – החלום ושברו" 

(טדי סייבל  Ynet  פורסם

26.11.03, )

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

לפני כחודש התמוטט סופית מפעל "אריגי מצובה", התמוטטות שהובילה לקריסתו של קיבוץ מצובה כולו. במהלך החודש האחרון, כינס הנאמן מטעם בית המשפט אסיפת חברים דחופה, והודיע לכל השכירים בקיבוץ שהם מפוטרים. לחברי המשק הוא הודיע שענפי השירותים – מכבסה ,מחסן בגדים, מסגרייה, מוסך, מועדון,

הנהלת חשבונות וחשמלייה – נסגרים. חברי המשק המועסקים בענפי השדה נדרשו להמשיך לעבוד.

הבשורה המרה הזו נחתה על החברים בתום חודשיים של חרדה מתמשכת. מכיוון שהקיבוץ עבר הפרטה לפני כשלוש שנים, שכוללת קבלת משכורת, מי שיש לו כסף, יחזיק מעמד ומי שאין לו – נמצא בבעיה קשה, שכן כבר חודשיים לא חולקו משכורות. מקימי הקיבוץ מצאו עצמם במציאות מבעיתה. בגיל השיבה, בו הם אמורים להינות מפרי עמלם, הם חרדים שימצאו עצמם ללא אוכל וללא קורת גג.

אליהו קורן, 86, ניצול שואה וממייסדי הקיבוץ, שימש במשך שנים טכנאי ראשי בחשמלייה, בענף המים ובמסגרייה. "אני חי היום מביטוח לאומי ואנחנו מקווים שנקבל קצת כסף, כפי שהבטיחו לנו", הוא אומר בכאב. "בחודשיים האחרונים לא קיבלנו פרוטה. למזלי שמתי קצת בצד, אז היה לי מספיק לקנות אוכל. אבל זה לא מדאיג אותי, כי אני מסוגל לחיות גם מפרוסת לחם ביום. "אני מפחד שיוציאו את אשתי מבית האבות במצובה. היא במצב סיעודי. החזקנו אותה שנתיים בבית, אבל זה כבר היה בלתי אפשרי. בדיוק לפני כמה דקות המנהלת של המקום צלצלה אלי ובישרה שהיא תישאר שם".

ההתמודדות בטח קשה עם כל המצב. "נורא. אני לא טיפוס רגשי בדרך כלל, אבל המצב הנפשי שהייתי בו בימים האלה היה נורא. קשה לשאת דבר כזה. כל מה שבנינו כאן במשך 60 שנה הלך ונהרס. כשהקמנו את מצובה חיינו כאן ללא מים וחשמל, ותקציב האוכל שלנו היה 29 מיל. ב-48 היינו כאן שלושה חודשים במצור. הכנו מעמילן שבמכבסה דייסה ואכלנו פטריות שגידלנו, אבל היינו צעירים ואופטימים. עכשיו קשה לישון. נרדמים ומתעוררים שוב עם המחשבה מה יהיה. הכל נפל עלינו כמו קטיושה על הראש".

שלמה דורון, 86, ממייסדי הקיבוץ, טוען שהכותבת היתה על הקיר כבר שנים. "היתה לנו כאן חולשה כלכלית איומה מההתחלה. התרכזנו באריגה, שהיא בכל העולם סמל של תעשייה ענייה. לדעתי, זו היתה טעות גורלית וזה מה שהביא בסופו של דבר להתמוטטות הכלכלית. מעולם לא נעשה כאן חיפוש של מפעל כלכלי ברמה גבוהה. גם לא ידענו להחזיק את הבנים שלנו בקיבוץ, והם יכלו להרים את העניינים כאן. "הגענו למצב שאנחנו כבר מזמן לא קיבוץ. בשלוש השנים האחרונות, מאז ההפרטה, אנחנו קהילה ששומרת על עזרה הדדית ושיתוף. עכשיו הכל התמוטט. איש לא יודע מה יילד יום".

הדסה דגון, 84, גם היא ממייסדי הקיבוץ. דגון היא ניצולת שואה ומאז שבעלה, יעקב, נפטר, לפני שבע שנים, היא חיה לבד. בראשית ימיו של הקיבוץ, עבדה בלול ובהמשך בהודיה. "יש לי ימים שאני מאד מתוחה. אי הוודאות קשה מאד", היא מספרת. "לילה אחד חלמתי שזורקים לי אבנים על התריסים. פתאום אני שומעת את הקול של יעקב, שאומר, 'גירשתי אותם'. התעוררתי. עד הבוקר לא יכולתי להירדם".

ממה את חיה היום? "יש לי רנטה, אבל אם ייקחו לי את זה, לא יהיה לי ממה לחיות. אם ייקחו לי את הכל בכוח, אני לא יודעת איך אסתדר".

מה הכי מפחיד אותך בימים אלו? "שיגרשו אותי מהבית. הבטיחו לנו פעם שהבתים יהיו שלנו, אבל כמו שזה נראה היום זה כבר לא יקרה. היום רק הולכים למכור ולמכור פה. אולי פתאום יגידו לי שאני צריכה לשלם שכר דירה ואין לי כסף לשלם. מה יהיה אז? הכי מדאיג זה להיות בלי גג על הראש. מה מדאיג אותי שיום אחד יגידו שלא שילמנו מים וחשמל, וינתקו אותנו". 

 

האמנם תבנית ספרותית?

ראינו כיצד עובדות החיים מאורגנות על פי דגם תודעתי המפרש ומבין את המציאות בתבניות אנושיות-תרבותיות-ספרותיות כמו זו של הטרגדיה.

הפסיכולוגיה הנרטיבית הראתה כי האדם יכול לעצב את פרטי חייו בתבנית מארגנת שונה מזו שנקט בה עד עתה. הפסיכולוג הנרטיבי עוזר למטופל שלו להציב תבנית חילופית היכולה לתת לעובדות חייו משמעות שונה.  התבנית החילופית, שיש לה סוף אחר מזו שראה המטופל והתקדם לעברה כנבואה המגשימה את עצמה, היתה חידוש שפרש גם לאחור את קורות חייו באופן שונה. חילופי תבניות אלו אינם קלים כלל וכלל, שהרי התודעה חרצה לה כבר את נתיבי זרימת המחשבות עמוק וחזק מספיק כדי לכוון את המציאות אל הסוף הצפוי מראש.

שתי שאלות חשובות עומדות עתה לפנינו: האם אנו באמת פתוחים לסיפורים חלופיים? והאם שני סיפורים (הישן והחדש), או יותר משניים, יכולים להתקיים יחד? השאלה המונחת מתחת לשאלות אלו היא האם יש לנו בחירה? האם אנו יכולים לבחון, לברור ולהתלבט בין התבניות האפשריות לחיינו? שאלה זו איננה מציעה מצב פשוט, שהרי כבר ראינו כי אין האדם יכול להימלט מתבנית, תהא אשר תהא. עמידה במצב של התלבטות כזו נראית במהותה כבלתי אפשרית. אנו חיים את חיינו ברובד של המשמעות ולא ברובד של העובדות, ולפיכך תמיד המשמעות נוכחת. כולנו מכירים את התעתועים הויזואליים שבתמונה אחת אתה יכול לראות פעם אגרטל ופעם שני פנים המופנים זה אל זה (או דוגמת הארנב שאוזניו יכולות להראות כמקור של ברווז – גומבריך). תעתועים אלו מראים בברור כיצד אנו קולטים פרטים ביחד עם, ובצמוד למשמעות אחת נבחרת. אין לנו את האפשרות "להחזיק" את שני מצבי המשמעות יחד. אנו אמנם יכולים לעבור מאחת לשנייה, ולעיתים במעבר מהיר, אבל כשאנו מבינים בצורה אחת – היא כל עולמינו והיא ממלאת את כל תודעתינו.

אם כן, חוזרת השאלה, היש לנו בחירה? התשובה היא: כן, מסוייג. אנו פתוחים לשמוע תבניות חלופיות אבל אנו ממהרים לאחוז באחת מהם באופן טוטאלי פן ניפול לתהום שמעליה מרחפות שלל אפשרויות ללא הכרעה. לחיות כמה אפשרויות בו-זמנית זה כמו לרחף בריק, וזה אין אנו מסוגלים לעשות. אנו חייבים קרקע מוצקה לא רק בגלל הפחד מהאין, אלא גם בגלל שקרקע זו נותנת לנו בסיס, אחיזה והבנה של הכיוונים במרחב. אם אינך יודע היכן זה למעלה והיכן זה למטה, אינך מבין האם אתה נע קדימה או אחורה, אתה תקפא ללא נוע עד יעבור זעם. אין חיים ללא משמעות בסיס, ללא תבנית מפרשת, ללא סיפור ברור.

הפסיכולוג הנרטיבי, היועץ הארגוני, המאמן העסקי, המדריך הרוחני, המטפל הפילוסופי, היועץ הזוגי, כולם יעזרו וימליצו לך לבחון את חייך מחדש, לאפשר גמישות תודעתית, לספר סיפור חיים אחר. הגמישות היא אפשרית, ראויה ובמקרים רבים גם נכונה, אך אין מנוס מהכרעה ולו הכרעה זמנית.

 

ועכשיו, ספר לנו את סיפור חייך, אנו מקשיבים.

 

 

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: