סמלים פתוחים – תבנית והבנה

 

סמל הוא ייצוג המבטא משמעות שמעבר לנוכחות שלו. הוא יכול להופיע בצורות שונות כגון: חפץ, תנועה, ציור, צליל, וגם במילים המייצגות את כל אלה. לדוגמה: בדגל האולימפי חמישה מעגלים בצבעים שונים (אדום, שחור, כחול, ירוק וצהוב) השלובים זה בזה על רקע לבן. מעגלים אלו מסמלים את חמש היבשות בחמישה  צבעי יסוד שונים, ששילובם ואיחודם יוצר את המגוון הרחב של המשחקים האולימפיים. או דוגמה מסוג שונה: ים גדול או אוקיינוס יכול לסמל אינסופיות, תנועה מתמדת, תשתית הקיום, כאוס, מקור כל הכוחות, מקור החיים, עומק בלתי-נדלה, עצמה מאיימת, חכמה אינסופית, דמות האם או האישה הגדולה של החיים ועוד. כך מבטא האדם, בעזרת הסמל, מכלול רחב של מובנים, התייחסויות ומשמעויות שכליות, רגשיות וחווייתיות, היוצאות ממסמן ריאלי אל עבר מסומנים שאינם מוגדרים בו מלכתחילה.
אפשר להבחין בין סמלים מסוגים שונים. סמל יכול להיות סגור יחסית, כלומר לכוון למספר מצומצם ומוגדר של משמעויות. הסמלים המתמטיים-אלגבריים הם כאלה. ב-1557 השתמשו לראשונה באנגליה בסימן השוויון (=). בסימן מינוס (-) החלו להשתמש כבר קודם לכן, בימי הביניים, והוא הורחב והושאל לערכים שליליים בתחומים נוספים (למשל לתיאור מצב החשבון בבנק). הרחבה זו עדיין אינה מוציאה אותו ממשמעותו המוגדרת. גם סמלים סגורים אחרים, כמו דגל המדינה, נוצרים בדרך כלל על-ידי קבוצות חברתיות כדי שמובנם יהיה ברור בהקשרם. החברה משתמשת בהם למסירת תכנים הידועים והמוכרים לחבריה.
אבל כידוע, החוויה האנושית איננה סגורה. גם כשהאדם רואה סמלים סגורים יחסית, כמו תמרור דרכים, או דגל לאומי, הוא יכול להיזכר בחוויות אישיות היכולות להצטרף למשמעויות של הסמלים הללו. אין כמעט סמלים שאינם יכולים לצרף לתוכם אזכוריים אישיים ייחודיים (אידיוסינקרטיים) או ציבוריים הנשענים על משמעויות מקובלות, ובכך מוסיפים משמעויות הקשריות רבות. מדים של שוטר, למרות היותם מכוונים לסמן את תפקידו בלבד, מזכירים לי את דו"ח התנועה שקיבלתי, את הדוד משה השוטר, את תמונות פיזור ההפגנות בטלוויזיה, ואת מראה השוטר המשגיח על הפורץ שתפס בשעת מעשה. לַמדים מתלווה הסמכות, הכוח, והשירות לציבור, וכך נוספו להם קולות, צלילים, ריחות ורגשות שונים ואישיים שמקורם בגילויים ובהקשרים השונים של מדים אלה. כל אלו מלווים את הסמלים, מוסיפים להם תכנים ומשמעויות, ובכך  מתרחבת משמעותם, והיא חדלה להיות זו הבסיסית והסגורה בלבד.
חלקה הראשון של עבודה זו מתמודד עם שאלת הסגירות, המשמעות הברורה יחסית של הסמלים. פרק הסגירות מציג ניסיונות לאבחון בהיר עד כמה שאפשר של ביטויים לשוניים, ובהם ביטויים מטפוריים וסמליים. גם הגדרה המבררת את תהליכי החשיבה המלווים אותם מסייעת לסגירות יחסית זו. דיון זה הוביל גם לבדיקה של אפשרות בירור משמעותן ה"מדוייקת" של יצירות ספרות.
המסקנה המרכזית של חלק זה היא כי הסמל נסגר באינטראקציה שבין המטען החברתי-תרבותי של הקורא, לבין התבנית הפנימית של הסמל, תבנית ציורית-לשונית המדגישה כיוון אחד מרכזי ומוציאה מן החשבון את כל שאר הכיוונים. סגירות היא הוצאה של הכיוונים האפשריים האחרים, צמצום המשמעויות.
הפרק שלאחריו מציג את הביטויים הלשוניים והלשוניים-אמנותיים כמתקיימים על ציר שבין סגירות לפתיחות. הביטוי אכן מובן לאנשים שונים בצורה דומה, אך הוא גם מאפשר את קיומם של גווני הבנה ומשמעות נוספים. המרווח שבין התבנית הצורנית של הסמל לבין הממשמע שלו הוא זה שלתוכו יכול להכניס האדם אזכורים, תחושות ורגשות המשתלבים עם האובייקט שלפניו, לעתים בצורה פשוטה ולעתים באופן עקיף. הסמל אמנם מכוון את הקורא לתכנים העולים ממנו, אך משאיר תכנים נוספים כאפשריים, ובכך הוא נפתח. הוא אכן נותן נקודת מוצא, כיוון, אך פותח פתח למשמעויות נוספות, יותר מאלו הנמסרות בו באופן ישיר ומכוון.
בצד הסמלים שלעיל, קיימים סמלים בעלי ממדים חדשים המוסיפים במכוון משמעויות ייחודיות רבות עוד יותר. סמלים אלו יכונו כאן 'סמלים פתוחים', והם הנושא המרכזי של עבודה זו. הסמלים שתיארתי לעיל יכולים אמנם לשמש כנקודת מוצא לפיתוח סמל פתוח, אך הם מחוברים ומוצמדים בדרך כלל למוסכמות התרבותיות, שמשמעותן מצומצמת יחסית. הסמל הפתוח, בהיותו בדרך כלל יצירה אישית, הנותנת ביטוי ייחודי ולא-שגרתי, מאפשר מבט משוחרר יותר אל מרחב גדול, גמיש ודינמי יותר של משמעויות. הסמלים הפתוחים דורשים מאמץ פרשני יצירתי של הקולט (הצופה או הקורא), הנדרש לחבר בין תחומים שנראים במבט ראשון רחוקים זה מזה (המסמן הסמלי, והמסומנים הלא-מפורשים שאליהם הוא מכוון).
סמל פתוח הוא, אם כן, סמל שמשמעותו עמומה ופחות מקובעת לקונבנציות (הגם שהוא יכול להתפתח מהן), ועל כן מאפשר מגוון רחב של משמעויות. סמל זה אינו מכוון לכך שמקבלו יבחר מתוך מגוון זה את האפשרות הנכונה והקולעת ביותר, אלא מאפשר את קיומן של כמה אפשרויות של משמעות אלה בצד אלה. במגוון זה מזינה משמעות אחת את האחרת (גם כאשר קיים בין השתיים מתח), ובכך מרחיבה את העושר האפשרי של הסמל הפתוח.
הסמל הפתוח הוא כלי היכול להוות מכשיר להצמחה וליצירה של תכני משמעות שלא היו קיימים לפני כן בתודעתו של הקורא. כלומר, הסמל הוא כלי מיוחד בכך שפניו אל העתיד. הוא עושה זאת על-ידי יצירת מפגש בין התכנים הקיימים בתודעה עם תכנים חדשים הבאים בעקבות המסמן הסמלי. קישורי המשמעות הנוצרים בין התכנים החדשים הנקשרים חזרה ובדרך לא-שגרתית אל "העוגן" הסמלי, יוצר
ים חידוש.
סמלים פתוחים הם כלי תרבותי חשוב המופיע בצורות שונות במגוון תחומים (כמו באמנות, בתחום הנפשי, בחיים החברתיים ובתחומים נוספים) ויש מקום לחקור וללמוד לעומק את השימוש הנרחב בכלי זה.
הסמל הפתוח האישי, הייחודי והלשוני, שבו מתמקד חיבור זה, מופיע רבות ביצירות ספרותיות. יצירות אלו הן כלי אנושי מרכזי למסירת משמעויות, ובהן, ובמיוחד בשירה, קיים ביטוי לשוני אמנותי מטפורי אינטנסיבי. לשון אמנותית זו מכוונת להגדיל עוד יותר את גמישותו, רוחבו ועומקו של התוכן.
לדוגמה (ט' כרמי. "דומם". מתוך: שירים, מבחר 1951-1994. עמ' 255.):

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צל מסננת מטבח, חישוק אפל וסבכה, מסמל משהו המתקשר לדמות הנשית ומביע אהבה. כיצד חישוק אפל וסבכה כסופה מתחברים לדמות זו? האם יש בה משהו עגול, אפל, סבוך וכסוף? כיצד קשורים תיאורים אלו לאהבה? האם זו באמת אהבה, או ספק של אהבה? גם צל (במשמעותו הריאלית והנפשית), המופיע בשיר בשני הקשרים, מכניס מרכיב דינמי לסמל המסננת. מרכיבים אלו פותחים מרחב גדול של משמעויות אפשריות למסומני תוכן רבים, גופניים ונפשיים, פנימיים וחיצוניים.

הרקע התרבותי שעליו נערך הדיון בסמל הפתוח נשען במידה רבה על המהפכה הרעיונית הרומנטית, הפילוסופיה של קאנט והמחשבה האידאליסטית של שלהי המאה ה-18. רקע זה מיקד את שימת הלב במחשבה האישית היוצרת משמעויות. פתיחת המשמעויות היא ביטוי לשונות ולחוסר האחידות שהובלטו מאז עליית הרומנטיקה, ונובעות מכוח הדמיון היוצר של האדם הסובייקטיבי. כמובן שהסמל הפתוח באמנויות ובתחומים אחרים לא הופיע רק במאה ה-18, אך מאז נידון על בסיס רעיוני שנתן לו מקום של כבוד. מאז התקופה הרומנטית (ועד היום) זכה הסמל לבירור מקיף, ובמיוחד תוך קישורו לאמנות, לספרות ובמיוחד לשירה

 

הסמל הפתוח, שנידון כאן, יונק מהגישה הרומנטית אבל גם משיק בקווים רבים לזרמים פוסט-מודרניים התומכים בפתיחת המשמעויות. לא במקרה יש קרבה מושגית ועניינית בין ריבוי המשמעויות שמציג הסמל הפתוח לבין ריבוי המשמעויות שהביאה הגישה הפוסט-מודרנית. אך קרבה זו אינה מעידה על חיבור הכרחי ביניהם. רבים הטוענים כי שורשיו של המהלך הפוסט-מודרני נעוצים ברומנטיקה. הרומנטיקה, שבה צמחה תפיסת הסמל הייתה אמנם ממבשרי כוחו הסובייקטיבי הממשמע של האדם, אך הכיוון שאליו פנתה הפוסט-מודרניות מנתק יתר על המידה את הקשר בין הייצוג הסמלי הגלוי למשמעותו. הגישה שאני נוקט בה נשענת על מחויבות מסוימת של המשמעויות לנקודת המוצא, לסמל בהופעתו הגלויה. אמנם התכנים המסומנים אינם מחויבים אל המסמן הסמלי בצורה הדוקה, אלא יוצאים ממנו והלאה. המחויבות כלפי הטקסט וכלפי הסמל הלשוני בהופעתו מחייבים לחשוף את "המנגנון" המפעיל את "זינוק" המשמעויות ממנו והלאה. אל מנגנון זה אגיע מיד.
החל מהתקופה הרומנטית הובלטה השירה (שהיא בכל זמן מטפורית וסמלית) כמבטאת ראייה אידאליסטית המכוונת לקראת המשמעות הראויה. התבנית האידאלית הדדוקטיבית של העולם יכולה להיות מתורגמת למונחים אסתטיים שיריים. הסמל הוא הייצוג הראוי של "האמתי". לסמל תכונה חשובה של תמצות ודחיסות. הוא קצר ומרוכז בגילויו, אך מכיל הרבה מאוד משמעויות שאינן גלויות. כך גם השירה. השיר, גם הוא כמו הסמל, מביא משמעויות בדרך של חוויה ולא כמושג מופשט. השיר גם הוא מביע חוויה ורעיון, שהם מטבעם דינמיים, יכול להתפתח ולהתפשט לכיוונים החושפים משמעויות לא-מוכרות.
את סגולותיו ותכונותיו של הסמל הספרותי-שירי הנדון כאן אפשר למנות כך: 
הסמל הוא (1) מוחשי; (2) חווייתי, כלומר, מעביר תחושה קיומית פשוטה, חוויה בלתי- אמצעית; (3) הוא מובע בתבנית אחת, אחדותית ואסתטית; (4) הוא מחבר בין חלקי מציאות גלויה ומופשטת וסמויה, לבין חלקי אישיות נפשית פנימית; (5) והוא עושה זאת באופן דינמי ורב-כיווני. כל אלו מאפשרים לסמל לפתוח מגוון של משמעויות.

 

עבודה זו דנה בשני היבטים מרכזיים של הסמל הפתוח: תבניתו הצורנית והפעילות המחשבתית המופעלת אצל הקולט אותו.

 

הקרבה בין המטפורה לסמל, ששניהם מעבירים תכנים מתחום אחד לאחר(ים), מאפשרת להתחקות אחר התבנית הצורנית של הסמל הפתוח. הקישור בין שני אברי המטפורה נעשה על-ידי הבנת משמעותה של המטפורה, ביצוע הבנת התוכן שהיא מוסרת בצורה עקיפה. דווקא מתוך העדרה של אמירה מפורשת, דווקא מתוך הרווח, הפער, החלל הריק, נבנית המשמעות. כדי למלא חלל זה נדרש תהליך של העלאת אסוציאציות וקונוטציות שאינן מיידיות. אלה יוצרים מגע בין שני התחומים ומתבצעת העברת תכנים מתחום לתחום. התוצאה היא הבנה חדשה ועשירה של תחום היעד של המטפורה, וגם הרחבה מסוימת של תחום המקור. ככל שהמטפורה מקורית וחדשנית יותר, התהליך הנדרש הוא אקטיבי יותר. ויותר מזה, המשמעויות האפשריות למילוי הרווח הן רבות ומתרבות והולכות. המטפורה היצירתית הנה רבת-משמעויות, שאולי לא כולן עולות מיד, אלא מקיימות תהליך מתמשך של צבירתן. המתח בין שני אברי המטפורה הוא זה המזמין תהליך של מציאת הדומות, אך אינו מסתיים בביטול השונות, אלא ממשיך לקיימה כתהליך דינמי ומתמשך ככל שמהדהדים בו תכנים חדשים ונוספים. הדהוד זה ממשיך להתקיים ככל שנעשה מאמץ לקרב בין התחומים הרחוקים.
סמל, שהוא מטפורה חסרה, כזו שמציגה רק את אבר "המקור" ללא "היעד" (במונחים הרווחים במסגרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית) המסומן על ידו, מדגיש עוד יותר את המתח הזה. את מה המסננת בשיר שלעיל באה להסביר, מה היא מסמנת? כיצד קשורה המסננת לדמות הנשית שאולי היא דמות האהובה? מה (כנראה) יש בה הדומה למסננת?
סמל המסננת מציג עיקרון כפול חשוב של התבנית הצורנית והוא כי, מצד אחד, תוכני המשמעות אינם מתנתקים מהגירוי הסמלי לחלוטין, ומן הצד השני, התכנים המסומנים אינם מחויבים אל המסמן הסמלי (המסננת) בצורה הדוקה, אלא יוצאים מן המסמן הסמלי והלאה. הסמל יוצר מתח בין המסמן, שאינו נזנח, למשמעותו המפליגה למרחקים. מתח זה, הממשיך להתקיים, הוא הבסיס להבנת התבנית הצורנית של הסמל. מהם "פתחי הגישה" שבעזרתם נמשך הקורא להבין את המילים שלפניו כמכוונים למשהו שמעבר למובנם המילולי, לאותן משמעויות המרחיקות לכת? מהן אותם התכונות המיוחדות של הסמל המאפשרות את פתיחת המשמעויות?
כדי ליצור פתיחות יש להציג תמונת עולם ומציאות שאיננה עקיבה ומוכרת, בעזרת לשון וסגנון המסייעים לכך ומשבשים את הסגירות. הטכניקות השונות ליצירת סמל פתוח נשענות פעמים רבות על שבירת נורמות לשוניות חווייתיות ותודעתיות. דווקא שבירה זו יוצרת את המתח היצירתי המניע את מהלך יצירת המשמעויות המביאות בסופו של תהליך המשמוע לשלמות האסתטית המספקת כל כך של הסמל. דווקא הסמל המחבר ומאחד, היוצר חוויית משמעות רחבה, בגילויו החיצוני הוא מקוטע וגדוש באי-התאמות לתמונת העולם המקובלת והמוכרת לנו.
הוא עושה זאת על-ידי הפניות ורמיזות של פרטים המופיעים ביצירה לכיווני תוכן רבים שונים, ולא לתוכן אחד חד-משמעי, וגם על-ידי שבירת סכמות תפקודיות מוכרות של אובייקטים (בדרך כלל מסננת אינה נקשרת לאהבה). דרכים אלו יוצרות תיאור מציאות הכוללת מרכיבים הסותרים זה את זה. מציאות הנראית לא-רציונלית, א-נורמלית, אובייקט היכול להיות דבר והיפוכו בו-זמנית. סתירות כאלו גורמות לחוסר יכולת לקבוע הכללה, שיוך וקטגוריה מתאימה. איננו יכולים לומר כי דבר זה או תופעה זו מוכרים, ולכן נדרש מאמץ משמוע אחר.
התייחסות כזו לאובייקטים אלו נתמכת בשירה באפיוני סגנון ולשון "פתוחים", הבאים לידי ביטוי בשל העדר לכידות בין מרכיבים לשוניים. למשל, השימוש הכפול במילה "צל" בשיר שלעיל, המתחבר רעיונית  ל"אִלו" הפותח את השיר בהתייחסות למציאות שרק אולי קיימת (ומאפשר את הספק העולה בשיר).
מכיוון שאנו שואפים שכל חלקי הטקסט ישתלבו לאחדות אחת של משמעות, אזי אם יש מרכיבים שאינם מתאימים אלה לאלה, ננסה לראות אם יש אחדות ברמה "גבוהה" יותר, היכולה להכיל יחד את חוסר העקיבות הזו. אחדות גבוהה זו היא המקור להבנת הביטוי הפשוט והגלוי – כסמל. מתוך הנחה זו מחפש הקורא אחר משמעויות רלוונטיות ומורכבות לביטוי הגלוי שיכולות ליישב יחד את המרכיבים הבעייתיים לאחדות אסתטית אחת. הוא עושה זאת מבלי לזנוח את המשמעויות המוכרות והמובנות של האובייקט המקורי.
הסמל הפתוח אינו רק סוג של לשון פיגורטיבית שבו מה שנאמר בגלוי מעיד על משמעות נוספת, נסתרת, אלא גם המסמן עצמו שותף במשמעות זו. האובייקט המסמל אינו משמש רק הכוונה "מכנית", "טכנית" למשמעות, אלא הוא עצמו נוטל חלק במשמעות. במטפורה, שבה ההפרדה בין שני האברים המושווים ברורה יותר, מטרת המסמן היא התוכן שהוא מסמן. אמנם, גם בה נוצרת זיקה הדוקה בין המסמן למסומן, אבל הסמל שותף לעתים במשמעות בצורה חזקה עוד יותר מתוקף היותו הנוכח היחיד. הוא "מזמין" ומאפשר יצירת קשרים מגוונים וחדשניים בין המסמן לתכנים הנובעים ממנו. התהליך הוא כזה: הקורא קולט אובייקט בשיר, ומבין (או בוחר להבין) כי הוא מכוון להפנות את שימת הלב למשהו שמעבר לו. הוא מנסה להבין לאילו תכנים הוא מכוון. הקורא חוזר אל האובייקט ובודק באיזה אופן (קיומי, חווייתי, נפשי) הוא שותף למשמעויות הללו.
נוצרת כאן מחזוריות מתמשכת של משמעות ומקור המשמעות. מקור המשמעות, שהוא הנוכח היחיד, המזמן את תהליך המשמוע הנו עצם או תופעה היוצאים מפשוטם. העצם שאינו תואם לסכמה מוכרת אחת ולתחום תוכן אחד, הוא המניע את תהליך חיפוש המשמעות שאיננו חד-משמעי. מחזוריות זו יוצרת את התכונה הדינמית של הסמל, את היותו בעל כושר לפתוח עוד
עוד כיוונים. תנודות מורכבות אלו חוזרות ונשנות בין המרכיבים שנוצר ביניהם קשר מהותי של תוכן ומשמעות ומאפשרות התפתחות של שדה משמעויות הולך ומתרחב. מקור המשמעות יוצר את תחושת האחדות האסתטית – עולם שלם, מורכב ומלא, וזאת באמצעות אובייקט אחד פשוט.
השיר, בדרך הדומה לסמל, גם הוא במהותו ביטוי לשוני אקטיבי. תכנים הנובעים מאקטיביות פותחת משמעויות זו, נמזגים דווקא דרך התיאור הקונקרטי והייחודי שהשיר הדחוס והמרוכז מביא, ופותחים את הקונקרטי לתכנים רבים נוספים. השיר מביא מכלול חווייתי בתבנית לשונית מורכבת הפורצת בעצמה רבה מהקונקרטי-ייחודי אל מרחבים חווייתיים רבי-משמעות.
 
המהלך המחשבתי של פתיחת המשמעויות שהסמל מפעיל אצל הקולט הנו בעל שני כיוונים שאולי אפשר לתארם כשני צדדים של אותה מטבע. האחד נשען על כך כי פרט מעורר תמונת מציאות רחבה. גירוי יחיד, או מספר קטן של גירויים, מעוררים מערכת של אסוציאציות היוצרות מרחב משמעות רחב. והשני משלים את הראשון בכך שהגירוי מעורר גם את הדומים והמקבילים לו. כלומר, הגירוי הקונקרטי מועשר מתוך חוויית המציאות שלו, ומתוך הדומים לו, שעולים בתודעה במקביל אליו. צל המסננת שעל אריחי הכיור בשיר שלעיל מעורר תמונת מציאות רחבה של מטבח, ההתרחשויות והפעולות שקשורות בו ובכליו, ומעלה גם קבוצה רחבה של כלים דומים (סבכות, סורגים, רשתות דיג, מסנני צבע אופטיים, מסנני מים ואוויר ועוד רבים המבוססים על רשתות מסוגים שונים). גם האסוציאציות הרגשיות והחווייתיות הן חלק חשוב ביותר מהמשמעויות. הממד הרגשי המתלווה לכל פעילות מחשבתית מרחיב את המשמעויות של המקור שהניע את פעולת החשיבה.
חקירת דרכי החשיבה האנושיות מעידה כי ככל הנראה המנגנון היסודי של החשיבה הוא השוואתי. נראה כי החשיבה אינה רק אנליטית אלא מצרפת ויוצרת "תמונות" מציאות השוואתיות. האנליטיות והאלגוריתמיקה הקווית השיטתית הפועלת על-פי הדגם של המחשב היא אמנם חלק מן המנגנון הקוגניטיבי שלנו, אבל בצדה קיים מודל חשיבה בסיסי הנשען על מודלים מנטליים חווייתיים והמחפש דמיון וקרבה בין תופעות. כשאדם פוגש בתופעה הוא מרחיב אותה ומחפש בתודעתו למה היא דומה, מה הוא הדבר המוכר לו שקרוב לתופעה שלפניו. הוא אינו רק מפרק את התופעה למרכיביה, מגדיר כל חלק ממנה ובודק את תקפותו של הצירוף אל מול הפעולות היכולות לנבוע ממנו. החשיבה יוצרת, ככל הנראה, קישורים המבוססים על דמיון צורני ותוכני המסביר את התופעה הנוכחת בהקשרה ועל סמך קרבתה לתופעות דומות הקיימות בחוויה זה מכבר.
המחשבה, שאפשר לפיכך לתארה כמטפורית במהותה וכמאפשרת פתיחות, היא בסיסית וראשונית יותר ממה שנדמה במבט ראשון. היכולת האסוציאטיבית-קישורית, שבדרך כלל מצומצמת מטעמים של תפקוד יעיל ונורמטיבי, היא כושר אנושי חשוב וזמין, והיא המאפשרת את המחשבה הפתוחה, וכמובן את הסמל הפתוח.
סמל פתוח, אם כן, הוא כלי אנושי מובחן ובעל תבנית צורנית גלויה המאפשרת חשיבה מבוזרת. פיזור זה מעשיר ומציע חלופות משמעות רבות. מחקר זה מצביע על האפשרות של המחשבה האנושית "להפליג" אל עבר מחוזות הדמיון הרחב שאינו מסתיים לעולם, בעזרת כלי פשוט למדי. הפעלה מושכלת ומתוכננת של כלי זה, היצירה המקורית של הסמל הפתוח או היצירה מחדש אצל המממש שלו (הקורא), יכולה לעודד את הכיוונים היצירתיים הללו. יצירתיות זו יכולה להיות לעזר בתחומים שונים (בראש ובראשונה אמנותיים, אבל גם פסיכולוגיים, מדעיים ועוד) שהמכנה המשותף לכולם הוא הרחבת התודעה האנושית. פתיחות והרחבה זו היא שהניעה מחקר זה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צינורשת  ביום אוקטובר 9, 2007 בשעה 10:27

    מצריכה רשומה משל עצמה.
    כתגובה –
    תודה רבה, מרתק, מרחיב דעת, קוהרנטי ומזמין קריאה שנייה, והכי כיף
    כן, כיף
    באמצע היום לקבל את השיר הזה של ט.כרמי.
    תודה שוב!

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: