ניסיונות (שווא) למציאת אלוהים בריק המוחלט

שני מקורות הגות ותרבות אפשר לקשר לתפיסת החיים החווייתית של חנוך לוין: האקסיסטנציאליזם הפילוסופי והבהוויוריזם הפסיכולוגי. שניהם מתארים תמונת עולם שמורידה מעל חיי האדם אמירות גבוהות ומנופחות של אמיתות מרחיקות לכת. שניהם מתארים את חיי האדם לא כעלילה מיתית של כוחות אדירים עלומים, אלא כביצוע "נמוך" המתבונן במציאות ובחיים מלמטה, מתוך ערטול כל משמעויות העלולות להיות עטיפות צלופן מיופייפות המתיימרות להעיד על תוכנן ואינן עושות זאת, ולוין חושף אותן בכיעורן. דווקא מתוך האופק הנמוך הזה שואל לוין את השאלות ההגותיות המרכזיות על מציאותה של אמת וקיומה של מוחלטות. את השאלה היכן נמצא אלוהים, על פי לוין, אפשר וצריך לשאול מתוך חוויית חיים ארצית, יום יומית וכזו החיה בצידי ויחד עם האשפתות והביבים. שם, גם מתוך הרגשת הרקב הטמון בכל פרי פורח ועסיסי, מתוך המוות הנוכח בכל חיים מפוארים ומיופיפים עולות השאלות בכנות ובעצמה רבה עוד יותר.  
 
החוויה המרכזית ביצירתו של לוין היא חווית המוות. הוא מרגיש את המוות לא כרעיון רחוק על סופו של כל אדם, ואפילו לא כחזון אישי מבהיל ומפחיד לעתיד, אלא הוא מרגיש ממש עכשיו את המוות לצידו. הוא איננו מתבונן בו מבחוץ מרחוק, אלא הוא רוחש ולוחש בתוכו ממש. הוא נוגע  מגע בלתי אמצעי במוות. תחושת המוות אמנם מתחילה מהרהור ומחשבה, אך המוות לא שוכן רק במוח החושב, אלא הוא תחושה גופנית מלאה, הוא זוחל בתוך כל אבר ואבר בגופו, הוא מכווץ את מעיו, הוא חונק את גרונו:  "כמו בחלוף משב רוח פתאום בענפי העץ לאחר שך הגשם,
                                    ורגע יסתכסכו העלים בסאון שריקה ורסיסי מים יטפו מהם
                                    למטה בנקישה אטומה על פני האדמה הרוה, הטמומה,
                                    כך תופע בלב האדם מחשבת המות, באה פתאום מאי-אן,
                                    צל מרפרף בקרביים, מטיל מחשך פתע, ולרגע ירעד הלב,
                                    ינערו- יסתכסכו כל שרעפי האדם ודמיו למחשבת הכליון הנוראה…"
(מתוך "חיי המתים" עמ' 49 – כל הציטוטים להלן יהיו מתוך ספר זה אלא אם צויין אחרת.)
המוות הוא עלבון לאנושי. הוא שם ללעג את האדם, את כוחותיו המדומים. המוות חזק מהכל, הוא מוביל את האדם  ככבש לשחיטה. האדם מרגיש כי כל כוחות החיים שלו הם יומרה שלא במקומה, שאיננה יכולה לעמוד אל מול כוחו המוחץ של המוות. גם שהאדם בשיא כוחו, בשיא יצירת חייו, בא המוות ומכה בו כברק בפחד אדיר ומעביר רטט בכל בשרו, מקצוות שערו ועד בהונות רגליו. הוא מושפל על ידי אותו כוח אדיר. מאינדיאני משוח בצבעי קרב  ומנפנף בקרדום, הוא נהיה בבת אחת, בהבזק אחד, לילד מבוהל ונכשל "בובות לפנים מבובות של ילדים, אחד מבועת ממשנהו, עד שתגיע למרכז, שם ילד המבוהל והנכשל. אלפי בובות נאלצנו לקלף עד שהגענו לגרעין, ואף זה עדין לא הגרעין ממש, הלא בתוך הילד הנשנק כבר אין דמות כלל, שם מפרפרת המהות של האימה, ידיעת הכישלון, ההנהון הבלתי פוסק לנורא מכל." (עמ' 81)
  המוות חושף את חולשתו המוחלטת של האדם. הוא עושה ממנו לא כלום, לא כלום ממש. הוא מביא את האדם אל התחנה הסופית של האין (ראה עמ' 85), כל מילה שנאמרת לתאר זאת היא כיסוי עלוב על הלא כלום האמיתי, הטוטאלי. האדם אינו יכול לתאר לעצמו את האמת הנוראה הזו, את הריקנות המוחלטת. האדם שכל חייו הם עשייה אקטיבית מסיחת דעת, ואפילו לעיתים התבוננות פסיבית, אינו יכול להשיג ולהבין את המוחלטות הזו של הריקנות, את החלל הריק של האין, ולכן אינו יכול להתמודד עמו כלל. הריקנות הזו, התהום האינסופית הזו שאיננה נתפסת לאדם בימי חייו בשום כלי תודעתי, מגיחה לפעמים כתחושה עמומה ומעליבה. אתה אינך מבין כלל וכלל מה מחכה לך. (ובזהירות אני אומר זאת, כמי שמת פעם). חלומות הלילה על נפילה אין סופית המביאה פחד משתק, רומזים לעיתים ברמז קלוש בלבד על לעגו המזוויע של האין, ליש האנושי המדומה, המתיימר להיות למישהו.
"ואיש כפוף, ההולך יחידי בלילה,
 מחפש ראי הולם לנטל חייו,
 לא ישא את ראשו למעלה
 ולא ישתאה אל חידות היקום,
 רק למטה יביט, כי שם השמים היאים לו,
 ואין בהם סוד, רק כאב נוקב,
 ואין בהם חידה, רק פתרון מגוחך,
 ואין כיפת תכלת, רק קליפה של לעג
 שם רבוא רבואות חיוכי זוועה
 זורחים בוהקים מרקיע תחתון,
 כמו כתמי שומן מסינר חנונים מזוהם."       (עמ' 45)
 
על רקע זה מקבלים כל פעולות האדם בחייו משמעות אחרת. הם אינם תוכן של עשית מוצלחת, הם אינם רושם של מלאות המושרת בעולם ובמציאות, אלא הם עשיות טכניות המהוות קליפה חיצונית דקה מעל תהומות האין המוחלטים. העשייה האנושית היא מנגנון הישרדות בלבד, המחזיק את האדם בתיפקוד סביר עד שיגיע בדרך ללא מוצא אל אותו אין מוחלט. הבהוויוריזם קילף מעל העשייה האנושית את המשמעויות המיוחסות לו, כאילו ומעשיו הם מרכיבים במאגר
תוכן עולמי קוסמי, שנבנה כגלעד זיכרון לרוח האדם. לאדם נותרה רק התנהגות חיצונית והיא היא הגדרתו כאדם. האדם איננו מממש אידאות, איננו מבטא חופש עליון, או מגשים רצון מיתולוגי, ואפילו לא מבטא סגולות אישיות ייחודיות, אלא הוא פועל בהתנהגות מנגנונית הנמנעת מכאב. החופש לבחור בחיים מלאי תוכן, התודעה של רגשות עליונים, הם אשליה שתתנפץ אל מול תחושת המוות והריקנות המוחלטת שלו.
"כמעט כל אשר חיים בו, פועל על מנת להשתחרר ממגעים מזיקים ומחבלים. שחרור מסויים ממגע כזה מושג באמצעות צורות ההתנהגות הפשוטות יחסית, הקרויות 'רפלקסים'. אדם מתעטש – ומשחרר את מסדרוני הנשימה שלו מחומרים מציקים ומטרידים; הוא מקיא – ומשחרר את קיבתו ממזון קשה לעיכול או מרעיל; הוא מושך ידו – ומשחררה ממגעו של עצם חד או לוהט. צורות התנהגות מורכבות יותר מניבות תוצאות דומות. כאשר מדכאים בני אדם – הם נאבקים ('בחמת זעם') ויוצאים לחופשי; כאשר מאיימת עליהם סכנה – הם נמלטים או תוקפים את מקורה. התנהגות ממין זו מתחוללת, כמשוער, משום הערך הקיומי שלה; הריהי חלק בלתי נפרד מן הקרוי בפינו 'המתת הגנטית האנושית', כמוה כנשימה, כהזעה או כעיכול  המזון. ובאמצעות התנייה אפשר להקנות התנהגות דומה לגבי עצמים חדשים, גם אם לא מילאו עצמים אלה שום תפקיד באבולוציה. אכן, אין אלה אלא דוגמאות של מה בכך למאבקו של החי על חירותו, אך משמעותיות הן. אין אנו מייחסים אותן לאהבת החרות; הריהן, פשוט, צורות התנהגות, שבמהלכה של האבולוציה הוכחו כיעילות לצמצום ולסילוק סיכונים שונים המאיימים על היחיד, ומכאן – על המין כולו."  (ב. פ. סקינר, "מעבר לחירות ולכבוד". תל אביב: צ'ריקובר. 1973.  עמ' 24)
"כשאומרים אנו על דבר שהוא מהנה או גורם הנאה, אפשר שנהא מתארים הרגשה; אך ההרגשה היא תוצר לוואי של העובדה, כי דבר מהנה הוא בעצם דבר מחזק… אנו אומרים על מחזק שהוא מעורר סיפוק, כאילו היינו מדווחים על הרגשה; אך המילה 'סיפוק' מורה, פשוטו כמשמעו, על שינוי שחל במצב החסך, והוא שעושה עצם למחזק. 'לבוא על סיפוקו' פירושו להיות שבע." (סקינר שם עמ' 83)
הבהוויוריזם מכיר באי יכולתם של החיים להשאיר רושם על המוחלט. האין המוחלט הוא הנתון הבסיסי והיחידי ומעליו צפים רסיסים של הנאות, תענוגות, פעלתנות, קשרי אנוש וכו' וכו'. חיים של עשייה, של צבירת רכוש, ואפילו של יצירה שירית (ראה אצל לוין עמ' 34), הם חיים המתיימרים להציג מה שאין בהם ולכן הם ניקלים, הם הסחת הדעת מהמוות.
"והפחד מכסה את כל התקוות הגבוהות" (עמ' 18), החיים הם רק תהליך של העברה של אנשים וחפצים ממקום למקום, תהליך של בריחה מהאין. "זהו המנגנון האנושי, מנגנון החיכוך הקטן, חיכוך שוב ושוב ללא תכלית זולת ההנאה המגוחכת של החיכוך עצמו." (חנוך לוין "איש עומד מאחורי אשה יושבת" עמ' 21 ) 'חיכוך' הוא ביטוי המנמיך את התנועות ההרואיות של האדם במרחב, הוא רק מחכך את האוויר, משפשף את סוליות נעליו. וכך גם הליטוף נהייה לסוג של חיכוך (שיכול להיקרא בלעג גם 'משמוש') של עור בעור.
 
 
"אחרי שנוכחתי לדעת
 כי אין לי מה לעשות עם חיי,
 ובדל כוחי הולך ומתבזבז
 בשקט, בהתמרמרות נסתרת, 
 על משמוש דמיונותי המהוהים,
 
 ומכיון שלא היה לי כל מקצוע,
 או תפקיד, או כשרון להמלט אליו,
 ובו אוכל לצקת את הצער,
 (כי לא למדתי כלום, גם לא קראתי-
 אהבתי לשחק במכאובי),
 
 ומכיון שמנעורי נהגתי
 להתכווץ על מיטתי לנוכח שטף החיים,
 להצטמצם מול אור, ולו קלוש מאד,
 עורי מזיע ולבי הולם,
 ובגופי משק החתירה של הרפיון,
 
 ומכיוון שבמרוצת הזמן גאה בי צורך
 לתת ללב פרפור של עונג מתועב
 בהלבנת פני המחודדים
 אל מול בשר שסמכותו לחיות גדולה יותר,
 
 
 על כן, ולאור כל אלה, גמרתי אומר
 לקחת את זמני אשר נותר לי
 ולזהמו ביד גסה
 לשעשוע לב רואי העליזים,
 
 כי מחוור לי: נפשי אל הלכלוך שואפת,
 זבל חם, תרועות אשפה ורקבון סוער,
 אלה הם חמרי הבערה
 מהם עולה ומתלקח אפר שמחותי.       …..  
(חנוך לוין – "עולם החנפנות". סימן קריאה 2. 1973 עמ' 280)
 
אל מול תחושות עזות אלה שואל חנוך לווין את השאלות הנוקבות על משמעות קיומו של האדם. חנוך לוין הוא אדם דתי. דתי במובן של מי המחפש תשובות חזקות לשאלות איומות. היכן העוגן המוחלט? מדוע למשמש ימים לחכך לילות? מדוע לחתור חתירות רפיון במאמץ עלוב של השרדות? ואכן הוא מציע תשובות שכוחן בא להם דווקא מתוך עוצמת כנותן וישירותן של השאלות.
חנוך לוין מציע כמה חומרי בערה, כמה מנגנוני חיים היכולים לטשטש (רק לטשטש) את תחושת האין המוחלט. הוא עושה זאת בשיטת תארי השלילה, שהיתה נהוגה בפילוסופיה של ימי הביניים, המתארת את האלוהים, שעליו אי אפשר לומר דבר, כי כל דבר שיאמר יקטין אתו ממוחלטותו. כך פוסל לוין בזה אחר זה את מטרות החיים המוכרות לכל אחד מאיתנו. לאחר שפסל את הפעלתנות המזוייפת וחשף את חיינו הרגילים כרצף של התרוצציות וחיכוחים גרוטסקיים, הוא מציע מנגנונים  נוספים.
 
כמו פרויד, גם לוין מיסד את עקרון העונג כעקרון המניע את החיים. העונג המיני, העונג מאוכל, כביטויים ליכולת לבלוע את העולם ואת האחר אל תוכי, הם התענוגות המרכזיים המוכרים והחשובים כל כך לאדם. אך גם הם אינם עומדים במבחן המוחלטות, גם הם ביטוי של חולשה עירומה. "… ובשובנו אל סאוב חיינו הרגיל, ובחטט שוב ידינו / בבשר האשה, 'מ�
� קרה לך?' היא שואלת ללא סקרנות אמיתית / על דבר היד שקפאה לפתע, אך אנו בכתף מושכים, מה טעם לומר לה, / הלא איש איש חי את פחדיו בתורו ומואס בפחדי הזולת; / ובכן היד שוב מגששת (הי הנאה מינית שפלה, את, וגרוד פטרייתי / בין אצבעות הרגל, ומנת חזרת חריפה, אתן שלש פסגות עילאיות של ענג! ) / וכבר שוכחת האשה את שאלתה, ואנו את המוות שוכחים, ותכף ננחר." (עמ' 49) התענוג המיני המייצר כמויות אדירות של אנרגיה, המסתתר ומוסווה בפעולות רבות כל כך, מה נותר ממנו? "מעל איש נרקב / בבור נאלח / אהובה יפת קו /  עם חור לח." (עמ' 71)
 
ניסיון תשובה נוסף הוא בהשפלה של האחר, או בניסוח מעודן יותר, הרגשת היכולת שלי. ההרגשה כי אני בעל יכולת, בעל כישרון, בעל עוצמה יותר מן האחר. זו היא אפשרות נוספת לתת תוכן לחיים. הרגשת עליונות זו נותנת את האשליה שכאילו באמת יש בי, בעצמי, משהו גדול ואמיתי. אני באמת נושם אויר פסגות, מול כל אלה הקטנים והנירפים שסביבי החיים בגובה אידי הזיהום שהם מסוגלים לייצר. ויותר מזה, התענוג שלעבור ליד המוות שהוא לא שלנו, לא אצלנו, אנחנו עוד חיים, ורק האחר הוא שנכשל והושפל, הוא הסובל, אנחנו עברנו לידו  וניצחנו את המוות הזה. המצב היחסי הזה שבו הערך שלנו נובע מחוסר הערך של האחר, הוא אפשרות זמנית ורגעית, המסווה את הנידונות למות של כולנו. (אם נהיה כנים עם עצמנו ניווכח כי אנו משתמשים בטיעונים אלו לא מעט.)
 
אך יש גם קשר אנושי מעודן יותר. לא קשר של תאווה מכשירנית (אינסטרומנטלית), ולא של יחסי משפיל ומושפל (על כך הרבה יותר ביצירותיו המוקדמות), אלא קשר אנושי אמיתי. קשר של אהבה כנה, של התחברות לא לצורך טובת הנאה אינטרסנטית, אלא מתוך הרגשה של התמזגות. התחברות שוות ערך בין שתי נפשות העורגות זה לזה, המשלימות זה את זה בהרמוניה של זרימה היוצרת אהבה. אהבה המאירה את כל סביבתה באור חדש, הממלאת את הלב ומלבבת את הגוף. אך גם זה נדון לכישלון, נדון לזמניות העומדת בצל המוות. האדם שחווה פעם את פיסגת הרגש הזה, שרוצה לחוות אותו שוב ושוב, והולך מאהבה לאהבה (ומאהובה לאהובה) בעיניים כלות, יודע כי פסגות אלו לא ישאירו אותו לרחף בהם גם לאחר מותו. מותו לא יהיה נעים יותר או בעל ערך רב יותר, לכן רגעיות האהבה היא לעג נוסף שלועג לנו הריק המוחלט הנצחי.
"חשבתי שאצלנו זה יהיה שונה:
 כשהרופאים יאמרו: 'הוא מת'-
 את לא תרפי,
 שעות, ימים, שנים
 עוד תגהרי עלי,
 פיך צמוד אל פי.
 
 אך כשאמרו לך הרופאים: 'הוא מת'-
 פרצת בבכי ואחר כך דממת,
 שפירושו לא קמת, לא התקוממת,
 שפירושו השלמת, שפירושו
 אני לשם, ואת לשם."                     (עמ' 55)
 
ראוי גם לאזכור הקשר האנושי הבסיסי בין האדם להוריו. הקשר לאבא, בקשת חמלת האב כקשר של אהבה אינטימית שהיא טבעית וקיימת מעצם הלידה, והיא לא תוצאה של בחירה באהוב (או מאבק נלעג עליו), אלא ביטוי של שרשרת הוויה ביולוגית גנטית. אהבה כזו של  חמלת האב לבנו,  וגעגוע הבן אל צווארו של אביו,  שבו הוא יכול לכבוש את חרדתו. אהבה כזו היא אהבה ללא פניות וללא מטרות הצריכות לבוא לידי מימוש ולידי סיפוק. אך גם היא חסרת תיקווה שהרי גם אב כזה זקוק לאביו  שכבר מת, גם הוא מחפש את אביו, ואין הוא בסיס יציב להישען עליו.
"כל האנשים, בין בני שנה, בין בני שבעים, / בין חיים ובין מתים, זקוקים לאבא."  (עמ' 39)
"הן גם הוא, האבא, יתום הוא, וגם לו יש אבא, / וגם הוא רוצה, למה לא, להליט פניו בצוואר אביו / ולמצוא תנחומי עולם לחייו ומותו."  (עמ' 41)
מיהו האבא של כולם? על צווארו של מי אנו כולנו יכולים להליט את פנינו ולמצוא נחמה?   אין בנמצא אבא כזה.
 
אבל לאהבה יכול להיות רובד נוסף שירומם אותה גבוה יותר ואולי בכך היא תשיב למוות מנה אחת אפיים. רובד של התמסרות מלאה ללא צפייה לתמורה. התמסרות של נתינה עצמית מוחלטת. אהבה שאיננה דורשת הדדיות. אהבה שמבוססת רק על הצפייה לראיה חטופה מרחוק של האהובה מבלי שהיא יודעת על כך בכלל . אהבה שבה האדם מסתפק בהסרת המכשולים לפני דרכה של האהובה, רק הכנה נסתרת, רקע לחייה. האהוב יודע שהיא עתידה לעבור כאן והוא מכין לה את הדרך. הוא רק מצפה לראותה  מרחוק, והיא כלל לא מכירה אותו ולא מכירה את אהבתו. צפייה זו מספיקה ליצירת הזיקה ביניהם. הקשר נוצר על ידי הנכונות של האהוב לסבול למען אהובתו לא רק על ידי עצירה בגופו של הקשיים העומדים בדרכה, אלא גם בסבל של הנעלמות שלו. הרגשה זו ממלאת אותו, היא נותנת לו את התחליף של הנוכחות של אהובתו. ותחליף זה מספיק עבורו.
אבל יש עוד למעלה מזה. הזיכרון הרחוק של האהובה, של האהבה, היכול להתקיים לעד. גם אם נפגשו ומימשו את אהבתם בת החלוף, גם אז, ההזכרות היא קיום ממשי ואמיתי לא פחות מאשר במציאות. הזיכרון כוחו לא רק בשחזור ובהחייאה מחדש, אלא הוא קיום ערכי (ומוחלט?) בפני עצמו. הזיכרון הוא קיום רוחני מזוכך יותר ונצחי יותר מהקיום הגשמי. הוא הוויה היכולה להמשיך ולהיות גם ללא האחיזה המגושמת במציאות.
"כשתחשכנה עיני, / שאבי את עיני המתות / אל עיניך הפקוחות, / וקבלי את מראי המוטל לחיקך, / ועשי לי מקום כי קר, / כי אהבתי להיות בחומך, / ועכשיו כבר רחוק ממך, / ועכשיו זה נגמר, / ולא יהיה עוד, / ולא נתחבק עוד, כי תם, / כי נגמר, שאבי את עיני / המתות אל עיניך, / שם אהיה עוד מעט, / אראה בעיניך החיות, הרואות, / יראה העולם שאינני רואה, / שהיה כה אהוב, ועכשיו / הוא אבד לי, ולא יהיה, / ר
ק עיני המתות בעיניך הרואות, / בעיניך החיות עיני המתות / חיות עוד מעט, כל עוד / תחיי גם את, כל עוד / תזכרי, כל עוד."  (עמ' 75)
האם יש בכך מלוי המשאלה האנושית להיות למשהו בעל ערך אל מול האין? ודאי שלא. שהרי גם אהובתו תמות, גם הזיכרון החי הזה ימיו ספורים. אך בכל זאת אני חייב כאן מלת הסתייגות. מוטיב זה שהוא חדש יחסית אצל חנוך לוין, איננו נדון בהרחבה ומשאיר פתח של תקווה. חורחה לואיס בורחס בספרו "מבוכי הזמן" (הוצאת כתר ירושלים 1986 – במקור יצא ב1960) כותב ביצירה קצרה בשם "העד". "תופעות הממלאות עולם ומלואו והמגיעות לסופן כאשר מת מישהו עשויות להלך עלינו פליאה. דבר אחד, או מספר אינסופי של דברים, אמנם מתים בעת מותו של כל אחד, אלא אם כן קיים זיכרון אוניוורסאלי, כפי שמשערים אנשי התיאוסופיה. היה יום בעבר שבו נעצמו לעד העיניים האחרונות שראו את ישו המשיח; קרב חונין ואהבתה של הלנה מתו עם מותו של אדם אחר. מה ימות עמי כאשר אמות אני, מה הצורה הפאתיטית או השברירית שיאבד אז העולם? אולי יהיה זה קולו של מאסדוניו פרנאנדס, אולי מראה הסוס הצבעוני הרץ במישור סראנו וצ'אראקאס, אולי מטיל גופרית אשר במגרת שולחן המהגוני?"  (עמ' 151)
חנוך לוין בדק אמנם את אפשרות קיומו של זיכרון אוניברסלי, אך מסכם כי גם הזיכרון איננו מחזיק מעמד, והמוות הוא בכל זאת כליון מוחלט.
 
"והאיש אמר, מה נותר לו למת
 אם לא להיות פילוסוף,
  זמן למכביר ניתן לי כאן
 את חידת החיים העמוקה לחשוף.
 
 הציץ האיש אל תוכו וידע:
 בחיים האלה אין שום חידה."         (עמ' 33)
 
אך בכל זאת יש בשירים אלו אמירה חיובית, עם כל היותה קלושה. השימוש שעושה לוין במושג 'אלוהים', הקשר הרצוף לאורך כל יצירתו, וגם, ובמובלט בספר זה, למסורת היהודית, הם כלים לשוניים להביע משהו. יש כמובן מקום לבדוק בפרוט את השימושים הרבים במסורת יהודית דתית: הקדיש, בית הכנסת, תפילת יזכור, מנהגי בית הקברות, המשיח, תפילות וברכות ועוד ועוד ושלרובם הוא לועג בבוז. אך לא אעשה זאת כאן, ורק אומר כי כולם רומזים על הגעגוע. כל הביטויים הללו הם מסגרת תרבותית לכמיהה, לציפייה, לכיסופים. יגיעת הציפייה למוחלט (ראה עמ' 86 – "הציפייה לבואך"), צפייה ללא תקווה, ציפייה שלא תביא למפגש. אך אולי גם ציפייה כזו יש משהו. ציפייה זו, למרות היותה ללא עתיד, היא אולי נגיעה מרפרפת, שקופה, במוחלט. הציפייה היא רצון קלוש מצל, שהרי הצל הוא החסימה של האור (ראה עמ' 83), אך הצל הזה יוצר איינות של משהו. הצל ידהה ויעלם. או בדימוי אחר, האדם "כאש חיוורת כמעט שקופה, קצת אויר רועד מעל לפתיל מפויח" (עמ' 87). כך, בציפייה שהיא איינות (אבל איינות של משהו), האדם מבטא את עצמו, כך הוא מבטא את הגעגוע.
 האם שם, בגעגוע, או בצילו, בביטוי של הגעגוע,  נמצא אלוהים, או שמא אני רואה כאן מהרהורי ליבי שלי?